גם נחיל הכטב"מים מאיראן לא מצליח להוציא את אבנר גדסי משלוותו. אנחנו יושבים במרפסת ביתו באזור, במוצאי שבת, ושאון המטוסים רועם בחושך. "עזבי, זה תמיד ככה", הוא מרגיע, בעודו לועס עלי גת. "ב-7 באוקטובר חטפנו את הבומבה הכי גדולה שאפשר. מאז, אני כבר לא דואג. הרע ביותר מאחורינו. כל דבר, כמו שהוא בא ככה הוא הולך".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה שמטריד אותו כרגע הוא בעיקר הגרון המפורסם. זה שאחראי לקול הזהב, לקריירה המפוארת ולקלאסיקות כמו "מנגן ושר", "חלפו ימיי ולילותיי", "הגברים בוכים בלילה" ו"נפרדנו כך", עם מילים שתפרתי על לחן שלו. "כמה חודשים לפני המלחמה יצאתי לסיבוב הופעות גדול ‑ פעמיים גריי, היכל התרבות, התחילו דיבורים על קיסריה, ופתאום שטוזה. לרדת למקלט, לצאת מהמקלט, לשבת, לקום, לא פשוט. כמה ימים אחרי הבלגן פתחתי את הגרון ויצא ממני משהו צרוד. זה מה שקורה כשהבנאדם לחוץ. המיתרים הם הראשונים שנפגעים".
בניגוד להרגלו, הפעם מיהר לרופא. "פרופ' יקי כהן הכניס לי מצלמה דרך האף והראה: 'כאן יש טרום-יבלת וכאן דימום'. הוא אמר לי, 'אתה לא יכול לשיר כמו לפני עשר שנים', עניתי, 'אני לא רוצה לשיר כמו לפני עשר שנים, תן לי לשיר כמו לפני שלושה חודשים'. בתחילת המלחמה עוד הופעתי פה ושם, ביקשו ממני לשיר בלוויה של חייל שנפל, אז אני לא אלך? לפני חודש, כשהצרידות החמירה, השתתקתי לגמרי ומאז, תודה לאל, אני משתפר".
52 שנה של ידידות צפופה, יש דבר אחד שלא השתנה בו. הוא עדיין שונא להתראיין. "לא בגלל שכתבו עליי משהו רע, זה פשוט לא בא לי טוב. תני לי לשבת בפינה שלי, בשקט, בלי רעש וצלצולים". אבל עכשיו, "יש סיבה". פרס אמ"י (איגוד אמני ישראל) על מפעל חיים שיוענק לו ב-1 במאי. "עם ירדנה ארזי, חנן יובל, רבקה זוהר ועוד רשימה ארוכה של זוכים".
התרגשת לקבל את הבשורה?
"כפרה שלי", הוא מתפתל, "במאי אהיה בן 72, בגילי כבר לא מתלהבים כל כך מהר. לא צעקתי ולא צהלתי, אבל ברור שהתרגשתי. ברוך השם יש הכרה לגדסי הזה".
עכשיו הגדסי הזה מפתיע וטוען שקריירה של זמר מעולם לא נכללה ברשימת חלומותיו. "אהבתי לשיר, אבל הייתי ביישן, מלך הביישנים, ובמקום שממנו באתי, שכונת התקווה, לא היה מקום לחלומות גדולים. היינו 13 אחים, משתי נשים, אני באמצע, שישי או שביעי, מה זה משנה, ואת סיר המרק חילקו בין כולם. מי שבא אחרון הלך לישון על בטן ריקה".
ילדות של עוני?
"לא עוני, אבל חיים בצניעות, במינימום, ושמחים עם מה שיש. אבא עבד כפועל ניקיון בעיריה, אמא עבדה במשק בית, ובשישי ישבנו סביב השולחן ושרנו שירי שבת שהידהדו בכל שכונת התקווה. לאבא שלי, עליו השלום, היה קול מאלוהים. ממנו ומבורא עולם קיבלתי את הכישרון. מגיל אפס צעקו לי בכל מקום 'תעלה, תעלה'. בימי שישי לקחו אותי, ילד מכיתה ב', לשיר 'היום יום שישי' ברמקול של המנהל. במסיבות ובחפלות דחפו אותי לבמה בכוח".
אז כל הקריירה שלך נולדה במקרה?
"לא במקרה, אבל רציתי לשיר בשביל הכיף שלי. לא בער לי בעצמות להתפרסם. בגיל שבע אבא קנה לי מלודיקה, למדתי לנגן לבד את 'שוב העדר נוהר במבואות הכפר'. בגיל 15 נגעתי בגיטרה של מישהו מהשכונה, נדלקתי והתחלתי להלחין. אין לי מושג מאיפה זה בא. זה ספונטני, פתאום יש לי הארה. גם היום זה ככה. כשקופצות לי שתיים-שלוש שורות, אני מקליד בוואטסאפ ושולח לעצמי. את 'הלכת לבד', שלימים הפך ל'נפרדנו כך', הקלטתי בגיל 16 על טייפ קסטות. למדתי אז מכונאות רכב והלכתי לעבוד במוסך במקום לבית הספר. מה אבא אמר על זה? לא אמר. כל אחד מהאחים עבד, בשביל לשים אוכל על השולחן. אחד הקליינטים במוסך היה בעז שרעבי, שנהג ב'סאאב'. שנינו היינו אז זמרים די אלמוניים ושרנו ביחד, הוא בעמידה ואני בשכיבה, מתחת למכונית".
ראית את העתיד שלך כמכונאי רכב?
"מי דיבר על עתיד? נשבע לך, מאז שנולדתי אני חי בספונטניות. נותן לאלוהים לכוון אותי וברוך השם, הוא כיוון יפה. לפני הצבא הגעתי ל'מועדון גלית' ביד אליהו, ואיך שנכנסתי התחילו עם 'אבנר, תעלה'. כל הגדולים הופיעו שם, עליתי אחרי צביקה פיק, איזה אליל. אח של בעל המועדון, מיכה דרעם-דר, אמר לי, 'אבנר, אני הולך לעשות לך תקליט'. עליתי על הטוסטוס שלו ונסענו לחפש איפה להופיע. יום אחד הטוסטוס התהפך ושברתי את הרגל. בגיל 18 טיפסתי לבמה של תחרות כישרונות צעירים בעיר הנוער על קביים, ולמרות זאת זכיתי במקום הראשון. 1,500 ג'ובה. זה היה אז הרבה כסף. המון".
עם כל ההצלחה, ללהקה צבאית הוא לא הגיע. בראיון קודם הוא אמר לי, 'ברור שרציתי, אבל מי ייתן צ'אנס לתימני משכונת התקווה? בלהקות היו אז גידי גוב ודני סנדרסון". עכשיו, הוא נשמע יותר רגוע ומפויס. "אני לא אומר שלא הייתה גזענות, ברור שהייתה, אבל זו הייתה הנורמה באותן השנים. שלחו אותי לשארם, כמכונאי נגמ"שים. ירדתי לשם עם הגיטרה ותוך יומיים המפקד אמר, 'כולם עובדים, אתה תשיר'. אחרי השחרור נסעתי עם מיכה דר, המפיק עם הטוסטוס, לאולפן של יגאל חרד, שעשה את העיבוד ל'הלכת לבד' שכתבתי. מילים ומנגינה. 'הלכת לבד, אל מצולות הים, לא אראך יותר לעולם'".
השיר הזה מעולם לא שודר מעל גלי האתר, כפי שנקראו אז. "מיכה חטף את הג'ננה, נסע על הטוסטוס מתחנה לתחנה ושאל, 'קיבלתם את התקליטון?' כולם קיבלו, ולא שידרו. בסוף נפגשנו עם אלדד שרים, שהציע להחליף את העיבוד והטקסט. הוא שלח אותנו אלייך, וגם אחרי שהקלטנו אותו מחדש לא הרשיתי לעצמי לפתח ציפיות מוגזמות. ידעתי שברדיו יש קליקה סגורה שאי-אפשר לפרוץ אותה".
וזו לא הייתה גזענות?
"לא. גם סינגלים של זמרים אשכנזים נזרקו לפח, רק יוצאי הלהקות הצבאיות קיבלו אז צ'אנס. 'נפרדנו כך' הפיל את כל החומות. בהתחלה שידרו אותו רק בגטאות של מוזיקה ים תיכונית, ואז שוש עטרי שידרה אותו ב'לי ולך שיר וברכה', והוא עבר מפה לאוזן עד שנכנס למצעד והתחיל לתת בראש. מלא פעמים הציעו לי לחדש אותו, ואני לא מסכים. שום חידוש לא יוכל לעשות לו משהו, חוץ מלהזיק".
את ההזדמנויות שלא קיבל, שמח להעניק לאחרים. "לפני הרבה שנים היה לי כאן פאב, 'מצודת אזור' ואיל גולן בא לשיר. שמעתי אותו חמש דקות ואמרתי לו, 'מהיום, כל חמישי אתה אצלי'. זוהר ארגוב התחיל בתור מעריץ שלי. הייתה לי אז להקת חתונות, וחופה של תימנים זה מינימום שעתיים, אז זוהר שר בטקס עד שהגעתי מחתונה אחרת. הלחנתי לו את 'נכון להיום', הוא היה ענק".
לדבריו, ההישג הגדול ביותר של השנים האחרונות הוא שהמונח "מוזיקה מזרחית" נמחק מהמילון. "מה שהוגדר ככה בעבר הפך למיינסטרים, למוזיקה ישראלית".
אתה לא זמר מזרחי?
"גדלתי על להקות הקצב ברמלה, על הביטלס ב'הו דרלינג'. לקחתי מהן את הגרוב ואת השירה הכוחנית, העוצמתית. בלהקה שלי יש נגנים פצצות: המתופף גיל עידן, הקלידן ליאור טלמור, הבסיסט שימי חביב, הגיטריסט שגיא אחיאל. בהופעות גדולות צירפתי את הפרקשניסט עידן קיי, הגיטריסט דוד ביטון והחצוצרנית עידית מיצנר. איפה המזרחיות? זה רוק טהור, וב'גברים בוכים בלילה' יש נגיעות של בלוז".
זה סגנון גדסי.
"אם כן, אז לסגנון הזה יש תופעת לוואי. על הבמה אני נותן יותר ממאה אחוז. הנשמה שלי נשארת על הרצפה. אחרי הופעה גדולה אני חייב יומיים להתאושש. ולא", הוא מקדים תשובה לשאלה, "זה לא קשור לגיל. כשהיית בן 25 יצאתי לסיבוב הופעות עם עוזי פוקס וגבי שושן, עשינו 28 הופעות בחודש, הרווחתי המון ולא יכולתי לעמוד בזה. לא הייתה לי מוכנות פיזית ומנטלית להצלחה כזאת. דווקא כשהייתי בטופ נבהלתי ולקחתי צעד לאחור. מאז אני המנהל, הסוכן והמפיק של עצמי. ככה אני יכול לשלוט בגדסי הזה. בתקופות מסוימות בא לי יותר להופיע ואז אני נותן גז, וכשבא לי להשתבלל בבית אף אחד לא יכתיב לי הופעות. אני לא מכונה לייצור כסף ולא רובוט".
והחיים הם הבית המשפחה. "מאירה יצאה לטייל", הוא מדווח וכעבור שנייה היא רוטטת לו בסלולרי. "אחרי 42 שנות נישואין, החיבור רק מתחזק".
לא מיהרת להתחתן.
"דווקא רציתי להתחתן צעיר, ולא הצלחתי. את מאירה ראיתי בהופעה שלי, יפה מאוד עם שיער שחור, ז'קט אלגנטי וכובע קסקט. נדלקתי על הלוק שלה, תימנייה עם קלאס, בלב אמרתי 'זאת היא', אבל כשהסעתי אותה הביתה גיליתי שהיא בת 16. אמרתי לה 'חכי'. אחרי ארבע שנים היא באה שוב להופעה, הפעם בלי הקסקט. התחתנו אחרי שנתיים. קיבלנו מלא צ'קים, הלכנו לישון ובבוקר גילינו שהיה פיחות בשקל. הורידו אפס. מאה אלף נהיה עשרת אלפים".
יש לכם פז"ם ארוך.
"אין ספק שהיציבות בחיי הנישואים איפשרה לי להתרכז בעבודה. היו תקופות שבקושי התראינו. הייתי גומר הופעה בשתיים בלילה, מפוצץ באדרנלין, חייב לשבת על בירה בשביל להירגע, וחוזר הביתה קצת לפני שמאירה קמה לעבודה. שרדנו גם את זה".
הם הקימו בית על הנחלה של הורי אשתו. "חמולת גדסי", הוא מתמוגג. "אלונה (41) עובדת ברכבת ישראל, נשואה פלוס שלושה. מור (36) נשואה פלוס שניים, עובדת בחברה ליצוא-יבוא וזמרת נהדרת. כולם התפעלו ממנה ב'אייל גולן קורא לך'. לדעתי היא עשתה הכי נכון, קודם התחתנה והביאה ילדים, ועכשיו תנסה מחדש. שירה (31) שחזרה בתשובה, עובדת בעיריית אשקלון, נשואה פלוס ארבע ובהיריון. אמרו לי שאסור לספור נכדים, אז רק ארמוז שהגענו למספר דו-ספרתי, תודה לאל, אבל אני לא בייביסיטר ולא מחליף חיתולים. לילדים לא החלפתי, אז לנכדים? אני סבא לראותם בלבד. יופי שבאתם, קחו ממתקים לדרך ושחררו".
"אל תאמיני לו", לוחשת מור. "הוא אחלה סבא. כשאני בעבודה הוא לוקח את הילד מהגן ונשאר איתו. לא בהגזמה, מקסימום שעה".
בקומה שמעליו גרים בנו בן (25), רעייתו עדי ובתם מאי-לי, בת החצי שנה. "בן הוא תותח-על", מעיד הנחתום, "שם אותי בכיס הקטן מבחינת הרמוניות ואקורדים. מגיל 15 הוא מנגן איתי בהופעות. בהתחלה הוא התקבל ללהקה צבאית כקלידן, לקח זמן עד שנתנו לו לשיר".
"באודישן ללהקת מג"ב שרתי את 'פרי גנך' של אביבה אבידן", בן מספר. "ברור שהבוחנים שאלו 'יש קשר לגדסי?' וברור שאבא היה מאושר כשהתקבלתי. הרגשתי שאני מגשים את מה שהוא אפילו לא העז לחלום. אחרי השחרור הלכתי ל'דה וויס', והגעתי עד לדו-קרב השני, שבו שרתי את 'על סף דלתך' של חיים משה".
אתה לא שר את אבא שלך?
"השירים של אבא זה פחות הקהל הצעיר, אבל מדי פעם יש מישהו שמבקש את 'נפרדנו' או 'הגברים' ואני נותן בכיף. בשנה האחרונה אני יושב באולפן של אבא 24/7, כותב ומלחין".
ואבא עוזר. "בגילו לא הסכמתי למסור את נפשי למוזיקה ולהופעות, אבל בן שונה. הוא בנוי לזה ורוצה את זה. מאז הטלוויזיה באים לכאן כל מיני ארחי-פרחי שרוצים להחתים אותו, ואני לא מרשה. מחכה למפיק או לחברה רציניים".
הוא עצמו כבר לא מחכה לאף אחד. "החיים יפים, ברוך השם, טפו-טפו חמסה. מה בנאדם צריך בשביל לחיות בכיף? דבר ראשון בריאות, ואני דואג לבריאותי. בגיל 27 עברתי ליד חנות טלוויזיות וראיתי את עצמי באיזה פסטיבל, נפוח ושמן. מאז אני מקפיד על תחזוקה יומית. שעתיים שחייה וסאונה או הליכה. לפני 30 שנה הפסקתי לעשן. מה עוד חשוב? הבית והמשפחה. ברוך השם, יש ויש. גם קריירה? אז הנה, יש פרס. רק שיחזור אליי הקול. יש לי שירים חדשים בקנה".
