"הנה הוא!" אני צועקת לרן וממהרת לדלות אותו מערימת הכלים שמסודרים בשורה על מדף האבן בבית. "אף אחד עוד לא לקח אותו, אתה קולט?" אני כל כך רוצה שהוא ישמח איתי, אבל רן אפילו לא שם לב שאני קוראת לו. עד כדי כך הוא שקוע בשיחה עמוקה עם בעל הבית. בעל הבית הוא בחור די צעיר, 40 פלוס-מינוס, יש לו זקנקן פלפל-מלח אפור-לבן כזה ועיניים נעימות, ואלוהים, איך שהוא נראה לי מוכר. בכל מצב אחר הייתי מתעמקת בשאלה מאיפה לעזאזל אני מכירה אותו, אבל עכשיו לא מעניין אותי שום דבר חוץ מלהמשיך ולהחזיק חזק את החפץ שמצאתי ולוודא שאף אחת מהנשים שמסתובבות פה לא תיקח לי אותו. זהו סיר אדום וכבד שעשוי מברזל יצוק. הסיר שבגללו הגעתי לפה. סיר חלומותיי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני חולמת עליו כבר שבועיים, מאז שראיתי את המודעה ההיא בפייסבוק שהצהירה על "מכירת חצר: נפרדים מהבית ומכל החפצים. מלא פריטים שווים, וערק האשכוליות עלינו". עכשיו, אם יש משהו אחד שמסוגל לכשף אותי מחוץ לדעתי, זה צירוף המילים הזה, "מכירת חצר". אני בת לאמא שהיה לה חוש משוגע למציאות, היא הייתה הולכת איתי ברחוב כשהייתי קטנה, סוקרת בעיני התכלת שלה את ערימות הזבל שהשכנים השליכו אחרי ניקיונות הפסח. ובמבט אחד בלבד, היא הייתה מסוגלת לאבחן מה בערימה הוא ענתיקה יקרה שאיזה אידיוט זרק מבלי דעת, ומה עוד חפץ מיותר שראוי שייגרט במזבלה.
אמא שלי ניחנה בעיני נץ, אבל לצערי הבת שלה היא יותר עורב עיוור שפשוט אוהב לנבור בזבל. אני ציידת מציאות די כושלת, הבחורה הזו שבעלת הבית תמיד מסתכלת עליה במבט כזה של "לא נכון, את אשכרה עומדת לרכוש את התחתונית הבלויה הזו שבה נהגתי להניק את הילד השלישי שלנו בתקופה שהוא סבל מגזים?"
ועדיין, הסיר האדום הזה שאני אוחזת בו עכשיו? אין ספק שהפעם זה הדבר עצמו. ראיתי אותו לראשונה בצילומים שצורפו למודעה בפייסבוק, סיר בגוון אדום עמוק, יצוק כולו מברזל. דמיינתי איך הסיר הזה משלים אותי. איך הוא הופך אותי לאישה אחרת, אישה מהסוג שעומד ותוחב עופיונים ממולאים לסיר מברזל יצוק אמיתי, מקשיבה לאדית פיאף בפטיפון הווינטג' שלה, לוגמת כוס יין בשקט פנימי מהסוג שלא חשתי אפילו שנייה אחת בחיי.
לוקח לי זמן לשים לב שהאנרגיה הצוהלת שלי לגמרי לא עומדת בהלימה עם האווירה הכבדה. אני מרימה עיניים ורואה אותה, את בעלת הבית. גם היא כבת 40, אישה יפה ודקיקה שנראית, מה לעשות, פשוט מבואסת. היא אמנם ממש נחמדה ועונה לכל הנשים ששואלות אותה מה המחיר של קערת הסלט ומאיפה השמלה הירוקה על הקולב, אבל ניכר בה שקשה לה קצת עם עדר הנשים מסוגי שבודקות את הסכו"ם שלה, זה שרק לפני שבוע אכלה בו ארוחת שישי עם הילדים.
"לאן בעצם אתם עוברים?" אני אומרת, רק כדי לנהל שיחה. "אנחנו עוזבים את הארץ", היא אומרת, "לוקחים את הילדים ועוברים לחיות בוולנסיה, זה בספרד, את מכירה?" האמת שאני לא מכירה, שמעתי על ולנסיה רק בשיר של אהוד בנאי, והנה הוא מתנגן לי בראש: "היה טייס מורשה/ לקח אותי עד לוולנסיה". ועכשיו אני כבר מפסיקה לחפש מציאות, כי אני מבינה, זו בכלל לא מכירת חצר שמחה כמו שחשבתי, ולא משנה כמה ערק אשכוליות יציעו לי. לא, מה שאני רואה פה זו מכירת חיסול של חלום.
חצי שנה אחרי 7 באוקטובר כל הפייסבוק שלי התחיל להיות מלא בפוסטים על מכירות חצר. בעיקר בתל-אביב אבל לא רק, גם במצפה רמון, אשקלון, נס-ציונה, חיפה. "איזה כיף שהטרנד של גראז' סייל הגיע סוף-סוף לישראל", אני אומרת לרן ערב אחד. "איזה טרנד בראש שלך, את לא מבינה מה קורה פה?" הוא אומר לי. "יש גל משוגע של עזיבה את הארץ. כל מי שיש לו ילדים קטנים לוקח את עצמו מפה ופשוט עוזב". בהתחלה אני צוחקת עליו שהוא רואה שחורות כמו תמיד. "מה קורה לך", אני אומרת, "כולנו נהיינו הרבה יותר ציונים מאז הטבח. מאוהבים פי מיליון במדינה שלנו, מבינים שאין לנו מקום אחר בעולם".
אבל לאט-לאט הסימנים מתחילים להצטרף זה לזה. כמה ימים אחרי זה, רן מספר לי שבבית הקפה ניגש אליו בחור נחמד ולא הפסיק לחקור אותו על איך זה לחיות בקלמטה. מסתבר שהוא קרא בטור שלי שרן קנה דירה ביוון, ועכשיו הוא רוצה לבדוק אפשרות לעקור עם אשתו והילדים לשם. ועדיין אני לא מבינה, עד שהחברה שלי שצעירה ממני בשבע שנים מספרת לי שלפחות חמש חברות שלה, כולן נשים בנות 40 שמטפלות בילדים קטנים, עוברות בחודשיים הקרובים לארץ אחרת. חלק לקפריסין, אחת לקנדה, עוד אחת לגרמניה והרביעית מתחילה בלהגשים חלום ישן, לנסוע עם הילדים מסביב לעולם, עד שתמצא "מקום אחד שיהיה לנו טוב בו, ושם כבר נישאר".
זה תמיד אותו פרופיל של משפחה - אנשים משכילים במקצועות שנחשבים לטובים, מגדלים ילדים קטנים, והם פשוט לא יכולים יותר. "אני צריכה להציל את הילדים שלי", אומרת לי אמא אחת כזו, "ישראל זה לא מקום נורמלי לגדול בו. הבן שלי עדיין מרטיב מאז הימים של האזעקות, ודפיקות הלב האלו שאני מרגישה שאומרות לי שלא, זה לא נורמלי ולא בסדר לשמוע את המתבגרת שלי אומרת באדישות 'החטופה שחזרה העלתה עוד טיקטוק, איך אני מעריצה את הילדה הזאת, את יודעת שרצחו לה את האמא?' לא, באמת - לְמה אני דנה אותם פה?"
ועכשיו, רן מתקרב לכיווני ביחד עם בעל הבית. הוא מושיט לי יד חמימה לשלום ואומר "אנחנו מכירים, זוכרת מאיפה?" הוא מזכיר לי שנפגשנו באיכילוב באחר צהריים גורלי אחד. זה היה כשמכונית איבדה שליטה על הברקסים מול בית הספר השכונתי שלנו, ודרסה אמא שחיכתה לאסוף את הילדים שלה ואותו, את בעל הבית. החברה הכי טובה שלי הייתה בזירת התאונה, ומיהרה לגשת לאמא ולטפל בה, ואז המכונית, שנהג בה גבר שכנראה סבל מהתקף אפילפסיה, איבדה שליטה בפעם השנייה ודהרה לכיוונם שוב. כשלקחו את החברה שלי לרנטגן, ניצלתי את ההזדמנות לצאת לעשן סיגריה בפינת העישון. שמה פגשתי אותו, את בעל הבית, הוא היה פצוע מהתאונה, עם רגל חבושה, ושנינו עמדנו עם סיגריה ודיברנו על הדבר הנורא הזה שקרה בשכונה שלנו. אני לא זוכרת מה אמרנו, רק שהיינו נסערים, מפוחדים, המומים, וזה הפך את השיחה שלנו ליותר קרובה ואמיתית מבדרך כלל. "אבל עכשיו אתה בסדר?" אני שואלת. "הבראתי מהתאונה, כן," הוא אומר, "אבל להגיד שאני בסדר?" הוא לא ממשיך ולא צריך להמשיך.
כל כך הרבה דברים קרו מאז שחשבנו שהתאונה זה הדבר הכי טרגי שקרה לנו. אני רואה את זה בעיניים שלו, במבט של אשתו המקסימה. הם עוזבים כי הם פשוט לא יכולים יותר. המדינה מבחינתם היא כמו המכונית הזאת, שאיבדה שליטה על הברקסים ופשוט נכנסה בו ובאמא שעה שהם רק עמדו וחיכו לאסוף את הילדים שלהם. שוב ושוב. גלגלים דוהרים קדימה. מדינה שמרסקת אותך למדרכה. שאין לה שום כוונה לעצור.
והנה העניין, הם לא עוזבים רק בגלל הילדים. או יוקר המחיה, או האיום האיראני. הם עוזבים בעיקר מסיבה אחת. כי הם לא מרגישים רצויים. והמון זמן שאני מנסה לקבל את השנאה הזו, מנסה להבין אותה. אלוהים יודע שגם מי שמתנגד לנתניהו ולממשלה הנוכחית הוא לא תמיד טלית שכולה תכלת ואפשר להבין מי שנעלב כשקוראים לו כרות אונה או חבר כת מטומטם. אבל עכשיו נמאס לי להבין. נמאס לי לקבל את מה שעושים לאנשים האלו, לשכנים שלי. אלו אנשים כל כך טובים, למען השם, הורים מעולים שאכפת להם מהילדים. הם גם אזרחים טובים, משלמים טונה של מסים. הולכים למילואים ונלחמים כמו כולם, מי שלא - מתנדב בכל מיני עמותות, או עומד לצד משפחות החטופים האומללות בעצרות שלהן ובוכה ביחד איתן. לא, אני כבר לא יכולה לקבל את זה יותר שאנשים כאלו מעוררים כזו שנאה. איך זה שדווקא אותם דוחקים כמעט בכוח מפה החוצה?
אני מכירה כל כך הרבה משפחות מהסוג הזה, שיש להן ראייה פוליטית מורכבת. הן לא שונאות את מצביעי ביבי, לא את הציונות הדתית וחרדים. רק רוצות שנהיה ביחד. חוזרות ואומרות "איזה עם מדהים יש לנו, המנהיגים הם שלא ראויים".
האם אתם הייתם נשארים בבית שכל הסימנים מראים ששונאים אתכם בו? שמצפים מכם רק להמשיך לרחוץ את הכלים ולשלם את המסים, ואז, כשאחד מכם נרצח בשבי לא מזכירים אותו אפילו במילה, כי הוא פשוט לא מהציבור המתאים? וכן, אני מודעת לגמרי לעובדה שבמשך שנים המידור הזה היה נגד אנשי המחנה השני, וזה היה מגעיל. אבל זה לא אומר שזה בסדר לגרש, כן, לגרש, דור שלם של אנשים טובים מהארץ מתוך רצון לזרוק עצם להכי קיצוניים בבייס, או סתם בגלל חוסר אכפתיות משווע. בחלום שלי מישהו מהפוליטיקאים בימין יוצא לנאום ואומר פשוט: "הי, אתה עם שלושת הילדים שאתה מקריא להם סיפור והכלבה שאימצת דווקא בגלל שהיא עיוורת ומגיע לה בית, אתה, שאולי לא מצביע לנו אבל כן מצביע ברגליים כשקוראים לך לגדוד, אתה שתמיד תתרום למימון ההמונים של הילדה עם הסרטן או החייל שקטעו לו שתי רגליים ואף פעם לא תקרא לאף אחד כרות אונה, אתה? אתה אהוב עליי. יקר לי. בבקשה אל תיסע לגור בקפריסין. מה איבדת בקפריסין? יש לה שיק של הטיילת בוורנה ואוכל לא משהו ואנשים שלא מבינים על מה אתה מדבר כשאתה אומר 'אני דור שלישי'".
אני נותנת לרן לסחוב את הסיר, פתאום הבנתי שעם כל הפנטזיה, סירי ברזל שוקלים כמו חצי מכונית. ובכלל, כבר אין לי חשק כל כך לסיר האדום והחתיך שלי, כי עכשיו הוא פתאום מרגיש לי כמו משהו שהרווחתי מכאב ענקי של אנשים אחרים. שמעתי את זה בין השורות כשהם דיברו על ולנסיה, כמה הם בעצם עצובים על הצעד הזה ומרגישים שלא נשארה להם ברירה אלא לעשות אותו. גם לאנשים יש קיבולת, לא רק לכלי מטבח, והם פשוט לא יכולים לקבל יותר את העוול. "עצוב לי", אני אומרת לרן. "כן", הוא אומר, "מה שקורה במדינה? זו מכירת החצר האמיתית".
