ותודה על מה שנתתם / הכנופיה האיראנית החליטה להשבית את חיינו עם "הנחיל", ואמאל'ה מתי זה ייגמר? שאל הילד. והנכדה שהיה לה כרטיס לעומר אדם. כי עכשיו תבוא תגובה שתביא תגובה שתביא תגובה. ממש חד גדיא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
- הטור הקודם של שלמה ארצי: כמו גשר על מים סוערים, הו פנחס
אני כותב את זה ביום ג' כשאין לי מושג מה יילד יום ו', שבו יש לנו היכל תרבות ושעה שכל ההגדרות על מלחמה משתחוות אפיים ארצה למול המציאות ההולמת ברקותינו.
היה מלחיץ. לא? כלומר נסיעת הכטב"מים האיטית לעבר הארץ. זה היה גם הזוי ומטורף לחיות באירוע כזה. ומי שנפש בתאילנד או לונדון הפסיד. למרות שהיינו "כפסע" מסיום אחר ואז אללה יסתור.
אז פחדת?
כן. אבל מזל חמסה-חמסה על המהנדסים שהמציאו את כל התעשייה האווירית והצבאית והכיפות והחיצים המפוארים ועל אלה שכיוונו וירו אותם, שלא לדבר על הטייסים המופלאים ועל האמריקאים וכל השאר. ראוי אגב אחרי כל זה שכל תושב ישראלי שמתעורר בבוקר ואומר לאל "מודה אני שנתת נשמתי באפי" שיודה ללוחמיו וחכמיו וגם לכל אזרח אמריקאי שמפריש איזה 3,000 דולר בחודש לטובת מדינת ישראל. שלא לדבר על ביידן.
הכאב / ריף היה ילד בן חמש כשבא להופעה שלנו בזאפה. וכשירדתי אליו למדרגה שבה ישב באומץ למרגלות הבמה ושאלתי את הוריו אבי ואסנת (שלא הכרתי אותם אז, רק עכשיו בשבעה) איך אתם מביאים ילד בן חמש להופעה של מבוגר? ענו "הוא אהב את השירים שלך". כך אמרו על ריף שכבר גדל מאז ויצא להילחם ונפל לפני כשבוע וחצי ברצועה.
אבא אבי, שהגדיר עצמו כאופטימי בדרך כלל, סיפר: "פתאום הייתה לי הרגשה רעה. וכשהיא הגיעה", אמר והצביע על הקצינה שעמדה מאחורינו ושמלווה אותם בתמיכה גדולה מאז, "הבנתי מיד שאנחנו כבר לא נוכל לברוח מהבשורה, ושהילד שלנו שנלחם למען ישראל נהרג במלחמה". אז אתם מבינים איזה כאב מפלח זה?
פה נגמר לפתע העולם / נכנסנו לביתם של משפחת הרוש בקיבוץ רמת דוד. שבילי עצים. ופתקאות על העצים עם חיצים שמורים איך להגיע לביתם לניחום אבלים. הבטן התכווצה. זה היה יום אחרי שהופעתי בלילה ל-3,000 פצועי צה"ל, אז בכלל. וגם כי תכף האיראנים היו כבר מעל ראשינו. ובינתיים רק רעם המטוסים שהמריאו מהבסיס הסמוך...
בתוך הבית היו עשרות אנשים שבאו לנחם. "פה נגמר העולם", אמר מישהו. ובין המנחמים חבריו של ריף, הלוחמים הצעירים מאגוז.
"אוקיי", שאל אותי לא מזמן הזמר דוד ד'אור, ״מה אתה אומר כשאתה נכנס למשפחה שהרגע איבדה את בנה בקרבות? כי אני (כך העיד על עצמו), נגמרות לי ישר המילים". ועניתי לו שאני חושב שאני מחבק כמו שלא חיבקתי מימיי.
אבא של ריף מספר לכולנו שחלומו של ריף היה להיות יזם בנייה. כולם משתאים. אחר כך מופיעה מאי משם גיטרה וחבריו מאגוז החלו לשיר והפעם (זכיתי) דווקא משיריי.
מאיפה הגיטרה עם החתימה? שאלתי את אחד הלוחמים מהצוות של ריף. צעירים, אתם יודעים, עונים מבוישים כשמבוגר פונה אליהם. אבל החייל במדים הביט והסביר שהגיטרה הגיעה מדודו טסה שחילק גיטרות בתחילת המלחמה ללוחמים.
יזם נדל"ן / בשנייה נקשרנו חבריי ואני למשפחה. ושעה שהבטתי בזואי אחותו של ריף שלא יכלה לעצור את דמעותיה חשבתי על זה שריף לא יוכל כבר להגיד בחיים, נניח, התחתנתי בגיל 28 או נהייתי יזם נדל"ן (כמו חג'ג', שאת הספר שלו קרא בלהיטות כמו תנ"ך נדל"ני לדברי אביו).
הייתה לו חברה? שאלתי את אבא של ריף יפה התואר כשהכניס אותי לחדרו. לא, ענה והוסיף: מזל. אחת פחות שנגרם לה הכאב הזה הבלתי נגמר של הפרידה.
"וקול הנפילה מעולם לא נשמע, בגלל החול הרך", כתב יהונתן גפן.
אז יש רגע כזה שאתה שומע את קול הנפילה. ואתה כועס על הכל. על אי-הצדק ביד הלוחצת על ההדק. ועל הקשקושים שהלכו וגברו בארץ ומתגמדים פה בבית ההרושים האבלים. כן, יש רגעים שאתה פשוט רוצה שהבית יחזור כבר בשלום.
מה האיראנים רוצים? / במוצ"ש, בזמן הציפייה לכניסת היצורים האיראנים הבלתי מוזמנים לארצנו, נזכרתי במישהו שמילמל למישהו בבוקר: תגידו, מה בכלל האיראנים רוצים מאיתנו? עשינו להם אי פעם משהו?
"הורדנו להם בכירים", ענה מישהו אחר.
כן. אבל לפני זה? מה להם ולארץ ישראל כשהם גרים במרחק 1,600 ק"מ מפה ואין להם מושג מי אנחנו, כאילו עשו מאיתנו "דמונים"?
אישית אני אחד שכשהאביב מגיע זה פלא בעיניי. וכשאנשים יוצאים למלחמה זה משהו שעדיין לא מצאתי לו את ההגדרה המדויקת. אז מה האיראנים רוצים מאיתנו? זה כנראה נרקיסיזם עולמי כזה של "אדוני המלחמה".
השם ריף / "קראתם לו על שם ריף הדולפינים באילת?" שאלתי את אבי בזהירות.
"כן", אמר אבי.
"ריף שם יפה", אמרתי בצער גדול.
אחר כך החברה העדינה שלהם הניחה יד על כתפי ואמרה: תודה שבאתם. אחר כך נפרדנו באהבה מהמשפחה הקסומה והאבלה הזו. עוד אחת מני רבות בארץ הדוויה.
אחר כך נסענו ליישוב שבו נולדתי, אלוני אבא. איפה שגם מאיר שלו היה חי. מאיר התגורר ממש בסמוך לאיפה שהברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.
תצילנו איש מרעהו / בגדול הכל הלך והסתבך. כמו שכתב פעם נתן זך. "כשאמרה לי נערתי לך... והייתי הולך ומסתבך, מסתבך והולך". בול. המדינה הסתבכה. הבית שדמיינו אותו מסביר פנים ומחבק נהיה קשוח.
ואז לפתע ביקש אבא של ריף להסב את תשומת לב הנוכחים בבית לפתקה קרועה שמצא אצל ריף במכנסיים ושבכותרת שלה היה "לא בא להעיר אלא להאיר". אבי האבא הקריא לכל הנוכחים בחדר בקול רוטט וכך היה כתוב בה:
"ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד אל חברו חלילה".
על החתום "נועם אלימלך".
כמו צוואה.
נעמי והתרנגולים / ביום ב' התבשרנו לפתע לצערנו שנעמי פולני הלכה לעולמה. אחד הזיכרונות הכי גדולים שהשפיעו על חיי היה הופעת להקת התרנגולים, שאיזה מזל שהיא לא התבטלה בגלל איזו מלחמה. הייתי אז ילד שישב באולם ושאת הקסם שראיתי שם, לא ראיתי אחר כך יותר מימיי.
אז את קסם התרנגולים המציאה נעמי פולני. כלומר את התנועה והעיבודים והקונספט שממנו לפי גברי בנאי (שהיה בתרנגולים יחד עם יהורם גאון, פולי ושייקה ועוד), נולד גם “הגשש החיוור”. ומה לא?
פסח מתקרב / פסח מתקרב. והלוואי שהבית כבר יחזור אלינו בשלום. ושהתגובה תעבור בלי תגובה שתפרק את המזרח התיכון ואותנו. ושהחטופים יחזרו כמו ביציאת מצרים, כי מרוב שעוסקים באיראניינס (האיראנים) אסור לנו ולו לרגע לשכוח אותם. ואולי בעיקר שנזכור שאדם בא להאיר ולא רק להעיר, כמו בצוואה של ריף הגיבור.
