בשמיני עצרת האחרון הזמן נעצר. בזמן שאנחנו ברמת-גן רקדנו עם ספרי התורה, בדרום הארץ, במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו, התרחש גיהינום מחריד ובלתי נתפס. היום הזה יישאר לנצח קפוא בתודעה שלנו כזיכרון מבעית. פרשת "שמיני" מספרת את סיפור מותם של בני אהרן, נדב ואביהוא, במעמד המרגש שכולם ציפו לו, חנוכת המשכן, ביום השמיני, אחרי שבעת ימי המתנה, ודווקא אז הם נשרפים באש קודש. וזאת תגובתו הבלתי נתפסת של אהרן מול האסון הזה שפקד אותו: "ויידום אהרן". דממה דקה מעבר למילים, מעבר להבנה האנושית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ב-29 בנובמבר ליאת אצילי חזרה הביתה מהשבי אחרי 54 ימים ארוכים כנצח. יום למחרת בואה, הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב אצילי, בעלה האהוב, נפל בקרב ב-7 באוקטובר. באותם ימים פירסמתי את סיפור ההופעה שלי במוסך של ניר עוז, ואיך אביב, מנהל המוסך, הוציא אותי בסופה החוצה בטרקטור גדול וירוק שעמד בקצה הבמה.
כמה ימים אחרי חזרתה מהשבי אל חיק משפחתה ושלושת ילדיה, ליאת ביקשה שאבוא לשיר באירוע הפרידה מאביב.
"זה מה שהוא היה מעדיף", היא אמרה, "מוזיקה, ולא רק שירים עצובים אלא גם קצב ושמחה". ואני התפלאתי על העוצמה הגדולה והבלתי נתפסת של האישה הזאת.
באירוע, שהתקיים בחדר האוכל של הקיבוץ לקראת פסח עם חטופים ששרדו את השבי וקרובי חטופים שעדיין שם, ליאת אצילי אמרה:
"אני מורה להיסטוריה ואזרחות. כל ההסברים שלי למצב באים מהמקום הזה. צריך לשחרר את החטופים לא רק בגלל סבלם בשבי, אלא בגלל שזו חובתה המוסרית של המדינה. אין להם זמן! אף אחד מהם לא היה צריך למות. הם כולם היו צריכים להיות בבית לפני. אי-אפשר להמשיך ככה יותר. באיזו מציאות מופרעת אנחנו חיים שזה לא ברור? אני לא מבינה איך מתנהל דיון על המחיר של שחרור החטופים. באיזו זכות הרעיון של הקרבת החטופים למען מטרות המלחמה נהיה לגיטימי?
"בשם מה שקרה לנו, אני לוקחת לעצמי את הזכות לדרוש מכל מי שנותר לו שמץ של מוסר אנושי, להצטרף לקריאה שלנו להשיב את כל החטופים הביתה ללא תנאים. זה בידיים שלכם, עשו את המעשה המוסרי היחיד האפשרי, תחזירו אותם הביתה, בלי תנאים, בלי היסוס, בלי שיקולי כדאיות".
בטור שפירסמה ב"הניו יורק טיימס" היא כתבה: "אביב אמר 'אני עם כיתת הכוננות' ויצא - ולא ראיתי אותו יותר. שלחתי לו איזושהי הודעה שהבית נשרף ואני לא יודעת מה לעשות, והוא כבר לא הגיב אליה. חשבתי שאני צריכה לצאת מהממ"ד ולנסות לכבות את האש ונורא-נורא פחדתי. נכנסו שני אנשים חמושים על מדים והם חטפו אותי. ילדיי, למרבה המזל, שרדו: אחד אחרי שעות מפחידות במחבוא, אחת במזל גדול מפני שהייתה במקום אחר באותו יום ואחד הדף את התוקפים בכך שהחזיק את דלת הממ"ד סגורה. הבית שלי זה 30 שנה נשרף ללא הכר, ובית ליבי - בעלי, אביב - היה בין 1,200 ההרוגים על ידי חמאס בישראל באותו יום נורא. כל כך עצום היה ההרס, גיליתי שהמחבלים אפילו הרגו את הכלבה שלי.
"כשהייתי בשבי, כל יום היה ארוך ואין-סופי. מצב של ייאוש מוחלט. ברור לי שהימים שישבתי שם השאירו בי חותם. זה השאיר בי דברים, אבל אני לא עסוקה בזה כרגע, הדבר היותר קשה זה האובדן של אביב.
"מעבר לאופק הכאב שלנו, עלינו להתחייב מחדש לתקומה באותה אופטימיות נחושה של דור ניצולי השואה. אני לא רואה אלטרנטיבה. ללא תקומה אנחנו רק נשקע עוד יותר לתוך מעגל הכעס ההדדי והקורבנות שפוקד את מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים יותר מדי זמן. זאת לא הגישה שדור הניצולים בחר, וברוחם אני לא מחפשת נקמה על מה שעברתי. אני מרגישה ענווה מהאופן שבו חבריי הישראלים מסכנים את חייהם כדי להילחם בחוטפיי, אבל לא הרגשתי קתרזיס כשראיתי את ההרס בעזה. במקום זאת אני רוצה להתמקד בבניית עתיד טוב יותר עבור שלושת ילדיי - ועבור ילדי עזה".
לפני כמה שבועות אספתי את ליאת מהמגדלים של קריית-גת, שם היא גרה עכשיו, ונסענו לניר עוז. אני ישבתי ליד מיקי הנהג, וליאת ישבה מאחור עם אחותה שבאה לבקר מארצות-הברית. שתי האחיות ציחקקו לא מעט במהלך הדרך. הרגשתי התפעלות והערכה רבה לעוז הרוח וכוח החיים שלה.
הבטתי בנוף החולף בצד הכביש, שמתחלף בין ירוק לצהוב, בין הזמן העכשווי למרחב התנ"כי. אחרי אופקים פנינו ימינה, וכמו מניפה נפרסה לפנינו הארץ הטובה שעכשיו היא כואבת ופצועה.
אני אוהב לנסוע בכבישים הצרים והשוממים שמחברים בין אורים לצאלים, בין כרם שלום לבארי, גבולות, כיסופים, עלומים, נירים, ניר עוז. תמיד הרגשתי שיש לנוף הזה סוד, וכשהייתי יוצא משם ועולה על הכביש המהיר צפונה הרגשתי כאילו השארתי מאחורי חידה לא פתורה, קסם לצד קדרות מסוימת, איזו סכנה שאולי מרחפת באוויר. זה המקום שבו עברו המרגלים התנ"כיים בדרכם מסיני לארץ ישראל.
מעבר לידיעת הארץ הרגילה, הגיאוגרפית, יש לי צורך לדעת את הארץ גם בעומק הלב שלה, אני רוצה להבין מה קושר אותי אל המקום הזה, מעבר להיסטוריה ולזהות, מעבר למדינה ולשבטיות. האדמה היא גוף. ובתוכה נסתרת הנשמה. שימו לב אל הנשמה. התורה מספרת לנו שיש לאדמת ארץ ישראל תודעה. גילוי טפח מנשמת האדמה חיוני כרגע מאוד. יש דחיפות בדבר עכשיו, להבין מה אומרת לי נשמת ארץ התנ"ך, ארץ הקודש, ארץ שהיא עכשיו שטח אש אחד גדול. מה היא מבקשת. מפני מה היא מזהירה.
אחרי 7 באוקטובר, הנגב המערבי הזה הפך מועצם בקנה מידה כמעט מקראי. פצע כמו חור שחור ועמוק בלב באדמה ובנשמה. גיא הריגה. ועכשיו, אל תוך החיסרון הגדול הזה צריך להזרים חיים ואור.
כשהגענו לניר עוז התברר לי שליאת הייתה שם רק אתמול. היא מבקרת שם באופן תדיר, הלב שלה כאן, אבל הבית שלה ושל אביב נשאר מאז היום הנורא ההוא מפויח ועזוב. ביקרנו שם. היא פתחה מגרת מטבח בחיוך כואב והראתה לי שיש שם עדיין שקיות פיצוחים. "אביב אהב גרעיני אבטיח", היא אמרה.
ביקרנו גם בחדר האוכל, זגוגיות מנופצות, כתמי פיח אבק, וכתובות אדומות על תיבות הדואר, "נרצח", או "חטוף". אל מול המבנים החרבים בולטת הצמחייה הירוקה שנשארה עומדת ומלבלבת. ביקרנו במוסך שבו התקיימה ההופעה, התעכבנו רגע ליד הטרקטור הגדול שעמד אז בקצה הבמה, ואחר כך נסענו אל מתחם הגלריה הלבנה, שנמצאת בלב אדמות הפלחה שבין נירים לניר עוז. כאן היה "הבית הלבן", בית הספר של הכפר הערבי מעין שנכבש וננטש ב-1948, וזה שוב אותו סיפור, הבית הערבי שנבנה על חורבת הבית היהודי, והבית היהודי שנבנה אחר כך על חורבת הבית הערבי.
"לא הלכנו לישון ביחד בלילה האחרון. הוא אמר לי בואי נלך לישון, ואני נשארתי עם הנטפליקס... שעל זה אני מתחרטת, אבל אולי בעצם לא. אני דווקא שמחה שלא היה קטע כזה של פרידה. מאוד מטפחת את התחושה הזאת שהוא נמצא כאן איתי כל הזמן"
החל משנת 2000 חיים פרי, חבר קיבוץ ניר עוז, שעכשיו חטוף בעזה, טיפח את המקום והפך אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.
"אביב מאוד אהב לשבת כאן", ליאת אמרה כשהתיישבנו לשוחח על שתי אבנים מסותתות ליד הגלריה הלבנה שהייתה סגורה, מסביב עדיין עומדים הרבה פסלי מתכת ואבן של יוצרים שונים.
ליאת אמרה: "לצד העיסוק שלי כמורה בבית הספר האזורי, אני עובדת ביד ושם, ומה שעכשיו מטריד אותי מאוד קשור גם לעיסוק שלי בשואה. 7 באוקטובר נהיה הסיפור של ניר עוז. לא בטוח כמה אנשים הכירו או שמעו על ניר עוז לפני המלחמה. ועכשיו כולם מכירים את המקום בהקשר הזה של החורבן. עושים כאן סיורים. אני מבינה שזה חשוב. חשוב שאנשים יבואו. גם בשביל תרומות, כדי שיהיה אפשר לשקם. אבל אנשים באים לראות את החורבן הזה, והיום האחד הזה, 7 באוקטובר, כל כך לא מגדיר את ניר עוז.
"בגלל זה היה לי חשוב לבוא איתך לפה, כי יש לך זיכרון כל כך חזק של משהו אחר שחווית כאן בשתי ההופעות שנתת שנה אחרי שנה, ואיך אביב הוציא אותך מהבמה בטרקטור הירוק. אתה מספר על ההופעה הזאת, וזה בעיניי כל כך חשוב, גם כי זה קשור לאביב, אבל גם כי זה משהו שהיה אופייני לניר עוז, מקום של מוזיקה, שמחה, תרבות, יצירה...
"מה שקרה פה אכן קרה פה. אבל זה לא מגדיר אותנו ואסור שזה יהיה מה שיגדיר אותנו. קשה לי שיש אנשים שמדברים על להשאיר את המקום ככה, חרב, ולבנות את הקיבוץ במקום אחר. בעיניי מאוד חשוב השיקום, לא להנציח את החורבן, שיחזרו לחיות פה התושבים המקוריים. יש הרבה מבוגרים שרוצים לחזור, שכבת הגיל שלי למשל.
"יש פה חיבור מאוד-מאוד חזק בין האנשים, גם חיבור בין-דורי כזה. בדיוק חשבתי על זה קצת היום, איך נבנים יחסים בתוך הקהילה, בתוך קיבוץ. בהתחלה אנשים מכירים... נגיד את אביב, אנשים שהכירו אותו בתור ילד, והנה הוא הופך לגבר ובא לעבוד בשטחים החקלאיים ואחר כך במסגרייה ופתאום הוא נהיה מנהל של המקום.
"כשהייתי צעירה, הייתי מטפלת של כל מיני ילדים, ואז הילדים האלה הפכו להיות המדריכים והמטפלות של הילדים שלי. זה מאוד מיוחד שחיים פה לאורך השנים והקשרים עם אנשים משתנים. יש אהבה מאוד גדולה בין אנשים. זה בית. זה מקום יפה מאוד. יש לנו הרבה גאווה על המקום שהוא מאוד תרבותי והרבה אנשים בו עוסקים ביצירה ואמנות.
"הלכתי אתמול אל המקום שבו אביב נהרג", ליאת מספרת, "כשהייתי שם הרגשתי שהוא לא שם בשום צורה ודרך. אני מרגישה אותו הרבה יותר במקומות שאהב"
"כרגע יש ערפל והוא לא ברור והוא צריך להתפזר, אבל אנחנו חייבים לדבר. גם עם השכנים וגם בינינו לבין עצמנו. אם מתוך הדבר הזה לא יצא שינוי מהותי באמת שהפסדנו. כן, כן. ממש. כי האלטרנטיבה היא ממש איומה.
"אביב ואני היינו מדברים המון על מוות. שואלים את עצמנו מה עדיף, לאט, בהדרגה, או בבת אחת. אביב תמיד אמר בבת אחת. ותמיד אמרנו גם שלא שומרים שום דבר בפנים אלא מדברים על הכל כדי לא להגיע למצב כזה, שאם ניאלץ להיפרד - שלא תהיה את תחושת ההחמצה הזאת, שלא אמרתי לו ככה ולא עשינו ככה.
"לא הלכנו לישון ביחד בלילה האחרון. הוא אמר לי בואי נלך לישון, ואני נשארתי עם הנטפליקס... שעל זה אני מתחרטת, אבל אולי בעצם לא. אני דווקא שמחה שלא היה קטע כזה של פרידה. מאוד מטפחת את התחושה הזאת שהוא נמצא כאן איתי כל הזמן, במקומות שהוא היה מבלה בהם הרבה ואהב כל כך, כמו הגלריה הלבנה שעכשיו אנחנו יושבים בחצר שלה עם כל הפסלים. וכמובן המוסך שהוא ניהל וטיפח.
"דווקא בגלל שלא אמרתי לו שלום, זה עושה את זה יותר קל על הלב. הלכתי אתמול אל המקום שבו הוא נהרג. יש לי חברה שעוסקת בבודהיזם שאמרה לי שברגע שהגוף שלו מת, התודעה שלו מיד נפרדה מהגוף כי הוא היה בן אדם שלם שכל כך נתן מעצמו לאחרים.
ובאמת, כשהייתי שם הרגשתי שהוא לא שם בשום צורה ובשום דרך. אני מרגישה אותו הרבה יותר במקומות שאהב".
אמרתי לליאת שעל פי המסורת היהודית, עניין אמירת הקדיש והאבלות בשנה הראשונה הוא לא רק לאבלים אלא גם לעילוי נשמת הנפטר. הנשמה נפרדת מהגוף ונולדת מחדש לממד אחר, וכמו שהתינוק צריך סיוע בשנתו הראשונה כך אמירת הקדיש וכל מעשה חסד מועילים לנשמת הנפטר.
"אני אומר על אביב קדיש כמעט כל יום", אמרתי לה.
"כן, אני יודעת, תודה", היא אמרה.
היא סיפרה לי שיש כאן בקיבוץ משפחה דתית. "כשהופעת במוסך, הם היו אלה שדאגו לך לאוכל כשר, והם כל שנה עושים בפורים משתה, אבל השנה אמרו שזה לא משתה אלא סעודה. והיינו כולנו. הבן שלנו פרץ בבכי ברגע מסוים. לא ראיתי אותו בוכה ככה מאז שהיה תינוק. איך אפשר? הוא אמר, זה לא הגיוני שהוא לא פה".
מהגלריה הלבנה נסענו אל מתחם בית הכנסת העתיק שהתגלה בשנת 1957 תוך כדי סלילת כביש הגישה אל הקיבוץ. בית הכנסת היה שייך ליישוב יהודי עתיק בשם מעון, ולמעט שרידי בית כנסת כל שנותר מהיישוב הוא בור מים ושני מבנים. זהו כנראה בית כנסת הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ארץ גרר. הדחפור העלה שברי רצפת פסיפס, מהתקופה הביזנטית, המאה החמישית או השישית.
עמדנו שם בשקט הכביר והבטנו מעבר לזמן אל הפסיפס עם מנורה בעלת שבעת קנים, טווס, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב ואתרוג. ועוד יש שם כתובת בארמית שמברכת את הקהילה כולה, והתרגום: "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן האישים תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים".
"תראי", אמרתי לליאת, "1,500 שנה אחר שהכתובת הזאת הונחה אנחנו יודעים שהיו כאן שני אנשים בשם יהודה ותומה".
"זה בהחלט מעודד", היא אמרה, "אני מקווה שבעוד 1,500 שנה יגיעו לניר עוז אנשים ויידעו שהיה כאן מישהו בשם אביב אצילי".
