מאחר והסרט כולו מתרחש מספר חודשים עד שנה לאחר שידור האוטוביוגרפיה שלי "החיים כשמועה", שידור שצפו בו בערוצים 8, 10 וה-VOD, בנוסף לעובדה שאנשים רבים צפו בסדרה מספר פעמים. וגם אני כמעט ולא יוצא מביתי משום שכחמישה וחצי מיליון איש ניגשים אליי, לוחצים את ידי וכמובן - כחלק פטישיסטי של הציבוריות הטלפוטוגנית - מצטלמים איתי.
עוד כתבות למנויים:
לכן, ומשום שהסרט מציג אותי כמין ניצול של סערת הצלחה, אשר בתום ההיבריס חיי חוזרים לבדידות הנוראית, שממנה נשלפתי אל החשיפה הטוטאלית, הכנה והאמיתית מזה, והיולדת נרקיסיזם פראי מזה, מין ניסיון להיאחז ב"כישרונותיי" שלא הועילו במספר רב של כישלונות רומנטיים שנבעו מצידן של המחוזרות, שהבהירו לי חד וחלק כי אינן אוהבות אותי, או את סרטי וכתיבתי, או את גילי מול גילן, או את האין-אונות המבישה אותי כמו כרוז שצועק לך: "זהו זה, 67 הוא גיל שבו גופך נאנח אל הזקנה!" וחוץ מזה נידונתי לאורתופדיה שמייסרת את גבי ורגלי, וההליכה שלי היא סוג של הידרדרות וקרטוע... בקיצור האוטוביוגרפיה שלי הרימה ראש לשעה קלה שאחריה מתרחש הסרט הזה במורד הטריוויה והבנאליה של בני האדם במסע עם כל הארעי, האקראי והסתמי, אל סופם.
סיקוונס של חומרים דוקומנטריים המתארים את ההצלחה הצונאמית של "החיים כשמועה", החלק בבכורה ההיסטרית והמשך בביקורות האדירות, בראיונות מצולמים שלי, בקטעים מתוך הסדרה, באנשים העוצרים אותי ברחוב, מחבקים ומצטלמים איתי.
הבדידות האישית שלי שהיא חולנית בתחושת החנק, הטביעה, האחיזה ההולכת ורופפת באבן האחרונה שמעל לתהום... הרגשת האיחור העצבנית של משהו או מישהו שהיו אמורים להגיע ולשלוף אותך מקצה הצוק וקצה השפיות שלך, חזרה אל המקום שבו תוכל להמשיך להישען על המרחב הריק והשותק סביבך. וזה הוא נוף הכלום.
הימים חוזרים על עצמם, עם הישיבה האינסופית מול המחשב, מול המקלדת שאתה מרוקן לתוכה את נתוני הבדידות שהצטברו בקורטקס, קליפת המוח, ובמערכת הלימבית, מרכז הרגשות המשדרים לך את שתיקת הימים של הטלפון, ואת אפס הצלצולים בדלת הכניסה, ואתה מגדל ישימון פרטי, נטול חברים או נשים... מדבר צחיח נושב בעוצמה את התקפי האנטיפתיה שלך, חולות אשר נודדים כאליבי, על פני גדולת ההפרעות של ההרס העצמי, והדיונות מכסות את היראה הפתולוגית שלך מפני הנטישה הגדולה של כל מה שחי, מזווג, מאושר ולא מעוניין בקוצר הרוח והפסימיות שלך…
והבדידות שלך נראית לנשים, ממרחק, כישימון מיותר, זקן ועייף, שלאהוב אותו זאת נסיעה בכביש ללא מוצא, ואני מתאהב כרגיל... בבלתי אפשרית. כאילו היו טיפות של מים בלב הצייה... ואני מתחנף אליהן, ואני פתטי... ואני אימפוטנט שמזיין להן את השכל, כשאני מסתתר מפני הליבידו המת שלי, בתוך עמדותיי, ערי המקלט שלי, שמתוכן אני מטריד אותן, יורה אל ליבן את חומרי הדמיון וצרורות המילים שנערמו להגן ולהסוות את האין-אונות, ולכבוש אותן בשירים ובסרטים. ואני כותב להן - עד מתי אוכל לשאת את הצער הזה, את היגון והעצב על הקץ המתקרב? האהבה קטנה מהחיבה והחיבה מסתירה בתוכה שנאה גדולה כשאתה מרגיש מיותר ודחוי ואין לך מקום ואין לך את השעה שבה המערכת הלימבית תהיה בהכרה ויהיה לך יתרון על השמש הזורחת בזמן השקיעה שלך אל תוך האדמה.
ולהיות מפורסם ובכל זאת מיותר כמו תגית המחיר שתלויה על גב החולצה שזה עתה נקנתה ואתה קורע אותה מעורפך!
בשש, שבע, השנים האחרונות, היו לי שלושה ארבעה פסאודו-רומנים שבלטו בהיעדר אהבה ומין מצד הלא-נוגעות בדבר, כולן הצהירו שאינן אוהבות וטיפחו את בדידותי בכך, שרוב הזמן, נמנעו מלפגוש אותי... וכל זה אחרי שארבעת נישואיי, תפסו 47 שנים מחיי... עם האישה האחרונה, ורד, חייתי 16 שנים עד שנפרדנו על רקע שנאתה להתמכרות שלי ל'רטלין' ותום האהבה מצידי. לאחר מכן ועד היום היא התחברה לפסיכיאטר שלי ו"שלה"... ואני עברתי לגור יחד עם בני ליאור לדירת סטודיו בתל-אביב... ושם, בשנים 2004-2006 התנהל רומן אמיתי עם התאהבות מאושרת ביני לבין בחורה צעירה ממני ב-40 שנה.
חלק מיחסינו בא לידי ביטוי במה שהיה לחלק מרכזי בספר שירי השלישי שנקרא "אבל אהבה!", אבל מאז שהסתיים הרומן איתה לפני כשמונה שנים לא שכבתי עם אישה, גבר, או זונה ככה שהבדידות שלי ניתנת לסיכום בנוף הבא: המיטה הכפולה שלי נשארה שנים רבות, חצי ריקה! אז תרשו לי לנסות להיזכר דוקומנטרית בכמה כישלונות רומנטיים שאפילו. הם מנחמים משהו את בדידותי.
והייתה דנה שלא אהבה אותי, עם יופי עקבי ונימוס עילאי. ואני רציתי לאכול את העוגה עם הפיירקס... והיא הייתה כל כך נחמדה במובן הנדיר של הנשים בסביבה... ועוד הייתה לה החוצפה להלחין, לשיר, להופיע ולהקסים את הקהל ואותי... עד שכמו כל קולנוען, שחקן, משורר והבן של דיין, פתחתי באהבה מהסוג הקטן שבוכה ומטריד מרוב קנאה, והיא התעקשה להלחין ולשיר ממש מולי, שיר אהבה שהוקדש לתמר, מהאושר שעבר ויצא לאור בספר שירי השלישי שנקרא "אבל אהבה"... וזה יצא מושלם רק כדי לדכא אותי עם אותה ביוגרפיה, רק ששלה עם פס-קול שאוכל את שלי... אז "אבל דנה" לא שלי.
אהרונה ז"ל שהייתה אשתי הראשונה, וחייתי אתה יותר מ-25 שנה. היא נפטרה מסרטן במוח בגיל 68 במרץ 2013. והיא האישה היחידה שאהבה אותי כל חייה, גם אחרי שהתגרשנו ב-1980. וחוץ מזה היא ילדה לנו את עמליה (41) ואבנר (36).
אין לי כוח יותר לעבר לעתיד לעכשיו, לכעת, לשעות, לחכות, להמתין, לאהוב, לאונן, להתחיל, לגמור, לזיין, לגעת בי, לאהוב ולשנוא את מי שלא אוהבת אותי, את מי שמענה אותי אין לי כוח יותר ל-שלום, מה נשמע? מה קורה? איפה אתה? מה עושים? ואין לי כוח יותר לדממה ולדמעות שבשקט בשקט, מתעכבות למספר שניות, מתחת לעיניי העצומות, ואז בוקעות. ואין לי כוח יותר להתאפק בכתיבת השירה בדממה במוחי שלא חדל מלהודיע לי: "אהרונה מתה!!! מתה אהרונה שלי!!!" והיא שאהבה אותי עד כלות. חמישים שנה! והדמעות זורמות מעיניי, מטביעות כצונאמי 25 שנים שחייתי איתה, אהבה ענקית. והמוות אסף אותה אליו חרש חרש כדי לא להעיר אותה את האישה החכמה, הקשובה, עם הסקרנות האינסופית והמוות ממריא איתה, בשקט, בשקט חבוקה בזרועותיו ומקפיד לכבות את הרוחות שלא להעיר את היפה במתיו. ומניח אותה, בעדינות, על גדת נהר הזיכרונות של כל האנושי ולי כבר אין יותר כוח להמשיך, זקן ונאהב כמו ברירת מחדל, כמו כל כך לבדי, עד כדי שמיעת צעדי הצל שלי מביט בציור של אהרונה משנות השישים מדהים אליי יופי מוחלט ואנושי עם מבט עצוב אליי מנגן, בעוצמה אדירה, רקוויאם על חיי המתבלים ואין לי כוח יותר לכתוב, לאהוב ולבכות כמו כלב עזוב ומיותר ואין לי יותר מה לומר
חוץ מ: ה כ ל ז ה ש ו ם ד ב ר.
האוטוביוגרפיה, "החיים כשמועה", יכלה להיקרא "החיים משום מה"... משום שיותר מ-50% מחיי שם הוקדשו להתעלקות שלי על הביוגרפיה של אבי, כאילו העניין שודר לצופיה, תחת הסיסמה: "החיים כשמועה" היא סדרה שהצופה בה מקבל לא פחות משתי ביוגרפיות! היוצרים ביטלו עניינים שונים וחשובים מהביוגרפיה שלי שהפכה שם לאובססיה קלינית ומטפיזית, סביב ננו-סכסוך ביני לבין אבי כאילו כל הזמן קריינתי את עצמי בטון של מארב לילי שאמור ללכוד את משה דיין כשהוא בדרכו למקום שבו יוכל למצוא סוף סוף את בנו!!
למשל התעלמו לגמרי מהצלקת בגבי, ואיך חטפתי צרור מקלאץ' מצרי בעת שחזרתי ממבצע חשאי והיה איתנו הצלם של היחידה שעד הרגע איש לא ידע כי הייתי ביחידה, ורק הפציעה הוציאה אותי מהיחידה שבאותה תקופה פעלתי כחבר לצוות שהיו בו ביבי ואהוד...
הסרט הזה "חיי ושקרים אחרים", שבו אני מוודה את הצופה בבדידותי, כישלונותיי הרומנטיים אבל לא עוזב את הדמיון והכישרון להילחץ מהתהום הנפשית שבה אני חי כ"בורדליין". ונאחז בגלגל ההצלה של השירה, הפרוזה וההומור הדי שחור שמנחמים אותי ואת תפיסת עולמי שהצלחתי להעביר לרבים שצפו בסרטי הניהיליסטיים עשיתי ואעשה גם בסרט הזה, האחרון בחיי כקבלן ההריסות של העצמי, היושב כרגע מול המחשב ומשמיע את הדיסק השני של נפתלי אלטר שהלחין בגאוניות מלודיסטית נפלאה את כמה מהשירים שחיברתי.
ואני אומר לכם, שרק בקולנוע ובטלוויזיה אני מסוגל להעביר לכם את האינפורמציה הנפשית שלי. את השידור הישיר מן הקורטקס, או קליפת המוח, שאליה "יורים" שמונים מיליארד נוירונים את מטען הפעולה שלהם שמגיב על "המפץ הראשון" החשמלי שמעיר את הנוזלים הטרנסמיטוריים כמו הדופמין הסרטונין, הנוראפינפרין ועוד, שאינם סובלים עבודות שיפוץ של שכנים, נביחות כלבים, תגובות לא אוהבות לניסיונות התשוקה מצד ההורמונים כמו האוקסיטוצין והוזופרסין... אבל המוח לא נרגע ואני ממהר לכתוב שיר שייענה ל'חיים כשמועה', לסרט הזה, אולי אמצא מנוחה מכל ה"כאילו"הזה!!
כאילו
תשעים דקות חיי חלפו מולכם
על יד, בערך וכאילו כזה.
אולי ביזבזתי את זמנכם
הממהר לעוגת השיש בבית הקפה
"ישר רואים שהאסי הזה, כל הסרט, מפוצץ מסמים"
"הוא משקר לנו עם הפשלות, עלק, מהדקה הראשונה"
"חרא בן אדם! חרא של שחקן! חרא של סטריפטיז!"
"אספרסו כפול של לה-ווצה, וחלב חם בצד. בבקשה!"
מה רציתם? סופרמן בשלושה ממדים?
שואה עם חיים יפים? הומו פלסטיני בא-בועה
מזיין קצין קרבי?
חסמבה וילדי ההסדר לפוצץ את אל-אקצא?
קיבינימט! המסך מספר לכם עובדות
על חיים אבודי-משמעות
שורצים בים בדידות
נכשלים בלהיות נאהבים
כורעים תחתם במסע הנרקיסיסטי
שותקים בדיאלוג עם כלום חברים
וחיי על המסך, כאילו חוגגים
כאילו מתנהלת מסיבת נשימה
של הארומה האחרונה
כאילו השקר הזה מריח נפלא
בצבעים טבעיים, באורך מלא.
כאילו יש חיים על המסך הזה
ועוד כאילו האמת מאופרת
המשפטים נאמרים כאילו לא נכתבו
השחקנים, כאילו במקרה הגיעו
ואני מולם כאילו טבעי
כאילו כוכב כמו קלינט איסטווד
אבל כשהכל ייגמר,
ואני אשאר ללא המסך הריק
תדעו בבית הקפה שהכל, לא כאילו-אבוד
ואני נתין מזוין של האמת
כאילו חי בכאילו סרט!
סינמטק הרצליה יקיים את אסינמטק לציון עשור למותו של אסי דיין. במהלך חודש מאי יוצגו בסינמטק הרצליה יצירותיו השונות של דיין, בהן סרטיו המפורסמים והאיקוניים לצד סרטים נשכחים ונדירים של היוצר המוכשר הזה. בחלק מהאירועים יתקיימו מפגשי שיח עם יוצרים שהיו מעורבים בסרטיו. טקס הפתיחה יתקיים ביום חמישי, 9.5, בסינמטק הרצליה, ובו ייחשף התסריט האחרון שכתב. לפרטים והזמנת כרטיסים, ניתן להיכנס לאתר סינמטק הרצליה.
