על כריכת ספרו של זאב סמילנסקי "הלוויתן של סבא", מופיעה כותרת משנה: "סיפור לסבאים לספר לנכדים". בדרך כלל אני סולדת מספרים שמחלקים הוראות לקוראים, שמגדירים מי אמור לקרוא אותם ואיך, אבל הקריאה בספר מבהירה מהר מאוד שלא מדובר כאן בהוראה אלא במשאלת לב כנה, כמעט נואשת. גיבור הספר, אמיר, לא כל כך אוהב את סבא שלו. ליתר דיוק סבא ממש מעצבן אותו, עם ההתנהגות הילדותית והמעשיות המוזרות שלו. אמיר מתגורר עם משפחתו בבריסל, וכשסבא וסבתא באים מישראל לבקר אצלם, סבא אומר לו שילדי כיתתו לא קיבלו היום דג לארוחת הצהריים כיוון שהמנהלת החביאה אותו במגירה סודית בחדרה. בעצם לא סתם דג, אלא זנב של לוויתן! תחילה הדבר נשמע לאמיר כמו עוד אחת מהמעשיות של סבא, אבל בהמשך מתחוור לו שאולי באמת יש כאן תעלומה.
סמילנסקי כתב סיפור עדין ועצוב על מחירה המשפחתי של הגירה מהארץ, על ההתמודדות עם המרחק, ולא רק מבחינה גיאוגרפית או לשונית. שכן הקושי העיקרי ביחסים בין אמיר לסבא נעוץ בפערי תרבות: אמיר הוא ילד אירופאי במהותו - חייו מתנהלים בקצב הקבוע של קרונית הטראם העוברת הלוך ושוב ברחוב שבו הוא גר, וטפטוף הגשם המתמיד. הוא חי בתרבות של כבוד וגבולות, שבה מכנים את המורָה מדאם ואת המורֶה מסיה, וסומכים על המבוגרים שיאמרו תמיד אמת. תרבות של כללים ברורים וידועים לכל דבר, אפילו לשיחת טלפון אגבית בין אימהות שמתאמות מפגש אחר הצהריים. סמילנסקי משקף את תמצית ההוויה הזו בסצנה נהדרת, שבה אמיר וחברתו סימון מגלים ממצא מפתיע בחדר המנהלת, מגניבים אותו לילקוט וממהרים הביתה. הקורא מצפה שהם ירוצו מיד לחדרו של אמיר ויבדקו בלהיטות את החפץ, אבל במקום זה הם שותים תה ומרכיבים פאזל במשך שני עמודים, כמו מצייתים לכללי פרוטוקול בלתי כתוב לאירוח חברתי. פרוטוקול למשחק. בכך סמילנסקי מכניס לרגע את הילד הקורא לנעליו של אמיר, גורם גם לו לגלות איפוק.
ואל תוך כל הסדר, הנימוס והקביעות הללו פולש אחת לכמה חודשים סבא, שמביא איתו תרבות אחרת לגמרי עם בגדיו המשלומפרים, המעשיות על גבול השקר, הספונטניות הגחמנית והאופן שבו הוא מאתגר את תפיסת הסדר והסמכות של אמיר. מתחת לכל אלה מסתתר רצון עז להעניק לו משהו - להצחיק אותו, ללמד אותו חישוב אחוזים או את סיפור סעודת הלוויתן ושור הבר השמורה לצדיקים, למתוח ולקרב את עולמו לשלו. אבל ניסיונותיו נתקלים בהתנגדות עזה מצד אמיר, שלא מצליח לעכל את הפמיליאריות וחציית הגבולות שסבא מייצג, ואולי בעצם לא מרשה לעצמו להתמסר לכל אלה בידיעה שעוד מעט ייאלצו לשוב ולהיפרד.
ובכל זאת משהו מחלחל, ואמיר מתחיל למתוח מעט את גבולותיו: הוא נכנס בלי רשות למרחב האישי של חברו ומתקן משהו בציור שלו, מוותר על משחק הכדור המוכר בשיעורי הספורט ומתנסה בקפיצה לגובה, מרשה לעצמו להאמין למעשייה של סבא ונכנס להרפתקה שמובילה אותו להטיל ספק, למרוד בסמכות, לחרוג מהכללים. הרפתקה שבה הוא מרשה לעצמו להיות קצת פרוע, לכעוס וגם לאהוב.
קשה לקרוא את סמילנסקי כותב על רילוקיישן מבלי להתייחס לעובדת היותו בנו של ס. יזהר, מעמודי התווך של הספרות הישראלית. בשנת 1956 כתב יזהר ספר בשם "הרפתקה באגם", על חבורת ילדי קיבוץ שיוצאים לדוג כדי לסייע בעבודת המשק. גיבור הספר, ארנון, מתואר בפתיחה כשהוא "נטוע ביחפותיו באדמה", חלק אינטגרלי מנוף הארץ. מהקו הקטוע בין הדגים שארנון דג במסגרת העבודה החקלאית ויישוב הארץ לדג/לוויתן שנגרע מארוחת הצהריים של אמיר בבריסל, אפשר לצייר אמירה בדבר כאב הניתוק הבין-דורי, הוויתור על החיים באותה כברת ארץ ועל העברת תרבותה לדור הבא, שברו של החלום הציוני והתפוררות המדינה והחברה בישראל - נושאים שסמילנסקי כבר נגע בהם בספריו "בג'נקיה" ו"כסף". אבל אפשר לראות את הקשר של סבא ואמיר גם כתוצר של התפוררות רחבה יותר: שמותיהם הזרים של כמה מילדי כיתתו של אמיר ושרת בית הספר שהיגר מגאנה מעוררים מחשבות על עולם כאוטי וחסר מנוח, שבו כולם נמצאים בתנועת התרחקות מתמדת, מעין חלקי יבשות שהתנתקו ומוסיפים להיסחף הרחק זה מזה, וכל מה שמחבר ביניהם עדיין הוא חוט דק של אהבה.
"הלוויתן של סבא", זאב סמילנסקי, איורים: רותי קפלנסקי, הוצאה לאור: פטל, 98 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.24
