ב-14 בפברואר 1989 צילצל עיתונאי ה-BBC לסלמאן רושדי ובישר לו כי ברגעים אלה מוצפות סוכנויות החדשות בעולם בידיעה כי מנהיגה של איראן, אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, חתם על הוראה המצווה על כל נאמני השיעה להוציא להורג את הסופר הבריטי ממוצא הודי בעוון פרסום ספרו "פסוקי השטן", שהוא, בעיניו של המשטר האיראני, מסמך תועבה הפוגע בקודשי האיסלאם ומוציא דיבה על הנביא מוחמד. רושדי נחשב כבר אז לכוכב העולה של הספרות האנגלית, כשספרו הראשון המונומנטלי, "ילדי חצות", זכה בפרס ה"בוקר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"פסוקי השטן" היה ספרו הרביעי. הרומן עורר הדים רבים כפי שעוררו אורחות חייו. רושדי נצפה בכל המסיבות הנחשבות מוקף בנשים המדוברות ביותר. זמן מה לאחר הטלפון המבשר, שלדבריו השמיע באוזניו את המונח שלא שמע עליו מעולם קודם לכן, "פתווה", התקשרו אליו מ'הסקוטלנד יארד' לבשר לו כי הפתווה היא עניין רציני שאין להקל בו ראש. הוא נצטווה להימנע מהופעה בציבור ולשנות מיד ולאלתר את מקום מגוריו. הם הבטיחו להציב שומרים סביבו 24 שעות ביממה ולעמוד עימו בקשר הדוק ויומיומי. אנשי הבולשת דרשו ממנו להימנע לחלוטין משימוש בשמו בכל דבר ועניין, והורו לו לבחור בשם חלופי שישמש אותם בכל קשריהם עימו. רושדי היסס מעט ולאחר מכן פסק: "קראו לי ג'וזף אנטון". הוא בחר בשמות הפרטיים של שני הסופרים האהובים עליו: ג'וזף קונרד ואנטון צ'כוב.
חייו של ג'וזף אנטון, הלוא הוא סלמאן רושדי, לא היו פשוטים כלל ועיקר. הוא הוסיף לכתוב ולהוציא לאור ספרים שעוררו עניין, הוסיף, כדרכו, להתחתן ולהתגרש, אך נעלם מעיני הציבור. לאחר כעשר שנים של בידוד והתרחקות החליט משום מה כי הוא יכול להרפות. התגובות מטהרן לא פסקו כי תוקפה של הפתווה עמד בעינו. לפני שיצא לחופש החליט לספר את שנות ההסתתרות שלו בשם בדוי. הוא כתב ספר שכותרתו 'ג'וזף אנטון' ומוגדר כ"ממואר". הספר יצא לאור בשנת 2012, ושלא כמו ספריו האחרים של רושדי, לא תורגם לעברית. הממואר מרתק, משעשע ומקורי מאוד. שיוכו של הסיפור שכתב רושדי לג'וזף אנטון משחרר את רושדי מהיצמדות לאמת. אחרי ככלות הכל זה סיפורו של אנטון, והוא יכול לכתוב ככל העולה על רוחו. בספר מגולל רושדי את חיי ההתבודדות, את ניסיונותיו להתחמק משומריו ואת היחסים המופלאים שקשר עימם. המוציאים לאור של הספר ביקשו למקד את הקוראים בנסיבות כתיבתו והופעתו, וכתבו בדש הספר: "זה ספר יוצא דופן ובולט בגילוי הלב שלו ובכנותו. הוא פרובוקטיבי, מרגש, מרתק ובעל חשיבות רבה. שהרי מה שקרה לסלמאן רושדי אינו אלא המערכה בדרמה שעדיין נפרסת לנגד עינינו במקום כלשהו מדי יום". הם רמזו ואולי ניבאו את גלגולי הפרקים הבאים בעלילה. רושדי עצמו קץ בחיי הבידוד והריחוק והחליט לחדש את ימיו כקדם. הוא עבר לניו-יורק ונצפה שוב במסיבות הלוהטות של העיר. ההתנערות מצווי הזהירות וההתנהגות המוחצנת בלטו כדי כך שרבים, לא מעט מהם אנשי שמאל ליברלים, כעסו עליו שההתעקשות לקיים חיים רגילים, ובעיני רבים ראוותניים, מסכנת את כל הבאים עימו במגע. רושדי לא יסלח לאנשים אלה לעולם. האייתוללות באיראן שנדרשו לכך טענו בתוקף כי חטאו של בעל "פסוקי השטן" עדיין לא נמחל.
איפול מלא סביב הפרסום
בתחילת קיץ 2022 סיים רושדי את כתיבת ספרו ה-22, Victory City, והגישו לסוכנו הוותיק אנדרו וויילי. הוא ציפה לחופשה הקצרה עד לצאתו לאור של הספר החדש ולמערכה להפצת הספר בכל רחבי ארצות-הברית. הוא נענה לבקשת חברו הנרי ריס להתלוות אליו להרצאה בעיירה צ'וטקווה, המפורסמת בכינוסי הספרות שמתקיימים בה. ריס ייעד את כל הכנסות ההרצאה לקרן שהקים למציאת מקלט ורווחה לסופרים המגורשים מארצם. רושדי, שכל ימיו היה פעיל מאוד בפעולות ארגון הסופרים הבינלאומי PEN, נענה ברצון. ב-11 באוגוסט 2022 טסו רושדי וריס לעיירה שבה עתידה להתקיים למחרת בבוקר הרצאתם של השניים. זו הייתה תחילתו של פרק חדש כואב ומסעיר בחייו של ג'וזף אנטון.
בארוחת הבוקר במלון, לפני היציאה לאולם הכינוס, מספר ריס כי סלמאן היה עליז כדרכו, התבדח אך הוסיף וסיפר כי בלילות האחרונים פקדו אותו חלומות זוועה על רוצחים שבאים להורגו.
הדרמה החלה מיד לאחר שרושדי וריס עלו לבמה. לימים סיפר כי הדבר האחרון שעינו הימנית ראתה בחייה היה אדם צעיר לבוש שחורים, סכין שלופה בידו מסתער עליו להורגו. כמה מבאי הכנס מיהרו לבמה ועצרו את המתנקש. סלמאן רושדי הובהל לבית החולים. עד מהרה הודיעה המשטרה כי המתנקש הוא האדי מטר, צעיר שיעי מדרום לבנון, מאחד הכפרים הסמוכים לגבול עם ישראל. האדי ומשפחתו היגרו לארצות-הברית. עוד נאמר על התוקף כי לאחרונה גילה סימני הקצנה דתית, וכי ייתכן מאוד שהפרס הכספי שהבטיחו השלטונות באיראן לרוצח רושדי המריץ אותו. על הופעתו הצפויה בכנס של רושדי למד מן העיתונות.
הידיעות הראשונות על מצבו של רושדי לא היו מעודדות. מבית החולים נמסר כי מצבו קשה ונשקפת סכנה לחייו. לאחר שני חודשי אשפוז ושבועות ארוכים של טיפולים ביתיים נמסר כי רושדי איבד את עינו הימנית, ופציעה בידו השמאלית מגבילה את יכולתו להשתמש בה. חצי שנה לאחר הפציעה חזר רושדי לעיני הציבור ורמז על תוכניותיו. באירועים שנערכו לכבודו — 'פרס השלום' מטעם התאחדות המו"לים הגרמנים ביריד פרנקפורט, פרס מטעם PEN — ובהזדמנויות אחרות, סיפר כי הוא מתכוון לכתוב ספר על ניסיון הרצח ועל מסקנותיו ממנו. לשאלת דיוויד רמניק, עורך "הניו יורקר", אם ספר זה יהיה במתכונת הממואר הקודם שלו, השיב בשלילה מוחלטת. סיפור ההתנקשות אינו יכול להתבטא מפיו של מספר בגוף שלישי. זה מעשה אישי מאוד. סלמאן רושדי התחיל להכין את ציבור קוראיו לאופיו של הספר שהוא מתכוון לכתוב.
משפטו של האדי מטר, המתנקש, החל בינואר, אך הידיעות על ספרו הצפוי של רושדי שירתו את עורך דינו, שטען כי הספר הוא בבחינת עדות על המקרה, ולפיכך אינו יכול לייצג את מרשו כראוי בלא לדעת מה יש בעדות זו. השופטים קיבלו את טענתו ופסקו לדחות את המשך המשפט עד לאחר צאתו לאור של הספר. למצפים הרבים לספר, שהבטיח להיות מסעיר, נאמר כי הוא עומד לצאת לאור ב-16 באפריל, ועד אז הוטל עליו איפול מלא. בניגוד למקובל, הספר לא נמסר למבקרים לפני המועד שנקבע. כצפוי, ההסתרה והכיסוי אך הגבירו את העניין, והעיתונות בבריטניה ובארצות-הברית נאלצה להסתפק בראיונות חפוזים ובמיני רמזים. מלבד הידיעה ששני ציריו העיקריים של הספר הם האהבה והחירות, וכי הוא ייכתב בגוף ראשון, לא ידעו דבר. מי שפגש אותו ציין כי הוא נראה טוב למדי, למרות העדשה הימנית של משקפיו הצבועה שחור וקשיים בשימוש בידו השמאלית.
המפלצת שבחדר לא תניח
"סכין: מחשבות לאחר ניסיון לרצח" יצא לאור במועד המובטח. הוא אכן שונה מאוד בכל מובן אפשרי מן הממואר הראשון. "ג'וזף ואנטון" היה יצירת ספרות מפותלת, משעשעת וכל כולה פריסה של מסכת היגון והסבל של סופר שנכפה עליו לחיות במסתור. "סכין" הוא מסמך אישי מאוד, ועל אף שמחברו מוכיח גם בו את יכולותיו הסיפוריות, הוא בעיקרו של דבר סיפורה של טראומה והמאמצים להתגבר עליה ולשוב לחיים. שלושת עמודי הבסיס של היצירה הם סיפור ההתנקשות לפרטיה, האהבה האדירה של זוגתו ומשפחתו שהחזירו אותו לחיים, והתדיינות עם המתנקש ששמו אינו נזכר כלל בספר. רושדי בוחר לכנותו The A, קיצור ל-The Ass (התחת).
הספר נפתח בתיאור דרמטי מאוד של ניסיון ההתנקשות. הוא מדד, מצא וחישב כי משך המגע הפיזי שלו עם A היה 27 שניות בלבד, ומוסיף כי 27 השניות האלה הן כזמן הנדרש לקרוא בקול רם את סונטה 130 של שייקספיר האהובה עליו מאוד: "עיני גבירתי הן שמש? לא ולא! אדום מתוק יותר משפתותיה" (תרגום שמעון זנדבק). ההפניות ליצירות ספרות, אמנות, קולנוע ומוזיקה בצמוד לתיאור סוגיות ומצבים בניסיון להמחיש אותם זרועות בכל דפי הספר. אותלו, יאגו, המלך ליר וסמואל בקט, לצד שורות משיריהם של בוב דילן והביטלס. אזכורים לפרקים מסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר" לצד מילות שבח והלל לנפלאות רגליהם של לאו מסי וקיליאן אמבפה.
כשזה נוגע לפציעתו, אשפוזו ושיקומו סלמאן רושדי הוא ככל המטופלים שהתנסו בחוויות המפוקפקות הללו. הוא יורד לפרטי הפרוצדורות הטיפוליות: מה גרם לעליית מדדי לחץ הדם שלו ומה הוריד אותם; מה היו מינוני התרופות השונות שניתנו לו לטיפול בתחלואיו הרבים. וככל מאושפז אחר הוא אינו חדל לקטר. ראשונים הם רופאים אחדים שמכאיבים לו מאוד ולעיתים אפילו מתרשלים, אחריהם אחיות שאינן נחפזות למיטתו כאשר הוא מפעיל שוב ושוב את מתג הקריאה. גם השומרים הניצבים מחוץ לחדרו 24 שעות ביממה מטרידים אותו: מדוע הם צריכים לספר זה לזה בדיחות מבחילות בשעה שלוש לפנות בוקר. מלאך החיים והתקווה היא אשתו זה שלוש שנים הצעירה ממנו ב-30 שנה, רייצ'ל אלייזה גריפית, משוררת, צלמת ורבת-מעלות. היא אינה משה מחדרו.
ויש לו גם עצות מועילות לקוראים שעלולים להגיע למצבו. לאחר שהוא מספר כי טיפול מסוים פגע בתפקוד הרצוי של בלוטת הערמונית שלו והצריך שימוש בקטטר להקלת המצוקה, הוא מזהיר: "קורא יקר, אם מעולם לא החדירו קטטר לאיבר המין שלך, עשה כמיטב יכולתך לשמור על ההישג הזה בלא פגע" (עמ' 81).
נסכם ונאמר כי רושדי יצא "בשן ועין" מן המפגש של 27 השניות עם A. הנשיא ביידן, הנשיא מקרון ועוד אישים בעולם הביעו איחולי החלמה וזעם על אכזריותם של התוקף ושולחיו. בכירי הסופרים והאמנים בארצות-הברית התכנסו ביוזמת ידידו פול אוסטר להפגנת תמיכה ועידוד בחזית בניין הספרייה בניו-יורק. רושדי מציין בזעם כי ממשלת הודו, מולדתו, בראשות מנהיגה הריאקציונר, נרנדרה מודי, בלטה בהיעדרותה מרשימת מאחלי הבריאות.
חצי שנה קשה של טיפולים, ניתוחים וכאב חלפה, ורושדי ידע כי צעד ראשון ומכריע בחזרה לחיים הוא חידוש הכתיבה שלו. צאתו לאור של הספר Victory City — בימים הקשים של ההתאוששות והשבחים שקיבל — עודד את רוחו והמריץ אותו לשוב אל שולחן הכתיבה. תחילה חשב לחזור אל רעיון שהגה בו לפני האירוע: רומן המתכתב עם "הר הקסמים" של תומאס מאן ו"הטירה" של פרנץ קפקא, אך עד מהרה הבין כי המפלצת שבחדר לא תניח לו עד שיעבד את חוויות ולקחי הפגישה הגורלית שלו עם הסכיו של האדי מטר, הלוא הוא A.
כבר בראשית הדרך הוא מספר לקוראיו כי "סכין" הוא הספר היחיד מבין 22 ספריו שהיה שמח לא לכותבו, אך בלא התחשבנות עם הפרשה נמנע ממנו החילוץ מן הטראומה. רושדי יודע כי אין מנוס מעיבוד מחדש של פרשת "פסוקי השטן". בשנות חייו בניו-יורק האמין כי סיפור עצוב זה כבר מאחוריו וכי חירותו המלאה הושבה לו. הוא מזכיר את מגָניו מבין אלה שהיו אמורים לצאת להגנתו בסיסמת חופש הדיבור, ובראשם הסופרת הפמניסטית ג'רמיין גריר והפוליטיקאים מרגרט תאצ'ר ובוריס ג'ונסון, אך הוא זהיר ומחושב מאוד באזכורי "ראש הנחש", האיראנים ומשטר האייתוללות. הוא נזהר מפני הצגת "פסוקי השטן" כפסגת יצירתו ומהרעפת שבחים עליו, אך מבין השורות שומע הקורא מעין הודאה נרמזת כי ייתכן מאוד שהוא וקוראיו נסחפו כשהעלו את הספר אל ראש התורן ונופפו בו.
החברות האמיצה עם פול אוסטר
בהתבטאויות הפומביות הראשונות לאחר ההתאוששות וטרם צאתו לאור של "סכין" היה רושדי בהיר ותקיף יותר. בנאום התודה בטקס בפרנקפורט אמר: "החירות יכולה להיות יין מסוכן לשתייה. אבל זה רק מגביר את הצורך המהותי והמיידי להגן עליה. היו ימים שגם אני העדפתי לשתות את תרופת השלום ולשבת תחת עץ כשחיוך שוחר טוב מרוח על שפתיי, אבל זה לא מה שהגורל הועיד לי". ועוד אמר שם: "ויש גם קולות של חוגים מתקדמים התומכים בסוג חדש של 'חשיבה שוחרת טוב' של סוגיית הצנזורה, זו המציגה את עצמה כמעלה, זו שאנשים רבים החלו להאמין כי היא תכונה נעלה. החירות אפוא נתונה בלחץ משמאל ומימין, מידי זקנים וצעירים כאחד".
ב"סכין" הוא נמנע מעימותים. הוא מכריז בבהירות על האתיאיזם המוצק שלו, אך נמנע מהתגוששות בוטה עם האייתוללות. הוא יוצא בגלוי ובבהירות נגד הכפייה הדתית על כל צורותיה וגווניה. יש לו פירוש היסטורי-סוציולוגי-תרבותי להבהרת מקורות האמונה הדתית, אך הוא מבין את צורכי המאמינים, ובלבד שלא יכפו את אמונותיהם על אחרים ויקיימו אותם בד' אמותיהם. אחרי ככלות הכל, האמונה הדתית היא עניינו של הפרט בלבד, ואין לדרוש מן הכלל לכבד את צוויה ולממן אותם.
סלמאן רושדי חוזר שוב ושוב על טענתו כי אין לו עניין להתעמת עם המתנקש. האדי מטר לא מעניין אותו, ועורך דינו של רושדי מתקשה לשכנע את מרשו כי הוא חייב להופיע בבית המשפט כעד מטעם התביעה. הוא ניאות ומשלים עם הגזירה, ומבהיר את הנכונות שלו לעשות זאת כלקח מהתנהגותו של המחזאי האהוב עליו, סמואל בקט. גם בקט היה קורבן לניסיון דקירה בסכין, כאשר התהלך בפריז ונדקר בידי סרסור שנתקל בסירובו של בקט לשלם לו סכום שדרש. בקט, מספר רושדי, התעקש לבוא לבית המשפט כשנפתח משפטו. הוא ביקש להבין מדוע ולמה התנפל עליו הסרסור, שהוא אינו מכירו כלל, וכשניתנה לו ההזדמנות שאל את התוקף לפשר מעשיו. המחזאי החכם לא הופתע כשהתוקף התקשה להסביר את מניעיו. סתם כך, אמר לו, אני מבקש את סליחתך. לנוכח התעקשותו של רושדי להציג את מטר ככלי ריק, צעיר מוסת חסר דעת, שלא קרא אלא שני עמודים בלבד מ"פסוקי השטן", תמוהה החלטתו לכלול ב"סכין" פרק ארוך ותמוה המתאר ראיון דמיוני עם הנאשם. כצפוי, גם פרק מוזר זה אינו מעלה תרומה של ממש להבנת תופעת הקיצוניות וההתלהמות הדתית, שרושדי הוא רק אחד מקורבנותיה הרבים.
רושדי לא מת, לשמחת קוראיו ואוהביו, והוא מצטט הערה שאחד ממנתחיו אמר לעברו לאחר הניתוח: "אתה יודע מדוע אתה בר מזל? אתה בר מזל משום שלאיש שתקף אותך אין שמץ של מושג כיצד הורגים אדם עם סכין" (עמ' 57). רושדי לא מת, אך הוא הגיע לפרק בחייו שבו אנשים בני גילו אינם יכולים להימנע מהרהורים על הסוף. מצוקות הזקנה וחרפת בגידותיו של הגוף תוקפות אותו בביעותי הלילה. מותם של אנשים קרובים וחברים לדרך מגביר את הצער ואת הפחדים. הדבר הנורא והמאיים מכל בסרט "פסיכו" של היצ'קוק, הוא אומר, הוא כי הסרט מספר כל הזמן על מותם של האנשים הלא-נכונים. ג'נט לי מתה אחרי חצי שעה של סרט, הבלש הטוב מרטין בלסם מופיע, וזמן קצר לאחר מכן אנחנו מתבשרים על מותו.
סלמאן רושדי מתקשה להשלים עם מותם של חברים קרובים שצעדו עימו כברת דרך מתישה ועמדו לצידו בימיו הקשים. מרטין איימיס מת בבדידות וביסורים, וכמוהו כריסטופר היצ'נס. ג'וני קש לא היה חבר קרוב, אך שתיקת קולו היא מכה קשה. ואכן אחד הפרקים המרתקים ומעוררי החמלה בספר הוא סיפור פגישתו של רושדי עם ידידו הקרוב פול אוסטר. הביקור בביתו של אוסטר היה אחת היציאות הראשונות של רושדי מביתו לאחר חודשים של התאוששות. בסמיכות זמנים נוראה איבד אוסטר את נכדתו ובנו, ועתה הוא סובל מגידול סרטני נורא שפגע בריאותיו. רושדי מתאר בפרטים מכאיבים את מחלתו של אוסטר, את הטיפולים הנוראים המכלים את גופו, ומסיים בדברי תקווה ועידוד של חברות עמוקה.
לאוהביו של רושדי נותרה התקווה ש"סכין" יהיה בחזקת יצירה חריגה ברשימת כתביו, וכי עד מהרה ישלים את ההתמודדות המתוכננת שלו עם תומאס מאן ופרנץ קפקא.
Knife: Meditations After an Attempted Murder // Salman Rushdie } Random House } 2024 } 224 pp
