זה יהיה טור מיוחד לשבת חול המועד פסח בשנה הטעונה הזו, שבה צריך מאוד לרצות לשמוח בחג, כי לבד זה לא יקרה. האם אפשר בכלל לשמוח השנה בחג? רבותינו אמרו שאין דבר העומד בפני הרצון, אבל זה גם לא ממש מדויק. הרי גם לו אני מאוד ארצה לא אוכל לנצח את לברון ג'יימס באחד על אחד. והמשפט הזה, מתברר, גם לא באמת כתוב במקורות. חיפשתי, ולהפתעתי הרבה לא מצאתי. יש משפט ברוח הזו בזוהר: "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא", כלומר שכל דברי העולם אינם תלויים אלא ברצון. ובמסכת מגילה: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין”. לא משנה. בשורה התחתונה זה תפס: אנחנו נוטים להאמין שאם האדם מתייגע, הוא בהכרח ישיג את מבוקשו.
עוד כתבות למנויים:
למה? העניין בעיניי הוא כזה: את לברון, כאמור, לא אנצח באחד על אחד, גם אם מאוד ארצה. אז איך אין דבר העומד בפני הרצון? לברון בהחלט יעמוד בפני הרצון שלי להביסו, אבל הנקודה היא שאם אאמין שאני יכול לעשות זאת ואקדיש את חיי לכך, אשתפר מאוד בכדורסל ואהיה הגרסה הכי טובה של עצמי בתחום, יותר ממה שאני מדמיין שאני מסוגל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
משה רבנו, שהוא המחולל של חלק גדול מסיפור ההגדה ויציאת מצרים, גדל בבית פרעה. בספר שמות יש סיפור מופלא שהפך לשיר ערש על הרגע שבו הוא נמשה מהיאור: "ותֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה".
בגמרא יש דיון מה הכוונה ב"ותשלח את אמתה". רבי נחמיה אומר שבת פרעה שלחה את השפחה שלה (האמה) למשות את התיבה. אבל רבי יהודה אומר שבת פרעה שלחה את היד למשות את התיבה, והתחולל לה נס, והיא התארכה מאוד לאורך של כמה אמות.
ויש דיון יפה בעיניי על הדעה של רבי יהודה. מישהו שואל בשם רבי שמחה בונים מפשיסחה: "וצריך עיון, אם באמת היה מקום רחוק כל כך, איך עלה על דעתה מתחילה לשלוח ידה לשם? ומנא ידעה שיעשה לה נס גדול כזה!" כלומר, למה שבת פרעה תשלח את ידה, אם משה כל כך רחוק ממנה? וזה ההסבר שלו: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל ליבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו. וה' ב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על 'המוגמר'. וכמו שאמרו ז"ל, המתחיל במצווה אומרים לו גמור. וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה".
אני אוהב את התשובה הזו, אבל מבקש להרחיב אותה ולמקם אותה באזור פחות ניסי ויותר פסיכולוגי. בעיניי, מה שיש במשל הזה ובסיפור על בת פרעה ששולחת את היד אל עבר משה וידה מתארכת, זה סיפור על כוח רצון. על חשיבות האמונה של האדם בעצמו. אני זוכר, למשל, שלפני הטירונות אמרו לנו שהכל בראש, ואז, במסע אלונקות כשאנחנו מטים לנפול, חבר שלי לחש לי: "שמע חנוך, עבדו עלינו. לא הכל בראש. זה גם ברגליים". וזה נכון. לא הכל בראש. אתה לא יכול לעשות כל דבר שאתה רוצה. אבל נער הייתי וגם זקנתי וככל שאני בא בימים אני מגלה שלרצון ולהשתדלות יש ערך גבוה יותר מהיכולות האובייקטיביות כביכול.
גם בקריעת ים סוף, שעל אודותיה סיפרנו השבוע בליל הסדר, הסיפור של נחשון בן עמינדב הוא סיפור על כוח רצון, יותר משהוא סיפור על נס. לפי המדרש, המים לא נבקעו לשניים עד שנחשון לא נכנס אליהם ורץ פנימה לעומק, מתוך אמונה פנימית שהוא יצליח, אמונה שכביכול חברה לנס. עד היום המושג "קפיצה נחשונית", שמתאר קפיצה נועזת, קרוי על שמו, כמו גם יחידת נחשון בצבא. נחשון, אגב, גם חתום למעשה על הפתגם "הגיעו מים עד נפש".
אני מסתובב בחודשים האחרונים במחלקות שיקום, פוגש פצועים רבים ורואה כמה משמעות יש לרוח בתהליך השיקום, כמה חשוב הרצון. אז נכון, הרצון לא יצמיח רגל שנקטעה, אבל הוא יאפשר לפצוע להסתכל פחות על הרגל שאיבד ויותר על העובדה שהוא בחיים אחרי קרב עקוב מדם. הרצון והגישה החיובית יאפשרו לו להיות פחות בצער ובמחשבות על מה שהיה, ויותר בתושייה ובניסיון לצאת מהמצר ולהגשים אתגרים חדשים, גם כאלה שלפני הפציעה לא חשב לעשות. פצוע שאני מלווה שלח לי תמונה שלו בסקי. הוא קטוע רגל והוא שם, מוכיח שהשמיים הם הגבול.
הפסח הזה שאנחנו בעיצומו הגיע אלינו בזמן קשוח. בני חורין אנחנו לא; לא כל עוד אחים שלנו בשבי, לא כל עוד עשרות אלפי ישראלים מפונים מביתם, לא כשיש כל כך הרבה צער ושכול בכל פינה. אבל האמת המעט קלישאתית היא שבימים כאלה, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לשמחה הזו, למשפחתיות, לנורמליות, לתחושה שבכל זאת יש עוד על מה להילחם, יש בשביל מי ויש בשביל מה.
היו חגי פסח טובים בהרבה מזה הנוכחי, אבל היו גם גרועים ממנו. לכן לצד הכאב, לא במקומו, צריך לנסות לשמוח, שהרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.
