זה היה תהליך עוצר נשימה לעשות אלבום בתחילת שנות ה-80. גם כי האמצעים היו דלים מבחינת הטכניקה (ימי טרום המחשב) וגם כי היינו ארץ קטנה שהמתינה לנס משירים ותקליטים של איזה 20 יוצרים גדולים בסך הכל. אפילו כדי לעשות שיר בקצב הוואלס כמו בשיר "תרקוד" היית צריך לקבל גושפנקה מהאליטות המוזיקליות ששלטו במוזיקה, והשיר באמת חטף באחת הכתבות ההזויות שקראתי אז, כאילו ואלסים מקלקלים את הנוער.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
נו טוף. הייתי בתחילת תהליך יצירתי שהחל ב"גבר הולך לאיבוד", ו"דרכים", ועכשיו חיפשתי לי פרטנר חדש. וכך הגעתי למפיק הכי גדול באותם ימים - לואי להב.
אז כל מה שיסופר פה הוא אמיתי, או מומצא, לפי בעלי הזיכרון החלש שנהיינו עם השנים. אבל האהבה ביני לבין לואי, שהחלה כשדה קוצים ותתואר פה, לא פגה מעולם. ועכשיו, במלאת 40 לתקליט הזה, החלטנו להיפגש לואי ואני ולנסות להיזכר במה שבגיל שלנו עדיין ניתן לזכור. וכך התיישבנו בחדר אחד בחברת התקליטים אן-אם-סי, שבלעה את הד ארצי מזמן, בתקופה הקשה הכואבת וההזויה הזאת שבחיי המדינה וחיינו, פתחנו טייפ ויאללה-יאללה.
שלמה: עבדתי שנה על אלבום שנראה לי אז לא מוצלח, והרגשתי שאני לא יכול להוציא אותו לאור ואמרתי לאנשי הד ארצי, "תגנזו את האלבום הזה, אבל תביאו את לואי להב כדי שנתחיל הכל מהתחלה". אתה היית אחרי "האשה שאתי", כולם דיברו עליך גדולות ונצורות, ואז, בליל גשם באולפני טריטון, הגעת.
לואי: נכון.
שלמה: זוכר מה לבשת?
לואי: כן. כובע וחליפה איטלקית בצבע אוף-ווייט.
שלמה: קראתי לך "נער הזהב מאמריקה".
לואי: אז באתי ככה ואתה השמעת לי שירים באולפן, אני לא זוכר איזה.
שלמה: רוב השירים שבסוף לא היו בתקליט "תרקוד". אפילו השיר "תרקוד" או "רוב הזמן את אשתי" טרם נכתבו. ואז אתה אומר לי - זוכר?
לואי: בטח. "עוד פעם. בוא נשמע כל שיר עוד פעם".
שלמה: ואני כזה, כוסס ציפורניים ואומר לעצמי, מעניין אם הוא ירצה לעשות איתי תקליט בכלל. הוא (אתה) גם לא בא מהז'אנר שלי, ועם כל ההילה של "האשה שאתי" שזה היה אז פסיכי במכירות בארץ. ואז אתה אומר לי, אתה מכיר את נילסון שמילסון (זמר)?
לואי: אני יודע שסיפרת את הסיפור הזה כמה פעמים. לא זוכר שאמרתי את זה, אבל אני מאמין.
שלמה: "מה קשור נילסון שמילסון", אני אומר לך. "טוב, נעשה את האלבום עם סינתיסייזרים", זה מה שאתה עונה. ואני חושב "וואו נפלתי לצרה, מה פתאום סינתיסייזרים?" כולם אז שנאו סינתיסייזרים. נתנו להם כינוי, סינתים, כי הם נשמעו קרים יחסית לפסנתר.
לואי: כן, כי הם היו עוד תינוקות. זה רק התחיל, העולם ההוא.
שלמה: אבל אני הייתי מספיק אבוד כדי לזרום איתך, ואתה קובע איתי פגישה ראשונה, ואני מחכה לך בבית בהתרגשות, ואתה, אוי, לא מגיע.
לואי: באמת? אני לא הייתי מעז היום.
שלמה: ואז אמרו לי שהייתה טעות בקביעה כי בעצם עשית איזו אופרה.
לואי: לא בדיוק. עשיתי סאונד לאופרה באיטליה.
שלמה: אוקיי. לפגישה השנייה אתה כן מגיע ואני מתחיל לשיר לך את השירים שיש לי.
בוא נחזור לפגישתנו ההיסטורית וההיסטרית הראשונה. אז אתה אומר לי, תשמיע לי עוד פעם את השיר. וואלה מה הוא רוצה ממני? אני חושב לעצמי בעודי משמיע לך שיר, "לא לזמן ממושך אני נוסע מזה". זה לא שיר ברור, מודה. גם היום אין לי מושג מה זה "מזה".
לואי: כי הוא מפותל, אבל הייתה לו אז משמעות.
שלמה: כבר אז הבנתי שאני לא כותב עם ידיעה. שאני כותב אינטואיטיבית ואסוציאטיבית. ואתה באמת עולה על זה ואתה אומר לי: "אני לא כל כך מבין על מה אתה כותב". שזה די העליב אותי.
לואי: באמת לא הבנתי. לקח לי זמן לפענח את המחשבה האסוציאטיבית שלך.
שלמה: וכיוון שאני אדם שיחסית סופג הכל, והביקורות כבר העליבו אותי לא פעם, אז הצלחתי לספוג את האמירה שלך, וכשהבאת את רמי לוין, שעשה איתך את "האשה שאתי" כמעבד ופסנתרן, העסק התחיל לזוז כשאתם מתחילים לעבוד אצלי בבית ליד הפסנתר.
כשנקבע יום הקלטות ראשון באולפן, אני אומר לדורית לנץ, שהייתה ראש המחלקה העברית בחברת התקליטים, "בסוף היום שחררי את לואי. תביאי את משה לוי, תתחנני לפניו שיבוא, ויציל אותי". אבל בסוף היום כשסיימנו את העבודה על השיר "צריך להתקדם" התלהבתי ממה שיצא, וצילצלתי אל דורית ואמרתי "אני מקווה שלא שיחררת את לואי"
לואי: לפני שהתחלנו אצלך בבית, ישבתי עם רמי לוין בביתו ביד אליהו. ושמה המצאנו את הקונספט של האלבום.
שלמה: אוקיי. קונספט. קונספציה. אלה מילים שהיום נושאות בתוכן חומר נפץ. אבל אני חייב להסביר שלגבי תקליטים היה נהוג לעשות אז או "תקליט קונספט", כלומר שהסאונד והעיבודים שלו נבעו מאותם כלים ומחשבה, או סתם אוסף שירים.
לואי: כן, זה מדויק.
שלמה: ואז אתם מביאים את הפתיחה בשיר "תרקוד" שנשמעה לי אז כמו יצירה מורכבת של סטרווינסקי (מלחין רוסי קשוח) - פאק, מה אני עושה עם הדבר הזה? חשבתי. הרי הייתי אחרי עבודה עם משה לוי, המוזיקאי המופלא מבת-ים, שעשה את "גבר הולך לאיבוד", "פתאום כשלא באת", "אחרי הכל את שיר". משה היה מורכב אבל ברור. ואילו פה? טראח. קקופוניה מוזיקלית לשיר הכי פשוט בעולם שכתבתי בשלושה רבעים עם גיטרה. ואני שותק. וכשאתה ורמי לוין מתחילים לעבוד בחדר שלי בבית אני יושב מאחוריכם בספה. ואתם משכללים את השיר "תרקוד" ומרקידים אותו.
לואי: נכון. ואלסי כזה. שטראוסי.
שלמה: ואני עדיין לא מבין איך הוא יישמע בסוף וזה משגע אותי.
לואי: סורי. אני לא הייתי מודע לזה שהיית מאחורי הגב ולא הבנת כלום.
שלמה: כי פה מתחיל הסיפור שאני חש שאתה בעצם לא ממש רואה אותי. וכשנקבע יום הקלטות ראשון באולפן, אני אומר לדורית לנץ, שהייתה ראש המחלקה העברית בחברת התקליטים, "בסוף היום שחררי את לואי. תביאי את משה לוי, תתחנני לפניו שיבוא, ויציל אותי". אבל בסוף היום כשסיימנו את העבודה על השיר "צריך להתקדם" התלהבתי ממה שיצא, וצילצלתי אל דורית ואמרתי "אני מקווה שלא שיחררת את לואי". ידעת את זה?
לואי: אני לא חושב שידעתי.
שלמה: אז למזלי היא לא "שיחררה" אותך. מצד שני, לאורך העבודה אני חש אז שאני לא מצליח לגרום לך לאהוב ולחבב אותי, שזה חשוב היה לי בתהליך היצירה. יש לך שם של אחד שעבד עם ברוס ספרינגסטין. וכיוון שאני חשדן אני לא מאמין לך שזה נכון ואני קונה את התקליט של ברוס, איפה שיש את השיר Born to Run, ואני מסתכל בעטיפה לראות אם אתה לא עובד עליי. ואכן, על העטיפה כתוב, "סאונד אנג'נירד ביי לואיס להב" (טכנאי ההקלטות: לואי להב). וואו, אני אומר, אז הוא לא מכר לי לוקש. עד כאן ההתחלה של התקליט. ואז נהייתה לי עוד בעיה בתקליט. מה עם גיטרה? אני שואל, כי רציתי גם גיטרה שתנגן בו ואתה סירבת. בסוף עשית לי טובה והבאת את גרי אקשטיין שניגן שניים-שלושה צלילים וזהו. כאילו - שמת לי שיח קטן בגינה, שאני אהיה מבסוט.
לואי: וגם מיקי שביב ניגן. ואוהד אינגר (בס).
שלמה: ואז אתה מביא את יזהר אשדות שמגיע עם איזה מכונה ואתם עושים תופים בלי מתופף אמיתי, אלא באמצעות המכונה.
לואי: נכון. לין דראם קראו לה.
שלמה: יזהר. הוא היה אלוף כזה.
לואי: כן, והוא גם עד היום אלוף.
שלמה: הייתם מרשימים וכך גם אני נכנסתי טיפה לעולם המודרני של המוזיקה. וזה היה מדהים לראות אתכם יחד. ואני לומד, אבל התסכולים שלי כל הזמן גוברים כי אין לי שליטה על השירים באולפן, ואז לילה אחד אני נוסע הביתה, ובצומת צ'מפיון אני חוצה בטעות באדום ואני רואה מכונית מתקרבת אליי, ואני חושב שזה הסוף שלי.
לואי: אוי ואבוי.
שלמה: לא נהרגתי. נפצעתי וזהו. וזה היה מין מחיר כזה לתסכולים.
שלמה: עכשיו אני עוצר לרגע כדי לדבר יותר עלינו. בסדר? היו המון שתיקות בינינו וחוסר דיבור וזה שיגע אותי.
לואי: בעניין השתיקות שאתה מזכיר, ישבתי ליד ספרינגסטין לפני כמה חודשים, בערב במלאת 50 לשיר Born to Run. ישבתי ככה איתו, לידו, חיבוק, How's your health (איך הבריאות), הוא אומר לי, It's ok now (הכל טוב), ויותר לא דיברנו. היה שקט איזה שעה.
שלמה: למה?
לואי: כי פתאום היה קשה לדבר.
שלמה: אז השתיקה הייתה פקטור בעייתי גם אז. כלומר חוסר הקומוניקציה בדיבור איתך. ואני פיתחתי שיטות להגיע אליך דרך הפעלות אינטואיטיביות, בערך כמו מול אבא שלי, שלא היה מדבר יותר מדי והייתי צריך לנחש איך להגיע אליו. ואני זוכר שהיה לך יום הולדת, אולי 32, ואני קונה לך את הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד, אולי כדי לשבור את החומה בינינו, אבל לא יודע כל אותו היום איך לתת לך את זה. כלומר איך לייצר רגע אינטימי.
לואי: בסוף זרקת לי את זה.
שלמה: נכון, ואז בסוף אתה יושב ליד הפסנתר, אני עובר לידך, מעיף את הספר על הקלידים. ואומר לך: היי, קניתי לך מתנה.
שלמה: אפשר שנדבר על דברים כואבים ואישיים?
לואי: בטח.
שלמה: אני מאוד רוצה להיות זהיר ואם לא נוח לך לא נדבר על זה. אבל זה היה אז והיום חלק גדול ממך. הבת שלך ושל צרויה להב, טל ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים. אתה יכול בכלל לדבר על זה ולספר מה האסון הנורא הזה בחייכם עשה לך?
לואי: אני יכול. בייביסיטר לקחה אותה בעגלה, והייתה תאונת דרכים.
שלמה: אלוהים. היא הייתה בסך הכל בת שלוש, נכון? אבל איך אתה היית?
לואי: זה היה באמצע כשעבדתי על "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך. הוציאו אותי מהאולפן ואז... איך אני הייתי אחרי זה?
שלמה: כן.
לואי: סמרטוט. ברחתי לעולמות אחרים.
שלמה: הבית שלך היה כמו בית מקדש כזה. עם נרות - או שאני ממציא? חלמתי?
לואי: יכול להיות שאתה ראית דבר כזה. אני לא זוכר. הרבה מהסבל הצלחתי להדחיק ולשכוח. אני לא זוכר.
שלמה: תגיד, אתה מכיר שורה כזאת שאני כותב לך בשיר "רוב הזמן את אשתי" על טל? "כל הערב דאגנו, הילדים לא חזרו מן הגן, ילדים נודדים ללא דאגה". כאילו, רציתי להגיד לך משהו מהלב שלי.
לואי: כן. יפה.
שלמה: לימים אנחנו עושים סיאנסים.
לואי: אצלנו במרתף, בהרצליה. עם נרות.
שלמה: וטל עולה בסיאנס ואומרת לך "אבא, אני כבר מבוגרת, אל תדאג, הכל בסדר אצלי". ויום אחד אנחנו נוסעים יחד, כבר אחרי שעשינו את "תרקוד", לצפון להופעה. ואני יודע שטל קבורה באיילת השחר, ואני שואל אותך אם אתה רוצה להיכנס לבית הקברות לבקר אותה בדרך חזרה. וכשחוזרים אתה אומר לי, אני רוצה להיכנס. 11 בלילה, משהו כזה. גשם זלעפות. נכנסים, פונים שמאלה, מתחילים לעקוף. אתה יורד, אני מחכה לך רבע שעה ואתה חוזר רטוב, ומילה אנחנו לא מוציאים. ורק באזור ראש פינה אני שואל אותך, ראית את הקבר? אתה אומר לי כן. ומה עשית? אני שואל. ואתה עונה: ניקיתי אותו. לבכות.
לואי: שוב, מרגש שאתה זוכר את כל זה.
שלמה: איך אשכח את זה? זה נחרת בי לנצח. טל, היא בגיל של שירי הבת שלי בערך, נכון? שירי שלי בת 51 עכשיו.
לואי: טל 50.
שלמה: איכשהו התקליט מתקדם, וכשהשיר "תרקוד" נהיה שיר מעובד, אנחנו חשים שיש בו מג'יק (קסם). אנשים מתחילים לעלות לרגל לאולפן לשמוע את זה, ואז מה אתה אומר לי? נו, זוכר?
לואי: בטח. שימכרו את זה כמו לחמניות בתחנה מרכזית.
שלמה: אני אוהב לחמניות. ובעצם אמרת שאני איכנס לשוק הקסטות. אבל עדיין היינו כמו שתי חיות מגששות ומחפשות קרבה.
לואי: האנרגיות שלך?
שלמה: מול האנרגיות שלך. ואז, מרוב שאני כבר מבואס, אני כותב את השיר האחרון בתקליט, שנקרא "ועכשיו לנוע".
לואי: עשית אותו עם דני רובס.
שלמה: נכון. והסיבה המצחיקה - "כי אתה לא רצית גיטרה". וזה היה מין תשובה על כל הסבל בעשיית התקליט רק עם סינתיסייזרים.
לואי: זה מדהים. החיים, האקספיריאנסס והשירים. איך שהם נכתבים דרך זה. מדהים.
שלמה: כן. ואז העבודה על התקליט מסתיימת, ואתה נוסע לאמריקה כי אתה חש שלא השלמת שם את מה שהתחלת עם ברוס ואתה רוצה להצליח שם. ואני מתחיל להבין את העומק שנכנסת ללב שלי, ואני מתגעגע אליך, וכותב את כל התקליט "לילה לא שקט" בדיוק כששלום חנוך כבר עושה את "מחכים למשיח" שכולם באולפן כבר מדברים עליו בתור יצירת מופת. ואגב, איך אני זוכר שהוא עושה את "מחכים למשיח"?
לואי: כי משה לוי שם.
שלמה: גם. אבל כי אני נמצא באולפן בחוץ כשהם מקליטים את "מחכים למשיח", וכשאחת המפיקות יוצאת ושואלת אותי: תגיד, משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן בלי דגש בפ'? או מטלפן עם דגש? אז אני אמרתי לה, אני חושב שמשיח לא מטלפן בלי דגש, וכל השאר היסטוריה. בכל אופן, נחזור לאמריקה. כשאני מסיים לכתוב את שירי "לילה לא שקט", אני מודיע לך שאני בא עם מילכה (אשתי אז) לניו-יורק, לפגוש אותך עם פסי (אשתך אז). ולילה שלם אנחנו מעבירים על דיבורים על זוגיות והחיים. ואז בבוקר, כשאני רואה שהמצב קשוח, אני מציע להביא לכולם קפה מסטרבאקס ויוצא החוצה בקור ומביא קפה. אחר כך שנינו יושבים ושומעים את השירים של "לילה לא שקט" מהקסטה, ואתה מסכים לחזור לזמן מה כדי לעשות אותו איתי בארץ. אגב, קצת לפני שנסעת לאמריקה, אתה מציע לעשות קליפים מהשירים "תרקוד" ו"רוב הזמן את אשתי". נדמה לי שאפילו לא הייתה אז המילה קליפים.
לואי: "בוא נעשה וידיאו", אמרתי.
שלמה: אתה ביימת את זה עם בני כרמלי. רק הקליפ של "רוב הזמן את אשתי", זה היה די מבייש, כי נראיתי שם די אידיוט. מאופר.
לואי: בתחנת רכבת. אבל "תרקוד" היה קליפ חמוד מאוד עם רקדנית ברקע.
שלמה: וזה נהיה סמאש (הצלחה), כי השירים כובשים כפי שניבאת את הרדיו ואת שוק התקליטים והקסטות ו"תרקוד" נבחר לשיר השנה.
"ואתה זמר השנה", מישהו מעיר בחדר.
שלמה: וואלה? אבל שנייה, לואי. אני רוצה להגיד לך משהו שגברים מחכים 40 שנה לומר אותו. וזה שאחרי שבהתחלה טענת שאתה לא מבין מה אני כותב, מגיע רגע מרגש שבו פתאום עצרת לידי ואמרת לי: אתה יודע מה, אתה כותב מאוד יפה. אתה כותב אחר. לקח אמנם שנה, אבל הגעת לזה (צוחק).
לואי: לוקח לי זמן, אני קשה תפיסה.
שלמה: וזה ריגש אותי מאוד. כי אני כתבתי מאיזה מקום סוער ובלתי נשלט בלב ובראש.
לואי: שמע סוד. אני הייתי ביום ששרת את "אהבתיה" וזכית בפסטיבל הזמר 1970, כי היה לי שיר עם בחור בשם ג'ק הירש בתחרות בפסטיבל הזמר באותם ימים.
שלמה: איזה שיר, אתה זוכר?
לואי: אולי "בעיר הזאת שלום" ששרו צמד דרום. בכל מקרה, הייתי באולם וראיתי אותך שר את "אהבתיה", ומה זה קינאתי.
שלמה: אתה? בי? אני המום. כי זכיתי?
לואי: גם כי שרת נהדר. אז אני גם שנאתי אותך על זה.
שלמה: טוב, אם כבר קנאה, אז אספר לך על הקנאה שלי. שנה-שנתיים אחר כך אומרים לי שאתה ומיכאל תפוח הקמתם מקום לרוקנרול ישראלי.
לואי: אה. "אמצע הדרך".
שלמה: כן, קראתם לזה "אמצע הדרך", וזה היה בגני התערוכה. ולילה אחד אני, הסקרן, לא יכול להתאפק, ואני מתגנב באמצע הלילה, שעה 11 כזה, ורואה אתכם יושבים במתחם עם תאורות שלא ראיתי בחיים שלי עד אז, עם במת רוקנרול. מה שאגב עכשיו הזמרים החדשים היום עושים ככה חופשי, בהופעות שלהם במנורה והסביבה. זו הייתה "המצאה" שאתם המצאתם.
לואי: כן.
שלמה: ואני כאילו קצת מתבייש שהגעתי לאזור הנוחות שלכם בלי להודיע. ואני אומר לעצמי פאק, למה אני לא בעניין הזה. כאילו, כבר רציתי להיות קצת ברוקנרול, אבל היה ברור שמי יופיע שם, ב"אמצע הדרך"? להקת חמסין ו...
לואי: שלום חנוך. דויד ברוזה.
שלמה: כן, האליטה המוזיקלית הישראלית אז.
שלמה: יש לי עוד זיכרון מאיתנו, שאני מגלה שאתה ילד שואה.
לואי: ספר לי, כי אני כרגיל לא זוכר את "הגילוי".
שלמה: כיוון שידעתי שנולדת בבוליביה, זה נראה מקום שמח כזה.
לואי: לא בדיוק מבחינתי. אמא באה לשם אחרי המלחמה. אבא בא לפני המלחמה.
שלמה: בקיצור, כולנו נולדנו אחרי המלחמה הגדולה כילדי שואה להורים שהיו בשואה. ואז, בוא אספר לך איך אני מגלה את זה עליך. אני מקווה שזה לא חשוף מדי.
לואי: ספר. ממילא הסתבכנו כבר בשיחה הזאת.
שלמה: זה היה כשאנחנו נוסעים ללונדון ביחד, לחתוך את התקליט "חום יולי אוגוסט" באולפני אבי רוד המפורסמים מימי הביטלס.
לואי: אוקיי, ואנחנו גרים בדירה קטנה בלונדון, כל היום הולכים לסרטים. גם שכרנו אוטו, ודפקנו אותו.
שלמה: כשיצאנו מאבי רוד ונסעתי אחורה.
לואי: ברוורס. דפקת ברוורס.
שלמה: ואז, באחד הלילות אנחנו ישנים באותו חדר (כי היינו עניים) ואני רואה אותך מתעורר באמצע הלילה, צועק, רץ לקיר, חוזר ונופל וישן. ואני קולט שאתה לא קולט שעשית את זה אפילו. ואני נורא נבהל.
לואי: חולה ירח?
שלמה: לא, לא היית חולה ירח. הייתה לך איזו בהלה בחלום. בבוקר סיפרתי לך את זה, ואז הכל נפתח על השואה. סיפרת על תלאות אמא שלך וזה התאים לסט הצרות שלנו המשותפות על אמי, שנאווה אחותי ואני היינו ילדיה השניים אחרי שבעלה הראשון נספה בשואה. בדור שאנחנו באים ממנו כולם חטפו. עכשיו כולם זה אהלן-אהלן, אחי, חיבוק, כולם מנשקים את כולם. אנחנו לא היינו כאלה. היינו מאוד-מאוד מרוחקים, חשדניים, זהירים, לא כל כך מאמינים. זה נכון?
לואי: אני חושב שכן. אתה יודע, בילדות, עד גיל חמש-שש אתה סופג את כל הרדיואקטיביות הזאת של השואה, בלי אפילו לדעת שזה נכנס לך לדם.
שלמה: ומה עכשיו? מה אתה עושה בימים אלה?
לואי: עובד על הופעה רטרוספקטיבית עם יהורם גאון.
שלמה: ועשית את ההופעה של יהודה, "אפר ואבק", ואת "רדיו בלה בלה" של נטאשה. בקיצור, נהיית מביים הופעות ענק. אפשר כמה מילים על המצב? איך אתה מול מה שקרה ב-7 באוקטובר המר ומה שקורה פה מאז? כמובן המלחמה, החטופים שאנחנו מתפללים לשובם מדי יום. ועכשיו האיראנים עם כל "הנחיל". והארץ שנראית כמו ארץ בלוז עצובה, שלא תשקוט כנראה לעולם.
ארצי ללהב: "בעיני רבים היית הקוסם של המוזיקה הישראלית. ולדעתי היית צריך מזמן לקבל פרס ישראל למוזיקה"
לואי: אני מודאג מאוד.
שלמה: בצדק. זה אכן מקום מבודד שלא נגמר לדאגה. תגיד, איך עברה עליך החצי שנה האחרונה?
לואי: זמן קשה. ההרגשה מאז 7 באוקטובר היא של בלבול כללי יותר מאי פעם.
שלמה: ראינו מלחמות מורכבות. ובמה זו שונה?
לואי: קודם כל בצעירות נלחמנו במלחמות שראינו את הדברים לנגד עינינו בשטח, ועכשיו אנחנו רואים אותם דרך המסכים, וזה בפני עצמו שונה וחוויה לא פשוטה, אני חושב, לכל הדור שלנו. השתתפתי במלחמת ההתשה יחד עם חבר שנפצע די קשה והיום הוא עורך הדין שלי. ב-73' הייתי בהקלטות עם ספרינגסטין, וכשפרצה המלחמה ביום כיפור היינו באולפן, סיימתי להקליט במהירות והתגייסתי למילואים בשדה התעופה קנדי.
שלמה: והחטופים? הפצע הנורא הזה?
לואי: זה שבר נוראי שאין שום דבר דומה לו.
שלמה: איזו מוזיקה אתה חושב שהתקופה הזו תייצר?
לואי: הזכרת קודם את "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד המופלא, למשל. "בלילה לא שקט" כתבת ״שוב בלילה אני חולם עליך״ על החבר שלך, ויש את ֿ״חום יולי אוגוסט״, את ״בגרמניה לפני המלחמה״ שגם הוא ניסה בדיעבד להבין משהו על המלחמה ההיא. ככה שאני חושב שהמוזיקה עוד תביא איתה יצירות מופת כאלה ותנסה בדרך זו לעזור לכולנו לעכל את חוויות התופת של הזמן הזה.
שלמה: אנחנו מוזיקאים. מחפשי אהבה. האם יש בך אופטימיות נוכח התחושות המעורבבות והקשות שלנו?
לואי: אנחנו יוצרים מוזיקה ומנסים לשאוב מהעבר להווה ולעתיד, זה ביטוי לתקווה וזה כבר אופטימי
שלמה: אני רק רוצה להגיד לך לקראת סיכום, לואי, שהיית המנטור שלי. מורה הדרך. ושעשינו אחר כך יחד בהפקתך את האלבומים "לילה לא שקט", "חום יולי אוגוסט", ו"כרטיס ללונה פארק". וכשנפרדנו מעשיית תקליטים מסיביים וקונספטואליים, נפגשנו בכל מיני פרויקטים, כולל כתיבת והפקת מוזיקה לסרט אמריקאי.
לואי: תודה על מחמאת ה"מנטור", אבל אני לא חושב שהשפעתי על הכתיבה המילולית שלך. הייתה לי אולי ההשפעה על איפה שהיית בחיים במובן האישי. בפתיחה של החלונות לתוך הנפש.
שלמה: נכון. הרי אתה אמרת לי בזמן הקלטת "לילה לא שקט" (1986): אם תנגן יד ימין טובה בגיטרה, תגיע לפארק. אני לא בטוח שעומר אדם מנגן יד ימין טובה, או נועה קירל, והם בפארק, זו עובדה. בשבילנו, בדור ההוא, ב-85', בשביל להגיע לפארק היית צריך לנגן יד ימין טובה בגיטרה.
לואי: זה Signs of the Times, איך שאומרים (סימני החיים).
שלמה: והדבר השני שלימדת אותי זה פרייזינג, כלומר איך לשים את המילים על הלחנים בשירים.
לואי: היו לך כבר אז פרייזינגים מטורפים.
שלמה: תודה. "תגיד, אתה עושה ספורט?" אתה שואל אותי באחד הימים. "מה זה קשור?" אני שואל אותך. ואתה עונה שזמר צריך להיות בכושר בשביל לשיר מכל הגוף. ועוד משהו שעולה באחת השיחות שלנו, זה שעשיית שירים זה ממש כמו עשיית סרטים. ואכן בסוף לפגוש אותך אז, בחיים הצעירים, היה כמו - כאילו - פגשתי את טרנטינו. וזה מזכיר לי שרבנו על הטמפואים (מהירות השירים), צעקת לי בעצבים: I am a magician, כלומר: אני קוסם.
לואי: (צוחק) וואו, איזו יוהרה מצידי. תודה על ההשוואה עם טרנטינו. אבל קטונתי.
שלמה: בעיני רבים היית הקוסם של המוזיקה הישראלית. ולדעתי היית צריך מזמן לקבל פרס ישראל למוזיקה.
ככה דיברנו ודיברנו וכמובן שהשיחה גלשה לעוד מקומות כמו הילדים שלנו והחלומות הזהירים שנשארו מוחבאים אצלנו איפשהו. ואז מישהי שישבה בחדר והקשיבה שאלה את לואי את שאלת המיליון שלא הייתי מעז לשאול: "אתה יכול לספר על שיעור אחד שלקחת משלמה?"
אוי, את מסבכת אותי, ענה לה לואי והאדים. ואז אמר בדרכו המיוחדת: אני חושב שבשלב מסוים, כשאתה מזוהה לגמרי עם מישהו שאתה עובד איתו, כמו שנינו, אז אתה נהיה הוא, ואתה לא יכול כבר לעזור לו יותר, ואז אתה אפילו נהפך למעריץ.
שלמה: אתה באמת מתנהג אליי כמו מעריץ לפעמים. וזה מעצבן אותי. מאוד (לואי ואני צוחקים). יש לי עוד סיפור אחד שהוא בית ספר לאנשים ששרים. יום אחד, כשעבדנו על אחד השירים ב"תרקוד" ולא הצלחתי להביא טייק שירה ראוי, אמרת לי: "תנסה לשיר כאילו אבא ואמא שלך לא עומדים מאחורי הגב שלך ומנהלים אותך". לקח לי זמן להבין את המשפט הזה. ואני זוכר שכשהגעתי לימים לקיסריה ואבא ואמא שלי באו להופעה, הבנתי שהשתחררתי. כלומר הם כבר לא היו מאחורי גבי, אלא איתי. בזכותך.
טוב יאללה, בשביל שני שותקים דיברנו מספיק. עכשו נשאר רק להתפלל לאלוהי הגיל והמדינה והגורל שהחטופים יחזרו הביתה. שהבית יחזור חזרה לשפיות.
לואי: אמן על הכל. וכמובן רק בריאות.
שלמה: ושההוא למעלה ייתן לנו עוד כוח והזדמנויות ליצירה וחיים. כי לאן שהגענו, כבר אי-אפשר לברוח מזה.
לואי: אמן. אני הולך לאכול משהו של פסח.
שלמה: טוב, אני בא איתך. כדי לאכול, לשתוק או לדבר.
