מצע, לא מצה. מצע להנחת משטחי חמאה זהובים. כל משפחה אומללה בפסח על פי דרכה, ומורשת בית אמא שלי הייתה מצה עם חמאה. חמאה שנחבצה בהולנד, נדדה 40 שנה במדבר ונחתה במעדנייה היוקרתית שאמא שלי נהגה לפקוד ולפרנס. אלו היו שנות ה-70, שבהן מרגרינה "בלו בנד" נחשבה עדיין לשפכטל לגיטימי. גם המצה בריי שלה היה חלומי. הכי לא יציקה שהופכים מצד לצד ומטילים על הצלחת, אלא יותר משהו שמטלטלים בתוך מרק חמאה רוחשת, מוזגים ומפדרים בסוכר.
כתבות נוספות למנויים:
בכל פסח אני נזכרת בפער שבין הדיקט החרב, היבשושי, שהורישו לנו אבותינו לבין החמאה ההולנדית שהורישה לי אמא שלי, פער שיכול להשתוות רק לשדרוג פתיתים של אסם בעזרת הקפצת בשר סרטנים לתוכם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאז שאני טבעונית אני לא אוכלת יותר את המורשת של אמא שלי, אבל כשאני חושבת על פסח, זה הכי פסח שלי. לקח לי שנים להבין שיש מגזר שלם של אנשים שבשבילם חג הפסח, חמץ ומצה הם משהו אחר לגמרי: לא יציאה ממעדנייה, אלא יותר ממצרים. לדאבוני, הבית המוזר שלימד אותי את זה הוא שלי.
עקב תקלה מצערת של חזרה בתשובה, שפקדה חלק מהאוכלוסייה המקומית, אני נאלצת כבר שנים ארוכות להביט בהשתאות בטירוף הניקיונות, בחרדת החמץ ובהפיכת המטבח לחללית נאס"א בעזרת גלילי נייר כסף. למצה בבית שלי יש שני צדדים: צד אחד מרוח בזיכרונות חמאה; וצד שני קשור בחוט ארוך ליציאה בהולה של יהודים שלא הספיקו להתפיח בצק באמצע המאה ה-13 לפנה"ס. לעניות דעתי אני לא מספיקה לעשות דברים הרבה יותר חשובים כשאני יוצאת מהבית - פעם אפילו שכחתי לשים דאודורנט - אבל סיימתי להתווכח. הבנתי שאין איך, אין עם מי, ועל דאודורנט אף עידית סילמן לא מפילה ממשלות.
בתחילת השבוע דרש השר מאיר פרוש מאומות העולם לדאוג להעביר לחטופים מצות ויין כדי לעודד את רוחם. השר פרוש לא התעניין עד היום בשלומם ולא נקף אצבע להחזרתם. אף אחד מהחטופים, בטח לא החיילים והחיילות, שייך למגזר שלו. הוא גם לא הסכים לקצץ שקל מתקציב משרדו המיותר למען טיפול במחדלי האסון, שהוא, בהיותו חלק מהקואליציה, אחראי לו. האם לפני שביקש עבורם מצות ויין, שאל את משפחות החטופים מה היה משמח את יקיריהם? האם בירר קודם שהם לא מעדיפים ספר, ד"ש מהבית, תרופות מצילות חיים, או אולי הודעה על התפטרותו? אללי על החוצפה.
גם הקמפיין שקרא לכולנו להתאחד סביב ביעור חמץ למען ישובו אלינו החטופים היה מעצבן ברמות, פלוס שובר לב. כי מאחורי הקמפיין "מתאחדים בחג ללא חמץ והפעם הם חוזרים" יושב כאב פרטי. אותו אב טרוף צער, שהילד שלו נמק כבר שבעה חודשים בעזה, מאמין, מאמין באמת, שכשל"פ יחזיר לו את הילד. זה מה שהוא חושב, כך הוא קושר סיבה לתוצאה. אני, כמובן, כמו רבים אחרים, מפנה אצבע מאשימה לסינוואר, לממשלת החורבן, לשקר "הניצחון המוחלט" או לאינטרסים הנכלוליים של ראש הממשלה לפני שאני מתחילה לבוא בטענות לפירורי לחם, רק שאני מתקשה לכעוס עליו, אני לא רוצה לכעוס עליו, אני רוצה להשתתף בכאב שלו. מהניסיון שלי - כמי שיש לה פז"ם ארוך בהיענות לבקשות הזויות הקשורות לעולם הדתי - הייתי מציעה לו לבוא אלינו אחרת. "עזוב אותך משלטי חוצות ומשימוש נלוז בסמל החטופים", הייתי אומרת לו, "אל תהייה פסקני. נסח בקשה, לא פקודה. לך לרשתות החברתיות, דבר מהלב. אמור: 'היי, אני אב לילד חטוף, אני אדם מאמין, אם תצטרפו אליי לביעור חמץ, בין אם אתם מאמינים ובין אם לא, אני ארגיש הרבה פחות לבד וזה יעזור לי להאמין שאראה את בני בקרוב'". אם היה פונה אלינו כך, האם זה היה מעורר בנו את אותו הכעס?
קחו את חוק החמץ בבתי החולים, אוקיי? בחיי שהייתי מוכנה לקבל אותו, הרי יש בו היגיון. אנשים רתוקים למיטותיהם. אין להם אפשרות ללכת, אין להם אפשרות להסב מבט. בית החולים הוא ביתם כרגע. הקושי של אנשים מאמינים לחיות בין ארבע קירות חמץ הוא באמת גדול. הגיוני להוציא אותו מבתי החולים ומשאר המוסדות הציבוריים שבהם תקועים אנשים בלי יכולת בחירה. אבל מה שלא הגיוני הוא דווקא החוק הפועל כעת. מה הקטע עם לאסור על בעלי עסקים פרטיים למכור חמץ? מה זה "חשש לפגיעה ברגשותיהם של הדתיים", שעליו הוא נסמך? לא יותר פשוט להשתלט על הרגשות ולהורות להם לא להיפגע? מה אם להמשיך פשוט ללכת? יש לכם רגליים, יש לכם יכולת בחירה. 2,000 שנה שמרתם על כשל"פ בזמן שחציתם את הקולחוז על חמור וראיתם אנשים אוכלים פיתות עם בשר חזיר בפסח, מה קרה?
אם לא הייתי מרגישה, אני חושבת שכולנו, שכל דרישה ל"התחשבות" היא נקודת התחלה למסע כיבוש נוסף, בכיף היינו מתחשבים; אם לא היינו חוששים מהשתלטותה של הדת בצורתה הבצלאל-סמוטריצ'ית והשמחה-רוטמנית ונוכחים שוב, ואז שוב, בקשר המצמית בין שקיעתנו המוסרית ושחיקת ערכי הדמוקרטיה לבין היהדות כפי שהיא מיוצגת על ידי משוגעי הלאומיות, מפנטזי המשיחיות, חברות הכנסת הגזעניות, הרבנים החשוכים, ערוצי התקשורת הרעילים; ואם לא הייתי מרגישה שכל הזמן, מהבוקר עד הלילה, משקרים לי, צובעים לי את המציאות בסגול לילך כמו צבע שיער ראשו של המנהיג העליון - הייתי יכולה להיות הרבה יותר חמודה, הרבה יותר מתחשבת. אבל אפילו המושג "התחשבות" עבר טיפול המרה. כי הרגשות העדינים המבקשים התחשבות הם מאה אחוז בוז כלפיי, כלפי ערכיי, כלפי העדפותיי ואהבותיי.
בסיום חג הפסח של ילדותי כל ילד שקל בממוצע שני קילו יותר. בממוצע, כי יש מי שאכלו, כלומר אכלה, יותר. אכלתי מצות לא כי פחדתי מחמץ, אלא כי מצות עם חמאה היו פירות העונה. כי מחזוריות, כי טעים, כי אמא שלי. אבל השנה לא רק שלא יכולתי לקרוא את ההגדה מרוב שכל משפט בה היה טריגרי בטירוף, גם לא נגעתי במצות. גם דיכאון וגם להשמין? לא, לא, יש גבול.
ההבדל בין הפסח המשפחתי שלי לבין זה הציבורי הוא כזה: בבית שלי אין כפייה, יש התחשבות במובָנָהּ המקורי וקיבלתי הטבות מפליגות על היותי חשופה לחומרי צפייה קשים. אבל ביחסים עם המדינה אני מרגישה דרוסה ומובסת. הצפרדעים הרגילות - חלק ממכת האחדות השקרית - התחלפו בחושך, ואפילו הרבנות היא לא אופציה. לא כי זה מוסד מגעיל, מיושן ומיזוגיני, אלא כי ישראל לא יכולה להתגרש מיהודה.
אף פעם לא הבנתי מה כל כך חירות בפסח. נכון שבמצרים היה לנו רע, אבל תכלס המשיך להיות רע גם אחר כך: מלחמות, גלות, רעב, מגפות, פרעות, עוד מלחמות, שואה, 7 באוקטובר. חירות היא לא הסיפור של העם היהודי, סבבה? הסיפור של העם היהודי הוא יופי של סיפור, אבל הוא לא סיפור על חירות, אולי הוא סיפור על עיקשות. מבחינת חירות - שומע בן גביר? - הוא די "דרדל'ה". חירות היא שוויון, חופש, זכויות אדם.
פסח שני נסבל וכשר (למי שרוצה) לכולנו.
