אני אפילו לא יודעת איך הפוסטר שלה הגיע לסבך השיחים הזה. ובכל זאת הנה הוא, פה, מוטל על האדמה המלאה במחטי אורן. התמונה דהויה, השמש גרמה לה לאבד את רוב צבעיה, אבל זו היא במאה אחוז. לבושה בחולצת טי-שירט אוברסייז, מחייכת חיוך גדול ולבן ושמח. הבזק של אושר שבחורה צעירה ויפה מעניקה למישהו שעומד ומצלם אותה על שפת הים. "דנה, איפה את?" אני שומעת את רן קורא לי מאזור הפיקניק שלנו. להקה של ברחשים מזמזמת לי מול העיניים. הם מתגודדים מעל צמח גבוה עם פרח סגול ומהמם, דמוי סייפן. אני עומדת כמו סתומה מתחת לעץ האורן, תוהה אם להרים את הפוסטר או להשאיר אותו שמה. איפה אני באמת? שאלה מצוינת. כי הנפש שלי? היא נעה ונדה כמו קין. לא כאן ולא שם.
כתבות נוספות למנויים:
בכלל נכנסתי לסבך הזה ביער כדי לנסות למצוא שני ענפים גדולים וחזקים מספיק. אחי שכח את המלקחיים של המנגל בבית, ואני, שנשארתי אחותו הקטנה שמעריצה אותו כליל גם בגיל 50 פלוס, רצתי מיד לתוך היער לחפש שני ענפים שיחליפו את המלקחיים. כי הכל חייב להיות מושלם בפיקניק הזה. אסור שיחסר משהו ביציאה הראשונה שלנו לטבע, אחרי החורף אולי הכי קשה בתולדות המדינה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל כך הרבה זמן לא היינו כולנו ביחד, רן ואני, אחי וגיסתי, רביעייה של אנשים שאיזה מזל שהם גם משפחה כי אנחנו פשוט מסתדרים. יש לנו אותו הומור, כולנו אוהבים לעשן ולמלא מאפרות כאילו שאנחנו מינימום הזחל הכחול של עליסה, וכשאנחנו ביחד יש תחושה כזו כאילו שאתה סוף-סוף נמצא עם השבט שלך. פעם היינו נפגשים מלא, אבל מאז 7 באוקטובר כל אחד מאיתנו התכנס עמוק בבית, עם מנהגי האבלות שלו. מכולנו, אחי היה היחיד שכאילו עבר את זה בסדר, המשיך לגלוש בים, לנסוע עם האופניים שלו בטיולים בטבע. רק מדי פעם, כשהיינו נוסעים ביחד להורים בחיפה, היה יוצא ממנו פתאום התקף לא ברור של זעם. הוא היה ממטיר אש וגופרית שמאוד לא מאפיינות אותו על הקפה הגרוע שעשו לנו בתחנת הדלק, שואג "מי לוקח 17 שקל על משהו עם טעם של צמיג שרוף". ורק אחרי זה, כשחזרנו לאוטו, פתאום היה יוצא ממנו כל האוויר והוא היה אומר משהו עצוב ושקט כמו "אני לא מאמין שככה נראית המדינה שלי". "לא סתם קוראים לזה שבעה באוקטובר", אני חושבת, "זו באמת שבעה, שבעה ארוכה שנכנסנו אליה כל החורף".
אבל אז החורף עבר, ופתאום, כמו זרקור ענקי, נדלקה מעל כולנו השמש. האביב חזר להתרוצץ ברחובות כמו תינוק אדום לחיים. תנור המסילות הגדול שעמד בסלון קופל. הפוך התחלף בשמיכה דקה ובעונג החושני הזה של לישון עם רגל עירומה אחת בחוץ. ועם כל השינויים האלו, גם משהו בנפש זז קדימה, ממש כמו עונת שנה שהתחלפה. ולכן כשאחי סימס לי שהוא היה באחד מטיולי האופניים שלו ביער מהמם "עם פריחה צבעונית כמו שלא ראיתי שנים" והציע שנעשה שם פיקניק, ישר אמרתי כן.
אנחנו לא היינו היחידים ששמעו את הפקודה הפנימית הזאת לצאת החוצה, לטבע. שוב לנשום. לחגוג. לטרוף. החורשה מפוצצת במשפחות. "תראו, יש פה אפילו גזלן", רן אמר כשהגענו לפה. וזה היה כל כך מוזר לשמוע שוב את המוזיקה של האוטו גלידה שבוקעת מהרמקולים שלו, צלילים ילדותיים ושמחים שנשמעים כאילו בוקעים מעולם ישן, כזה שחשבתי שכבר לא יחזור.
לקח לנו חצי שעה רק לחוג סביב ההר במעגלים ולחפש נקודה שלא נכבשה על ידי אף אחד קודם. זה הרגיש כמעט נורמלי. רק כשמצאנו חלקת יער פנויה והתחלנו לפרוק הבנתי עד כמה אנחנו לא באמת חזרנו לשפיות, או רגילים. בדרך כלל כשאנחנו יוצאים לטבע אנחנו עושים את זה באיזי, כל אחד מביא מה שהוא מצא במקרר וכמעט תמיד נתקעים בלי משהו. הפעם הלכנו מראש לקניות והבאנו מספיק אוכל לשרוד בשטח שבועיים. סלט ביצים וחצילים וטונה וסלמון מעושן שעלה כמו התל"ג של נורווגיה ושתי חלות ובקבוק וויסקי ותרמוס של קפה חם. וגם אחי וגיסתי, שהם בדרך כלל רגועים וסטואיים, פורקים מהתיק שלהם צלעות טלה וקבב וסלט ירקות חתוך דק-דק ופותחן. "והבאתי גם יין", גיסתי אומרת, "יש לבן ויש אדום, מה אתם מעדיפים?"
אני מסתכלת עליה ומשהו נסדק בתוכי. פתאום אני רואה כמה כולנו היינו נואשים לנרמל את הפיקניק הזה, הכל כדי לא לראות את כל מה שחסר ופגום בו. שאין מספיק אוכל או יין בכל היקום שיצליחו להשכיח מאיתנו את כל מה שקרה.
ועכשיו אני פה, מול הפוסטר שלה שמישהו זרק. זאת החטופה עדן ירושלמי. רק אתמול ראיתי סרטון מחריד שבו סיפרו את הסיפור שלה. היא הלכה למסיבה נובה עם חברות שלה. כשהכל התחיל, היא התקשרה מתוך התופת לאחיות שלה. סיפרה להן שרצחו את כל החברות. שהיא שוכבת ברכב ומעמידה פני מתה, אבל שומעת את הדם של החברות הרצוחות שלה מטפטף לידה. והנה, כמו שקורה לאחרונה, אני נופלת עמוק במנהרה שמחבלי הנוח'בה חצבו לכולנו בתוך התודעה. אני עם עדן, עם החיוך הלבן שלה והעור החלק כמו קטיפה, שוכבת שם ושומעת את טיפות הדם של החברות המתות שלה נופלות. ואחרי זה אני איתה כשהיא מחליטה לקום ולצאת מהאוטו, רצה עשר דקות עד שהיא מוצאת שיח ושוכבת שם בתנוחה עוברית. אבל הוא קטן, הוא לא מסתיר את כולה. והיא כותבת לאחיות שלה שנמלים מטפסות על הפנים שלה ועוקצות אותה. וגם פה יש נמלים, יש את כל החרקים של האביב שבאים אל הצוף של הפרחים הסגולים. מה שאין פה זה את המחבלים עם הקלצ'ניקוב שפשוט באו ולקחו את עדן מהשיח, כמו חבילה.
אני רואה אותה מוטלת על מזרן במנהרה לחה, חשוכה, התקרה מגירה טיפות מסריחות מלמעלה. ופתאום אני מרגישה אותו. את הסבל שלה. הוא פשוט זורם אליי פנימה במכה אחת כמו מכת חשמל שחורה. הסבל של לחכות לאור יום שלא נכנס. לליטוף של אמא, לחיבוק של אבא, למגע אחד רך שיזכיר לה שהיא אהובה, לא גל נשכח וזרוק של עצמות. הפחד מכל תזוזה של המחבלים, מכל כניסה של גבר עם נשק לכלוב שלה, כי שניכם יודעים שהוא יכול לעשות בך מה שעולה על דעתו. ואני מרגישה אותה פוחדת שהמדינה שכחה אותה. לא מבינה איך כבר כל כך הרבה זמן היא שם. והסבל הזה שלה כל כך גדול שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי להאמין שזה באמת קרה. שזה באמת קורה לה ברגע זה ממש, בעוד שלנו יש את האטימות לשתות יין בפיקניק. איך זה יכול להיות שהם בתוך עינויים שהשטן לא ברא ואני עוד שנייה אחזור ואמרח סלט ביצים של רותי ברודו על חלה?
אני לא שם איתה, אני לא מכירה אותה. סתם אישה זרה מתחת לעץ אורן ביער. אישה מבוגרת בגיל של אמא שלה ואולי אפילו יותר. ובכל זאת, אני משוכנעת שזרם הסבל הזה שחולף בי הוא משהו אמיתי לגמרי. יש סבל מתמשך, סבל שקורה עכשיו, סבל ברברי, ימי ביניימי, שלא דמיינתי שיכול היה לקרות למישהו שחי בעולם ממוחשב שכולו נוחות ויין צרפתי ופקקי חול המועד בווייז. וכל עוד הוא קורה ברגע זה ואני מעיזה לגרור מחצלת וכיסאות לתוך יער ולנסות לצחוק עם המשפחה שלי, זו אני שמאפשרת לו איכשהו להתמשך. "קול דמי אחותך זועק אלייך מהאדמה", הנה עוד משפט שהפך להיות חלק קבוע מהמחשבות היומיומיות שלי. משפט תנ"כי שלא מתאים לי לחשוב כי לא בדיוק גדלתי בישיבת פוניבז', ובכל זאת קופץ לי כאילו מעצמו בתודעה. קול הדם של אחיותיי ושל אחיי, הוא זועק אליי מהאדמה המכוסה בפרפרים והמופזת בשמש. קורא לי לא לשכוח, לקחת פעולה, ואני מתעלמת, אני לא עושה כלום.
אני מרימה את הפוסטר מהאדמה, מקפלת אותו, שמה אותו בכיס של הג'ינס שלי. "מה תעשי איתו כשתחזרי הביתה?" אני חושבת, כי ברור לי שהתמונה הזו בחיים לא תיכנס לפח. מה אעשה עם תמונה של בחורה בגיל של אחת הבנות שלנו, בחורה כל כך חמודה וזוהרת שדהתה ככה בגשמים ובחום, שנמלים זחלו עליה ואדמה כיסתה אותה, אתלה אותה על המקרר שלי? אדחוף את הצילום למגירה במטבח שבה אני שמה בטריות וסכו"ם חד-פעמי? ורע לי עכשיו. כי בגללי ובגלל אנשים כמוני התמונה הזאת נשכחה ודהתה ביער. כיוון שלא צעקנו מספיק.
"למה את לא באה לפחות להראות להן שהן לא לבד?" אני חושבת, והתשובה לזה לא מחמיאה. כי יש עבודה ויש ילדים, יש חגים שצריך להכין כדי לשמח הורים מבוגרים, וכי יותר מהכל, הייאוש של המשפחות מייאש אותי. זה מה שהמחבלים עשו לנו. בראו לנו עולם שבו מותר לענות ולפגוע מינית בנערות ובבחורים צעירים, ולרצוח את הנפש של גברים בני 35, ואנחנו נעמוד מולו ולא נדע מה לעשות. הכל כאילו נורמלי מעל פני השטח, וכל כך פסיכי ולא שפוי מתחת. אז קונים עוד בקבוק שרדונה, עוטפים עוד מתנה לפסח. אבל הדם והיגון והדמעות שלהם, הם צורחים אלינו מתוך האדמה. נהר שלם של סבל שזורם מתחת לרגליים שלנו בסניקרס החדשים שקנינו בתו החלומות מהעבודה.
כשאני חוזרת לפיקניק שלנו, אני רואה שאני לא היחידה שמשהו השתנה אצלה. רן, שקודם שכב על המחצלת והתמכר לקרניים החמות הראשונות של השנה הזו, נמצא עמוק באייפון שלו. הוא מקריא פושים על איראן לגיסתי. אחי עדיין יושב ליד המנגל, אבל הוא איכשהו עוד לא שם עליו את הבשר. יש כל כך הרבה אוכל, ומספיק אלכוהול כדי לשנות חמישה מצבי תודעה שונים, אבל אף אחד מאיתנו לא ממש מעוניין. "לא יעזור כלום, לא יהיו פה חיים נורמליים עד שהם יחזרו", גיסתי אומרת. ריח של פרחים ומנגל, קולות צחוק של ילדים שמשחקים בכדור, ומנהרות שחורות במוח של כולנו. חוטפות אותנו פנימה גם כשאביב בהיר בחוץ.
