בעידן של רשתות חברתיות, כאוס מלחמתי ופייק ניוז, עלתה לאחרונה לספוטיפיי הקלטה נדירה על לאה גולדברג, שהוקלטה ב-14 בפברואר 1970, חודש בלבד לאחר מותה. בביתו של אברהם שלונסקי התכנסו הוא, דן פגיס, ט. כרמי וטוביה ריבּנר. שלונסקי היה המו"ל והעורך הראשון של גולדברג, האחרים הם משוררים שהפכו לידידיה הקרובים. אופי הדיבור כבד הראש, הניסוחים הארוזים היטב והרקע האקדמי של הדוברים, נדמים כדרישת שלום תרבותית ומנחמת, מעולם ספרות נושן השייך למתים.
בהקלטה המדוברת, המשוררים אינם מגישים למאזינים הספד נוסטלגי על המשוררת, אלא מנסים לזקק את השקפותיה הספרותיות ואת האישה היוצרת שהייתה, ומשחזרים את המפגש הראשון איתה, שהשפיע עמוקות על חייהם היצירתיים. לאה גולדברג הייתה מפעל ספרותי של אישה אחת. משוררת, מחזאית, מתרגמת, חוקרת, מחברת רומנים וספרי ילדים. אך כשלוחצים פליי על אותה שיחת סבנטיז, המתהדרת בקולות בס נמוכים וגבריים, ר' מתגלגלת מזרח-אירופית ומסקנות ספרותיות מלאות תובנה - מצטיירת דמות של אישה ייחודית ומלאת סתירות. כותבת מאופקת ועצורה, שמחזיקה ברגישות וירטואוזית, חושית, רגשית ומוזיקלית. אולי המלכה האם של הספרות העברית לדורותיה, שקווי דמותה נבראים מבעד למבטם של אנשי רוח מופלגים.
יותר מ-50 שנה לאחר שהוקלטה ונערכה על ידי שמואל הופרט בסדרה "בשבילי הספרות", ניתן לראות בשיח הספרותי הנגיש כעת לכל מאזין ומאזינה, חלון ייחודי למכלול יצירתה של גולדברג, וגם מחווה לתקופה ספרותית שנשכחה. לכבוד יום הולדתה של גולדברג, שחל לפני ימים ספורים, עיקרי השיחה וקסמה המיוחד מובאים כאן לפניכם.
"המשורר הוא איש אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים"
שנת 1970 היא שנת שינוי באקלים הספרותי העברי. הדור של שלונסקי, גולדברג ואלתרמן מתחלף לטובת יוצרים בולטים מהדור החדש, בהם דליה רביקוביץ, עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון. "שלונסקי, שהיה מייסד החבורה הספרותית יחדיו, ששאפה ליצור תוכן ספרותי חדשני ומודרני, גילה את לאה גולדברג ותמיד התפאר בכך", אומר פרופסור גדעון טיקוצקי. ואכן, שלונסקי היה גם מי שהסדיר לגולדברג ולאמה את סרטיפיקט העלייה לארץ ב-1935, ובכך הציל את חייה מאימת הנאציזם. האגדה מספרת שכמתנת הגעה, הוא חיכה לה על הרציף עם עותק ספרה הראשון "טבעות עשן".
שלונסקי בהקלטה: "היה יום שבו היא הייתה צריכה לבוא ומאוד-מאוד רציתי לקבל את פניה בפנים מאוד צוחקות של רעות שידגימו את האקלים המיוחד של החבורה שלנו, חבורת ידידים ברוח. הלכתי אל מי שהלכתי - גביר במושגים הישראליים, ובור ועם הארץ במושגים הישראליים, שלא היה לו שום קשר לעניינים שלנו - ואמרתי לו, אתה תעשה דבר גדול אם תסייע לי להוציא את ספרה לאור של משוררת צעירה מקובנה".
על פי עדותו המוקלטת, כשגולדברג אחזה בספרה מיד אורו פניה. אך כשהיא גילתה בתוכו שגיאות דפוס רבות, פרצה ב"התייפחות גדולה". "שלונסקי מעיד על כך שלאה גולדברג נכנסה לשירה העברית באווירה של ידידים", מבארת ד"ר נוית בראל. "אבל איזו מין ידידוּת עקומה זאת? מדובר בחבורה גברית היררכית, שבה הוא ריבון, יוזם ומגייס כספים, והיא האישה היחידה".
ואכן, ב-1935 כשספרה הראשון רואה אור, מדפי הספרות העברית ריקים מקולות של נשים. המשוררת רחל הלכה לעולמה ארבע שנים קודם לכן. בברית-המועצות, וביישוב בפלשתינה-א"י פועלות משוררות שנחשבו אז לזניחות לחלוטין כמו אסתר ראב או יוכבד בת-מרים, ששירתן התגלתה לציבור הקוראים רק שנים לאחר מכן.
דרך עיניהם של הארבעה שהתכנסו בחדר, לאה גולדברג מצטיירת כגאון רוחני, אישה חדת הבחנה, רגישה מאוד, אך גם סגורה ומאופקת. "שלונסקי מבהיר שהיא התאימה לחבורת יחדיו לא רק בכישרונה השירי המובהק, אלא גם ביכולת האינטלקטואלית שלה", מבאר טיקוצקי. "היא מגיעה לפלשתינה-א"י עם תואר דוקטור לחקר השפות השמיות, אחת מהיהודים האחרונים שזכו בתואר דוקטור בגרמניה הנאצית. ואז תופסת מקום בין חבורה של יוצרים שלא רק כותבים שירה, אלא מפיקים הנאה אינטלקטואלית עצומה מכל פולמוס הקשור בה. ההשכלה האקדמית של גולדברג עולה על שלהם. לצד ריבים אינסופיים, בין הכותבים האלה נוצרת גם קרבה אמיתית, שעל פי ההקלטה, ליוותה אותם במשך שנים".
במרכז ההקלטה עומד זכרו של ויכוח ספרותי היסטורי מימי מלחמת העולם השנייה, שקם לתחייה בחודשים האחרונים גם אצלנו, בזירה הספרותית העכשווית. אותו ויכוח עלה לכותרות מאז 7 באוקטובר, באירועי ספרות שונים וברשתות החברתיות.
הפולמוס החל שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, כשלאה גולדברג פרסמה מאמר בעיתון "השומר הצעיר", שבו הגיבה לשאלה בדבר תפקיד המשורר בזמן מלחמה. "המשורר הוא איש אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים", כתבה גולדברג. "לא רק היתר (מותר) למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח". מהר מאוד גילתה שבדעה זו החזיקה לבדה. בני חבורת יחדיו, ובראשם אלתרמן, מתחו עליה ביקורת נוקבת, מכיוונים שונים. הפולמוס הפך סוער כל כך, עד שפילג את החבורה.
שלונסקי מתוך ההקלטה: "היא הביעה דעה שלא נתקבלה על שאר החברים, שהיא תכתוב כמו קודם על פרח בשדה או על כוכב בשמיים, כאילו לא קרה כלום, כאילו אין מלחמה".
"הוא פשוט לא הבין אותה", פוסק פרופ' אריאל הירשפלד. "גם כמשורר שהחזיק בדעות פציפיסטיות, הוא טוען בעדות המוקלטת בטון כמעט מלגלג, שבמלחמה היא התעקשה לכתוב שירי טבע ואהבה. אבל זו ממש לא הטענה שלה. היא אומרת כאן משהו אחר. שהשירה צריכה לעסוק בנושאי החיים כולם כדי לשמור על צלם האדם, ולהזכיר לו מי הוא ומה הוא עתיד להיות, כדי שישרוד את אימת המלחמה. בימים הקשים מכל, היא מתעקשת לכתוב שירים על אנושיות, עידון, חמלה הדדית וערבות לטבע. היא לא מתכוונת להתחמק מהמאורעות, אלא להגיב עליהם בדרך אחרת. זו לא שירה שמוציאה לחופשה את האתגרים האנושיים".
ט. כרמי, מתוך ההקלטה: "כשחשבתי על השיחה שתיערך היום נזכרתי בקטע מתוך הרומן האוטוביוגרפי של לאה גולדברג 'והוא האור', על חשיבות הזיכרון. כך גולדברג כותבת בו: 'מה שמשתמר בזיכרון, דווקא אותם הדברים הבלתי-חשובים כביכול, הם המהווים את ישותנו האמיתית. הם כאותה הקוּלטוּרה שאדם נותן אותה בתוך היין, נאמר. ממלאים את כל החביות במידה שווה, והחביות אינן נבדלות זו מזו, והנה בא הממונה על היקב ונותן לתוך חבית אחת אותו הדבר הזעיר שבזעיר, קוּלטוּרה של וֶרמוּט, נניח. והחבית הזאת איננה עוד סתם יין, החבית הזאת כולה היא ורמוט. יש לה אופי מיוחד, מהות מיוחדת'. ללאה גולדברג היה האומץ לא לוותר על אותו דבר זעיר שבזעיר, שנותן לחבית את הטעם המיוחד שלה והריח המיוחד שלה, גם בזמן שהאווירה הספרותית הכללית אצלנו לא הייתה נכונה להבחין בדברים זעירים".
ברגע מעניין במיוחד הדוברים מונים את חידושיה הצורניים המופתיים של לאה גולדברג, ששלטה בצורת הסונט, בחריזה ובמשקל, כשגרירה מודרנית של עולם הצורה. שיאו של הרגע מגיע כשהמשורר ט. כרמי קורא את שירה "תל-אביב 1935" (שפורסם בספרה "עם הלילה הזה", 1964): "הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז/ כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס/ וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם/ בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת./ וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים/ וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה/ הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין/ כְּלַהַב סַכִּין קָרָה./ אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה/ לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה/ זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,/ חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?..."
לאחר הקריאה מתגלעות בין הארבעה אי-הסכמות והתלבטויות לגבי השימוש האירופי בשם העצם "כנסייה", כחלק משיר שנושא את הכותרת העברית, "תל-אביב". הארבעה מתלבטים ביניהם על טיבו וכוונתו, עד ששלונסקי פוסק בנחרצות, בטון שלאוזן עכשווית יישמע כמעט קומי, כי מוטיב הכנסייה הנוצרי הוא מוטיב קלאסי לכל דורש, והשימוש שהמשוררת עושה בו עומד ברוח החתירה תחת הצורות והמסורות האופיינית לה.
"חשוב לזכור שבשנת 1970 ריבּנר, פגיס וכרמי עומדים בשנות ה-40 לחייהם. הם צעירים בדור ויותר מגולדברג ושלונסקי, ולא שייכים לדור המשוררים שנולדו בארץ. כמו גולדברג, הם מזדהים באופן טבעי עם כאב שתי המולדות, שבא לידי ביטוי בשילובן יחד בשיר הזה. אבל לא רק כאב יש שם", מציע טיקוצקי, "אלא גם ההנאה של גולדברג לנוע באופן מתמיד בין אירופה לכאן".
4 צפייה בגלריה
"אהבנו אותה בגלל אהבתה את העולם ורצונה לדעת את העולם". לאה גולדברג
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
ההקלטה שנפתחת בחניכה שהעניק שלונסקי לגולדברג, מסתיימת, כמעין סגירת מעגל, בחניכה שהעניקה גולדברג לבני הדור הצעיר של השירה העברית. כל אחד ואחד מהם, פגיס, כרמי וריבּנר, נזכר ברגע שחשף בפני המשוררת הנערצת את ביכורי שיריו, ובתגובתה הכּנה, המיטיבה, ולעיתים קרובות, הנוקבת והמחמירה. "שלושתם מאוד העריכו אותה ואהבו אותה", מספר הירשפלד. "הייתה ביניהם לבינה חמימוּת גדולה, שממש שומעים בקולם המוקלט כשהם מדברים. אך בענייני שירה ואמנות גולדברג הייתה שופטת מחמירה מאוד, תובענית כלפי עצמה ואחרים. באופן מדהים למדי, לאורך השנים היא לא הפסיקה לעודד משוררים שהיו שונים ממנה".
דן פגיס, מתוך ההקלטה: "בפעם הראשונה היא הזמינה אותי לקפה הרלינגר בבן-יהודה בתל-אביב ואמרה לי, 'יש לך שני שירים, היתר הם עוד ניסיונות. אם אתה רוצה, אני יכולה לפרסם את שני השירים האלה...' עוד סיפרה לי על שיחה עם משוררת אחרת. בחורה מראה לי שירים והם מלאי סתיו ושלכת, והיא ילידת הארץ. אז לאה שואלת, 'מנייִן לך כל הדברים האלה, איפה ראית שלכת? זה לא ייתכן שכאן. את ודאי מרגישה סתיו בדרך אחרת'. והמשוררת אמרה לה, 'כך הרגשתי. טיפה אחת של סתיו בין שני חמסינים'. אז זהו השיר, אמרה לה לאה".
"פגיס אומר שהיא זכרה לשלונסקי את חסד העידוד ולכן עודדה בעצמה צעירות וצעירים, אבל לעומת שלונסקי, גולדברג לא התנהגה בפטרונות לאלה שטיפחה", מבארת בראל. ועוד מוסיף טיקוצקי, "מבחינה מגדרית, לעומת המשוררים הגברים שפעלו באופן סוליסטי, לה היה יותר קשב להכיל את הקולות של הדור הצעיר, גם כשהם היו כל כך שונים ממנה ושמעו לטענתה 'מוזיקה אחרת'. הדור שלה גדל על השירה הרוסית והגרמנית, ואילו הדור הבא כבר נחשף למשוררים האנגלים והאמריקאים, נוסח אודן, דילן תומס והופקינס".
בסיום ההקלטה נאמרת לא פעם המילה "אהבה", שמסכמת את היחס, הכול כך טרי עדיין, לאישה שרק שבועות ספורים קודם לכן הלכה לעולמה. וכפי שמסכם זאת אברהם שלונסקי: "אנחנו כולנו אהבנו את לאה גולדברג בגלל אהבתה את העולם ורצונה לדעת את העולם. אהבנו אותה בעד זה שהיא יכלה לזווג משהו שנראה כבלתי מזדווג, והוא קצת חוצפה. אהבנו אותה גם משום שהיא הביאה לקורא הצעיר כאן את הצורות אשר הספרות העברית לא ידעה אותן. אהבנו אותה גם מפני שהייתה נכונה לקבל על עצמה את המלחמה, מלחמת המצווה של החבורה. כמובן שכעבור זמן, כולנו ידענו שלא כל מלחמותינו צדקו".
תודה מיוחדת לעורכת ליאת קפלן ולבילי סגל, מנהלת ארכיון תאגיד השידור, על העזרה בהכנת הכתבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
