"זה לא זמן לפופ", סרט ישראלי קצר שעלילתו מתרחשת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ישתתף בתחרות המוקדשת לדור העתיד של יוצרי הקולנוע, במסגרת פסטיבל קאן ה-77, שייערך בחודש הבא.
את הסרט ביימה עמית וקנין, סטודנטית בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, וזהו הסרט הישראלי היחידי שהתקבל השנה לאירוע הקולנוע החשוב בעולם, שמתקיים בעיר הנופש הצרפתית. "כשהתבשרתי שהתקבלתי, הייתי בהלם מוחלט", אמרה וקנין ל-ynet. "הופתעתי כי הסרט מאוד ישראלי וקשה לתרגם לאנשים מחוץ לישראל את הבדיחות הקטנות ויום כמו יום הזיכרון".
העלילה של "זה לא זמן לפופ", שמשלבת הומור וגם סצנת סקס נועזת, עוקבת אחר צעירה (שמגלמת ירדן שי), שמבריזה מאזכרה לאביה, שנפל במלחמת לבנון השנייה ומקווה לזכות בדירה מרופטת בדרום תל אביב. "לא כתבתי סרט על שכול", אומרת וקנין. "זהו סרט על צעירה שרוצה להתעסק באהבה, אבל ירשה מוות. צילמתי את הסרט בספטמבר האחרון, ואחרי 7 באוקטובר לא הייתי מסוגלת לגעת בחומרים ולערוך אותם. רק אחרי כמה חודשים חזרתי לעריכה. מאז המלחמה בעזה והאובדן הנוראי, הסרט יכול להתפרש בצורה שונה ובוטה. לא הייתה לי כוונה לעשות פרובוקציה. אני מאוד מקווה שאנשים לא ייפגעו ולא יחושו אי-נוחות מהסרט".
לצד סרטה של וקנין, ואולי בניסיון לאזן, יוקרן במסגרת תחרות הסטודנטים גם הסרט הפלסטיני "שן הצבי" של סייף חמאש מאוניברסיטת דאר אל-קאלימה בבית לחם, ובו סיפור מסע של צעיר פלסטיני שמתעקש להגשים את חלומו של אחיו הקטן שנורה למוות על ידי חיילי צה"ל ולהשליך את אחת משיניו לים התיכון. בנוסף לכך, במסגרת שבועיים של במאים בקאן תוקרן דרמת הפשע "לארץ לא נודעת" של הבמאי הפלסטיני מהדי פלייפל שחי ויוצר בדנמרק. הסרט, בהובלת מחמוד בכרי (בנו הצעיר של השחקן מוחמד בכרי), מגולל את מעלליהם של שני נערים פלסטינים באתונה. כשהניסיון לזייף דרכונים כושל, הם רוקמים מזימה חלופית וזדונית להתחזות למבריחים ולקחת בני ערובה.
לתחרות הראשית בקרב על "דקל הזהב", התווסף בזמן החג סרט אנימציה של הבמאי היהודי-צרפתי מישל הזנוויציוס ("הארטיסט" עטור האוסקר), שמתרחש באושוויץ - The Most Precious of Cargoes. עלילת הסרט, המבוססת על רב המכר של הסופר והמחזאי ז'אן קלוד גרימברג, עוסקת במשפחה יהודית, כולל תאומים שאך נולדו, שמגורשת מפריז ונשלחת לאושוויץ. "אביו של גרימברג גורש מצרפת ונרצח באושוויץ", סיפר בעבר הזנוויציוס ל-ynet. "גם עבורי, השואה היא לא היסטוריה, אלא סיפור אישי - סבא וסבתא שלי ברחו לדרום צרפת בזמן הכיבוש הנאצי והתחבאו באחד הכפרים. הם שלחו את אבא שלי לגור אצל אחד האיכרים. אמא שלי נמסרה לבית יתומים נוצרי וגודלה על ידי נזירות. בני משפחה אחדים נרצחו במחנות וחלק הצליחו להינצל. כך שלא הייתי צריך לפגוש ניצולים לכתיבת התסריט, בגלל שאני מכיר את הסיפורים של משפחתי".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.24
