כשהמשורר רוני סומק מגיע לפסטיבלים בעולם בתקופות קשות כמו עכשיו, הוא יודע שבקהל יושבים לא רק שוחרי מטאפורות, אלא גם אנשי ביטחון. "למשל בפסטיבל שנערך בשכונה של מהגרים בבלגיה המארגנים הצביעו על הצלפים שנשתלו על הגגות במיוחד בשבילי", הוא מספר. "ובפסטיבל שירה בדרום צרפת ראש עיריית מרסיי הגיע להגיד לי תודה. חשבתי שזה על השירים, אבל הוא אמר שזה על כך שנכתב בתוכניה שאני משורר עיראקי גולה. 'ככה איפשרת ל-18 שוטרים לבלות עם משפחותיהם במקום לאבטח את המקום. הסתפקנו בשניים ליתר ביטחון'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל עכשיו אנחנו יושבים בפואייה של ספריית בית אריאלה בתל-אביב, מול כיכר החטופים שאותה סומק פוקד מדי כמה ימים: "אני מגיע לכאן בעיקר בלילה, כדי לשמוע את פס הקול האמיתי של המציאות שלנו. מסתכל שוב ושוב על תמונות החטופים, לומד להכיר אותם בעזרת המשפחות, ומתפלל שהכיכר הזו תחזור לייעוד המקורי שלה". את הייעוד הזה הוא מכיר 42 שנים, מאז שנכנס לראשונה בשערי הספרייה העירונית ללמד שירה. בינתיים אנחנו במציאות, שאותה הוא מתאר כ"סרט זוועה, היצ'קוק פוגש את קופולה, רק שעוד לא קם הרמבו שיכריז: 'נכון, הייתי ביערות העד של וייטנאם, אבל עכשיו אני יכול להגיד את המילה חופש'".
אולי כי הבמאי של הסרט הזה הוא נתניהו?
"כן. הוא הבמאי. ואם אני צריך להסביר למשוררים מחו"ל שבשבוע הראשון למלחמה התנגשו לי שתי הלוויות, ושהייתי צריך להחליט האם אני הולך להלוויה של קרוב משפחה או להלוויה של תלמיד לשעבר – אז אלה דילמות של השטן". וכמו כדי להמחיש את המציאות השטנית, עובר לידנו גבר עם זקן עבות ולבן ועוצר להתחבק עם רוני. "זה דני מירן, אבא של עמרי", אומר רוני ומצביע על מי שכבר יותר מחצי שנה מחכה לחבק את הבן שלו שחטוף בעזה. "לראות אותו זה לקבל את הסטירה של המציאות, כי אני מבין שאנחנו יושבים פה ושותים קפה כשהחטופים אוכלים בקושי רבע פיתה עבשה".
והזקן?
דני: "אני לא מתגלח מהיום שעמרי נחטף. הרי הוא בטוח לא מתגלח שם. כשהוא יחזור לאשתו ולשתי הבנות שלו שמחכות לו בנחל עוז, שנינו נתגלח".
רוני: "למשפחות האלה אי אפשר לדבר בסיסמאות. צריך להיות חלק מחוסר האונים שלהם ולוותר על הכל כדי שיקיריהן יחזרו. במקום זה מה שמונע מהבן של דני ומכולם לחזור זה שיקולים פוליטיים מנוולים. זה תוקע חרב בלב המדינה".
דני נאנח ולא משיב. עוד מעט הוא יישב בלב מעגל עצום של אזרחים שמגיעים לכיכר כל שישי בצהריים לקבלת שבת, וידבר איתם על עמרי שלו. רוני מספר שככה זה כל פעם שהוא כאן או במטה החטופים. "ידעתי שאם נשב פה כך תהיה השיחה שלנו. לכתוב שירים במציאות הזו זה לבנות גן שעשועים על שדה מוקשים. אבל שירה היא כלי הנשק שלי ואיתה אני נלחם. ואז מגיע איש כמו דני, שאחרי חצי שנה כבר הפך להיות חבר, ואומר לך שהמוזיקה האמיתית שמתנגנת בפול ווליום זו התפילה שלו כאבא שהכל ייגמר כבר".
את השיר הראשון שסומק כתב בעקבות הטבח, "אני הראש הכרות שאתם לא מכירים", אי אפשר לשכוח. הוא הודפס על השער של מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" ולמחרת כבר תורגם לצרפתית והופיע בליברסיון ובעיתונים נוספים ברחבי העולם. "כששמעתי שאנשי זק"א התקשו להתאים גוף לראש, כתבתי שיר מזווית הראייה של הראש הכרות", הוא מסביר. "המשורר הצרפתי מישל אקארד אליאל אמר לי שפרסום כזה שקול לשנה של הסברה, כי בעיר שלו, מונפלייה, ביקשו מיהודים לתלוש את המזוזות, והוא היה צריך את העדות שלי כדי להמחיש את הזוועה".
"קיצוץ בתקציב הספריות זה כמו לקצץ בחמצן של האזרחים פה. אני מורה רוב שנותיי, ואני יודע שיש פה דור מצוין שרק רוצה לעוף ושכל מה שמקצץ לו את הכנפיים הוא גול עצמי למדינה"
השיר מופיע ב"אש", ספר השירים ה-16 של סומק בן ה-72, שהיה תלמיד של יהודה עמיחי וחבר של יונה וולך, ושמעיד על עצמו ש"בגיל 16 חליתי במחלת השירה והבנתי שזו מחלה חשוכת מרפא". עם השנים הפך לאחד מאנשי הרוח הישראלים הבולטים בעולם, שאנשי תרבות בעשרות מדינות מחכים למוצא עט הפרקר 51 שלו, שגם עליו כתב שיר. את העטיפה של "אש" סומק צייר בעצמו, בגוונים של אדום-שחור-צהוב שמתאימים לספר שעליו כתבה חוקרת הספרות זיוה שמיר ש"הוא נע בין אש האהבה המהנה לאש הגיהנום המענה".
"לפני כמה ימים כתבה לי קוראת מניר עוז 'חמאס שרף את הספרייה שלי שהיו בה הספרים שלך, ועכשיו אקנה את הספר החדש שלמרבה האירוניה קוראים לו אש'", הוא מספר בהתרגשות. "יצא שבספר יש הרבה נושאים חברתיים שאם אני הארתי אותם בפנס כיס, המציאות האירה אותם בפרוז'קטור. כי מה זה שירה? את ההגדרה הכי מדויקת קראתי בשיר רוסי: 'חיל פרשים אנו אף על פי שאין סוסים לנו'".
מה אומרים חבריך לחיל הפרשים בעולם?
"בימים הראשונים הגיעו טלפונים מהולנד, מאיטליה, מארצות-הברית, ממשורר גולה איראני שנמצא בנורווגיה, וכולם אמרו 'ראינו את הזוועות, תשמרו על עצמכם'. אבל דווקא הטלפון שהכי חיכיתי לו, מחבר משורר עיראקי גולה שיושב בפריז, לא הגיע. ביקשתי מליאורה אשתי להציץ בפייסבוק שלו והיא אמרה 'אתה לא מבין, הוא מעלה תמונות זוועה מהצד העזתי בלבד'. מיד אחרי זה הוא שלח הודעה ושאל מה שלומנו וביקש שנשמור על עצמנו, אבל אני מכיר אותו והבנתי שהוא מדבר מהפה ולחוץ. ביקשתי מליאורה, שהאנגלית שלה יותר משוכללת משלי, לספר לו דברים שהוא לא יודע ולא לפחד לדבר על אונס ורצח של ילדים, והרגשתי שהוא שינה את זווית הראייה.
"לא מארחים אותנו בפסטיבלים בינלאומיים, אבל אני חושב שזה מצב זמני. למזלנו בעולם גם יודעים שחוד החנית של יוצרי התרבות הם לא אמנים או משוררים מטעם. מאמינים לנו"
"מצד שני, יצא לי לא מזמן ספר בצרפת, והם דחו את ההשקה שהייתה אמורה להתקיים בדרום המדינה. אמרו שזה לא זמן טוב. גם להקת בת שבע, שאני במועצה הציבורית שלה, ביטלה הופעות בפסטיבל בצרפת. יש תחושה שאנחנו במצב לא נורמלי, שבו אנחנו לא יכולים לזעוק את זעקתנו, שאין לנו את הפריווילגיה להיות הקורבן כי אנחנו בצד התוקף, וזה כמובן לא נכון". אז הוא נשאר עם נשק השירה, מכוון את כדורי המטאפורות המדויקים שלו. למשל "שירה של ילדה חטופה" שפורסם באתר של גולים איראנים וזכה בתגובות פרו ישראליות.
אתה מרגיש שאתה עושה מספיק גם בישראל כדי לשנות את המציאות?
"כתבתי שירים שהתפרסמו במוספי ספרות ובעמודי חדשות, ואנשים הגיבו להם. אני מרגיש שבמגרש שלי בהחלט בעטתי בעיטות שפיץ, אבל אני גם יודע שזה מגרש צדדי, לא זה שבו מתקבלות ההחלטות. כתבתי גם מאמרים פוליטיים, אבל התחושה שלי היא שאני יותר מאוגרף כשאני כותב שירים. הנוכחות שלי היא גם בהפגנות, שם אני מחזק את מי שאני חושב שיכול לקבוע קווי אורך ורוחב למפה שאני רוצה".
למשל, את חברו הוותיק, ראש האופוזיציה ויו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד, שסומק הוא מספר 120 ברשימתו. "לפיד הוא הקול השפוי בפוליטיקה הישראלית, כי בסדר העדיפויות שלו החזרת החטופים עומדת לפני כל מטרה אחרת".
הוא עושה מספיק?
"אני חושב שהוא עושה כמיטב יכולתו, והוא היה מספיק אמיץ כדי לא להיכנס לממשלה. אולי הוא יורד בסקרים אבל הוא יעלה, כי מי שמניף אצלנו את דגל השפיות זה יאיר לפיד, שבלשכה שלו תלויות תמונות של בגין ושל בן גוריון זו לצד זו".
אז כן, זיהיתם נכון, סומק מתגעגע. מתגעגע להליכה על חוף הים עם המשורר חיים גורי שאמר לו "אתה תסתכל על בחורות ואני אדמיין מעפילים", מתגעגע לסופר יורם קניוק שתיאר איך סומק מחביא בכיסים מים מהחידקל ושופך אותם בלי בושה לירקון, ומתגעגע לאביו הרוחני, המשורר, המורה והחבר יהודה עמיחי, שהשנה מציינים מאה שנים להולדתו, ושאמר על סומק שהוא "זקן המשוררים הצעירים".
מה עמיחי היה אומר היום?
"היום הוא היה כותב 'אלוהים מרחם על ילדי העוטף'".
ועל ילדי עזה?
"אני חושב שהוא היה קודם כל כותב ילדי העוטף, למרות שאלוהים מרחם על ילדים באשר הם. אני חושב הרבה על עמיחי, על גורי, על וולך, על אבידן, ואני מקווה שמגן העדן של המשוררים הם משקיפים על החיים פה ומנסים במחשבות לנכש את העשבים השוטים מהדשא שחייב לצמוח".
וכשהוא מדבר על העשבים השוטים, אחד הדברים שמבעירים את חמתו הוא הקיצוץ העמוק שמבצעת הממשלה בחסות התותחים הרועמים, שגורע רבע מתקציב הספריות הציבוריות ויפגע, כרגיל, בתושבי הפריפריה. "לפני שהצטרפתי ליש עתיד הצבעתי לפנתרים השחורים, לתנועת האוהלים ולויקטור תייר, שכתבתי חלק מהמצע שלו. הייתי חייל בצבא שלא היה לו סיכוי לנצח, אבל היה צבא צודק. גם היום אני אומר שכל שקל שהממשלה מורידה מתקציב התרבות או החינוך, יהיה בעוד עשר שנים מאה שקלים בתקציב ביעור הבערות או בתקציב בתי הכלא.
"הספריות בעיניי הן בתי המקדש של התרבות. בתור אדם שמסתובב בארץ דרך פרויקט 'סל תרבות', רוב המפגשים שלי הם בספריות. אני מורה רוב שנותיי, לימדתי בתיכון ואני מלמד בסמינר הקיבוצים, בבן גוריון, בכיתת אמן של בית ספר המגירה, ואני יודע שיש פה דור מצוין שרק רוצה לעוף ושכל מה שמקצץ לו את הכנפיים הוא גול עצמי למדינה. קיצוץ בתקציב הספריות זה כמו לקצץ בחמצן של האזרחים פה".
לצד 49 ספרי השירה שמופיעים באתר שהמו"ל ההולנדי של סומק הקים עבורו, יצאו בהוצאות אוניברסיטאיות בארצות-הברית שני ספרים שמנתחים את שירתו. לשאלה אם כבר קיבל דיווחים על השחתת ספריו הוא משיב ש"אנשים באוניברסיטאות בארצות-הברית אומרים לי לא מעט זמן שהם מזהים את ניצני המצב הזה. יותר מחצי מהנוער באמריקה נגד ישראל, וזו בעיקר בעיה של הסברה".
אתה חושש למעמד של היצירה הישראלית בחו"ל?
"כן. לא מארחים אותנו בפסטיבלים בינלאומיים, אבל אני חושב שזה מצב זמני. זה כבר קרה בעבר, למשל בתקופת סברה ושתילה, אבל למזלנו בעולם גם יודעים שחוד החנית של יוצרי התרבות הם לא אמנים או משוררים מטעם. מאמינים לנו".
הקוראות הראשונות של שיריו הן אשתו, ליאורה, שבעצמה כותבת סיפורים קצרים, ובתו שירלי, שבימים אלה הגישה את הדוקטורט שלה במדעי המוח שעוסק בזיכרון לטווח הקצר. "תמיד ידעתי ששירלי הרבה יותר חכמה ממני. כל השנים כתבתי מחזורי שירים של 'עצות לילדה רוקדת', ועכשיו בספר אני כותב את העצות שהיא נותנת לי'", הוא מתמוגג.
בספר יש גם מחזור מרגש שבו אתה מתכתב עם משוררים.
"היה פעם ויכוח בין נתן אלתרמן לאברהם שלונסקי, ואלתרמן אמר שלא גונבים ממנו בתים, גונבים ממנו שכונות, אז שלונסקי ענה לו שהשפעה יכולה להיות גם לטוב, ונתן דוגמה של גשם, שכשהוא יורד על האדמה היא סופגת אותו, אבל הבלטה לא סופגת. אז אם אתה לא מושפע אתה בלטה, ולי אין שום בעיה להתגנדר בהשפעות ולהתכתב בשירים עם ביאליק ועם אורי צבי גרינברג, עם גורי ואבידן ויונה וולך וכמובן עמיחי, כולם אבות המזון הרוחני שלי".
