בתוך הכאוס, אפשר להירגע /
את המתקפה מאיראן העברתי בסלון. אומרים שיש התקפה אבל יש לך תשע שעות להתארגן אליה. אשתי שמה שישיות מים, ביסקוויטים, ביקשה שאקנה גנרטור אבל לא קניתי, אני עוצר אותה כשזה נהיה מוגזם. אבל הנה, כשאנחנו מוכנים מי יכול עלינו? הלכתי לישון כמו תינוק, ידעתי שאם אנחנו מוכנים וערוכים ויש את המעטפת האמריקאית אי-אפשר לנצח אותנו. ואני קושר את זה, איך לא, לשבר הגדול, כשנתפסנו לא מוכנים ב-7 באוקטובר, וזה גומר אותי. אפילו עכשיו אני נזכר בזה וקשה לי.
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פעם קיבוצניק, תמיד קיבוצניק /
ב-7 באוקטובר הרגשתי כאילו זה קרה בקיבוץ שלי (בוטנר נולד בקיבוץ עין כרמל, ל"א). קמתי בלילה וכתבתי טקסט על מה זה להיות קיבוצניק. הטריגר לזה היה כי ב-7 באוקטובר היה אמור להיות חג משק בבארי. מי שלא קיבוצניק אומר "מה זה בכלל?" לקיבוצניק זה אירוע מכונן, מרכזי בחיי הקהילה. אתה מתכונן, עושה חזרות, מתרגש לכבודו. ועל זה כתבתי את הטקסט. אמנם הקיבוץ שלי לא בעוטף עזה, אבל הרגשתי שהילדים על הדשא שחיכו לחג המשק, חיכו לשבת על שמיכות פיקה לראות את ההופעה ואת חבילות החציר – זה אני. חשתי הזדהות עמוקה. הבנתי את מה שקורה שם. הייתי בקיבוצים שאירחו קיבוצים, פגשתי אותם וראיתי את העיניים שלהם. היו הרבה דיבורים קשים על קיבוצים, על הדה-לגיטימציה ועל הפילוג ועל זה ש"מגיע להם", אבל בסוף הטבח הגדול היה בקיבוצים שמיישבים את גבולות הארץ, עובדתית. ואותם אנשים שדיברו עליהם דיבורים קשים, ראיתי את העזרה ההדדית שלהם, שקרתה בכל הארץ - אבל כקיבוץ ראיתי את זה בצורה הכי בולטת. חבר'ה שהלכו לחלוב ברפת תחת אש, לחרוש שדות, לקטוף. מעולם לא נעלמה לי גאוות היחידה, אני כותב על זה וכתבתי ספר, "כמו הילד בקיבוץ". תחושה שלרגע נעלמה ושוב חזרה עכשיו.
לרקוד עם דמעות בעיניים /
הייתה לי הופעה לא מזמן בהיכל התרבות. פתחתי עם טקסט על הקיבוצים, כילד שגדל בקיבוץ עם טרקטור ושדות. הערב נבנה לאט עד שבסוף זה התפוצץ, אנשים קמו ורקדו. התייחסנו לחטופים ולחטופות בשירים. ואז זוג מבארי שהיו שם שלחו לי הודעה לאינסטגרם וסיפרו עד כמה שזה עשה להם טוב לשמוע אותי, וצירפו סרטון שלהם מבארי לפני החורבן וסרטון ולאחר החורבן, וזה ריגש אותי כל כך. בת דודה של ירדן ביבס עלתה בהופעה לשיר איתי את "ניפגש בחלומות", ומאחורה התמונות של משפחת ביבס הוצגו בדיוק בזמן שהיא שרה. תמונות של ירדן ושירי ואריאל וכפיר, ככה פתאום הם מאחורה והיא שרה. היא בכתה המון, כולם בכו. זו תקופה שאני פוגש בה הרבה אנשים, הרבה יותר מפעם. כל ההופעות מול המפונים זה אינספור סיפורים כל הזמן. הם בורחים בעצמם למוזיקה, האנשים שעברו זוועות. יש בחור מנובה שפגשתי אותו ב"יער הקסום" כשבאנו אני וההרכב להתנדב שם, הוא מקיבוץ כנרת. אחרי ההופעה ביער הסודי, שהייתה מטורפת, ישבתי ודיברנו קיבוצניק לקיבוצניק. "מה המספר שלך בכביסה?" נו, דברים של קיבוצניקים, והוא סיפר שהוא נסע עם אחותו הקטנה לנובה. הם רוקדים ורוקדים ופתאום מתחילה המתקפה, והם מתחילים לברוח יד ביד. רצים, רצים ויריות מעל הראש והוא יחף, נופלים לתעלות, אבנים, קוצים והוא מושך אותה והיא לא יכולה לרוץ, והוא מושך עוד ואין לה כוחות, והוא מבקש ממנה לרוץ והם מסתתרים והכדורים שורקים מסביבם. ובשלב מסוים היא אומרת "עמית, אני לא יכולה לרוץ יותר". והוא אומר לה "אז בואי נדלג". יש לך אחים? אז דמייני אותך ואת אחיך רצים, מדלגים. והוא אומר לה "בואי נשיר", והם שרים "שנינו יחד תחת מטרייה אחת, שנינו מדלגים על כל השלוליות", ויריות, והם שרים "החיים יפים, כדאי לכם לחיות", והם ניצלים ככה, מגיעים למושב פטיש. ואני מצומרר כל כך. והוא אומר "אני רוצה להראות לך עוד משהו", והוא מראה לי קעקוע של אח ואחות מחזיקים ידיים ומטרייה שהוא קיעקע בעקבות המקרה. לא מזמן הוא היה בהופעה שלי בהפתעה וסיפרתי את הסיפור שלו לקהל. אלו רגעים שבחיים שלי לפני לא פגשתי. והקהל שואג, ומחיאות כפיים, ושרנו שנינו את השיר על הבמה.
לא צריך במות של יום העצמאות השנה /
אני יכול להבין את הוויכוחים על טקס המשואות, את השאלות על יום העצמאות, אם יקרה או לא יקרה. מבין עיריות שמחליטות לא לקיים את יום העצמאות השנה. למעלה מ-130 חטופים, שום דבר לא רגיל. מצד שני, יש את הצד השני, אני יכול להבין את האנשים שרוצים לשמוח, להתפרק, לשיר. ואני אגב רואה את זה בהופעות שלי ואומר אחרי השיר הראשון – תראו, הגענו, אנחנו כאן בתקופה שלא יודעים אם מותר לנו לשמוח, לרקוד, לשיר. כל אחד שיעשה מה שהוא מרגיש. מה שמרגיש לכם נכון. אני מציין את זה ש-133 חטופים לא חזרו, יש חיילים שנלחמים עכשיו. ושכל אחד ירגיש מה שהוא רוצה והכל מובן. ואם שואלים על הפרנסה ביום העצמאות? הפרנסה תחכה. אנחנו לא בשנה רגילה. גם אחרי מלחמת יום כיפור לא היו במות. וזה מאוד דומה, המצב עכשיו, לאז.
קצת שמח, קצת עצוב /
כמוזיקאי לא קל לעבור מעצב לשמחה, זה רק נראה. אפילו השירים שלי מתעתעים, כי הם כאילו שמחים, יש להם קצב וגיטרות ותופים, אבל בבסיס שלהם הם לא שמחים. כשיצאנו אחרי 7 באוקטובר להופעות אצל מפונים, שכולם עדיין עם התיקים שאיתם עפו מהבית, ההופעה הראשונה הייתה במלון בנתניה. הגעתי עם רועי בר-נתן להופיע ואמרנו שאשיר שירים שלי. אבל אז אני חושב על המילים - ב"קדימה הלאה" יש את השורה "אני אשחה אל מול הזרם מקסימום בסוף אמות" – ולא טוב, אי-אפשר. "אני בא, את הולכת, אני מת, את נושמת בלעדיי" ב"אני אש", וזה לא טוב. "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר" מתפרש לא טוב בעת הזאת. אני יכול לשיר את זה? השירים הם לא באמת שמחים. והלכתי עם זה, ואז, באחת ההופעות למפונים, בשלב מסוים מישהו אמר לי שקשה להחזיק לאורך זמן עצב. שאתה צריך רגע לצאת לטיול ולחזור חזרה.
העצב לא נעלם. הוא קיים, אבל חייב לצאת לאסקפיזם לשעתיים, לרגע רק אנחנו יכולים לשים בצד את העצב ולהרגיש את מה שבא לנו להרגיש. ב"מכתב לאחי" אני תמיד רואה את זה, אני מסיים עם זה את ההופעות וזה בדרך כלל שמח, אבל עכשיו אנשים בוכים. ואלה שבוכים, תמיד יש להם שם סיפור. ואני אומר להם תמיד "בואו למאחורי הקלעים, אני רוצה לשמוע את הסיפור".
אסקפיזם זה לא ניתוק /
חגגנו לפני שנתיים עשור להרכב “ילדי החוץ” בסדרה של הופעות. אחת מהן עומדת להתחיל, ורונית ארבל מיחסי הציבור שלי אומרת – "היה עכשיו פיגוע בדיזנגוף" – ועוד שנייה ההופעה מתחילה וישר אנחנו פורצים לבמה ב"אז אני בורח ונוסע אלייך". אבל אי-אפשר להיות מנותק. והקלידן לוחץ פליי על הפתיח הגרנדיוזי, ואני קורא לו מהר לעצור. מזל שאנחנו הרכב שמופיע הרבה שנים, אז אני אומר להם "מתחילים עם "ילד ואבא ואמא", שיר עצוב ליום הזיכרון. ואני אומר שאגיד כמה מילים למרות שאני לא כל כך יודע מה קרה שם, ושלאט-לאט נגביר. הזיה, זה רק פה בארץ. ושתדעי שאין אמן בישראל שמופיע שאין לו תוכנית ב' למקרים כאלה. תלכי אחד-אחד – יש לכל אמן את הבנק שלו למקרי קיצון. רק פה אתה מיד עושה התאמה למה שקורה בחוץ.
מנהיגים צריכים להיות ראויים /
אני נורא חושש מזיכרון קצר. שהפילוג וההסתה והשנאה יחזרו. שנשכח את מה שהיה. אני נורא רוצה להיות הראשון שטועה בזה. אני רואה שיח, אני מזהה את הקושי, נורא חושש שנהיינו קהי חושים. מרוב כמות האסונות והטרגדיות וכמה הלב יכול לספוג מדלגים על דברים, ואני נורא-נורא חושש שנחזור לאיפה שהיינו לפני 7 באוקטובר וביותר שנאה. אפילו על נושא החטופים שמו תווית פוליטית. כל הערבות האזרחית, ההירתמות והיוזמות, ההתגייסות – מאמנים דרך אנשים שמכינים אוכל. אין סוף יוזמות והעם שלנו הראה עד כמה הוא אדיר. אבל יש תחושה שיש אנשים בהנהגה שלא ראויים לעם הזה. יש אנשים טובים וערכיים, אבל יש גם אנשים, שכולם יודעים על מי אני מדבר, שהם לא. משפחות החטופים שמשפילים אותן מול ועדות בכנסת, מול אנשים שמי הם ומה הם? קומו, תצדיעו להם, תרכינו ראש! חברי הכנסת שמעיזים לדבר להורים שכולים, מי אתם בכלל? תורידו את הראש! הכל מותר, זו התחושה. מרשים לחברי כנסת לדבר אל טייסים בעזות מצח, מי אתה בכלל? באיזו זכות? יש שיר יפה של יהודה אטלס שאומר "מכל החזקים ביחד הכי אני מפחד מהחלשים שמרביצים מרוב פחד". מיעוט שמשפיע, זה לא הרוב. אני רואה את ה"יאללה-יאללה", הפינדרוס הזה. אני לא יכול, זה גומר אותי. גם בימי המחאה המשפטית הייתי עד לכל מיני דברים כאלה. אפשר להסכים להיות בעד ונגד, זה לא העניין. ברגע שנחצו הקווים והתחילו לדבר על הסמלים שלנו, זה כבר מוגזם. אני גדלתי במקום שבו הסמלים שלנו כמדינה הם קדושים. באיזה עולם חברת כנסת מדברת ככה על הורים שכולים? קצינים בצבא? כי עמדתם הפוליטית לא תואמת את שלה? באיזה עולם?! או על גיבורי יום כיפור, אנשים שנלחמים על מה שהם מאמינים. זה קרע אדיר. אני נכנס לפעמים לקרוא בטוויטר ולא מאמין מה שהולך שם.
פתאום הגיע זמן לשירה בציבור /
רועי בר-נתן ואני חברים המון שנים, מתקופת הצבא. הוא היה בלהקת חיל חינוך ואני בלהקת חיל האוויר. חברים מאז ותמיד, בעיקר בכל מפגש סביב שירים ישראליים, זמר עברי, שנינו תמיד יודעים מי כתב, מי הלחין, מתי יצא. כל השנים הייתה לנו פנטזיה לעשות כצמד משהו, לכיף, לבצע שירים שאנחנו אוהבים. יומיים אחרי שהתחילה המלחמה אמרתי לו "רועי, התקשרו מגלגלצ וביקשו שאגיע למלון בנתניה, המפונים מגיעים מעלומים ומכיסופים ואני רוצה שתבוא איתי. והגענו. אין לנו הופעה, כלום, ותוך כדי התחלנו לאלתר. שירים שלי, שירים של ההוא, הם ביקשו שירים. משם אספנו איתנו את ענת בן חמו, זמרת נוספת, והופענו בכל מקום, לחיילים, בבתי חולים, מפונים, חיתנו. וזה עבד. וכתבו לנו “מתי יש הופעה”. ואנחנו "אין הופעה", אנחנו יוצאים לדרך, שואלים מה לשיר, זורקים לנו שירים ואנחנו שרים. אוהבים שמתקילים אותנו. אבל אנשים המשיכו לבקש הופעה. ואמרנו יאללה, בוא נעשה עם זה משהו. פירסמנו זאפה וכל הכרטיסים נמכרו. זה היה אדיר ומרגש מאוד, לצד ההופעות עם ההרכב. זה לנשמה, לחברות, משהו של עכשיו, מעין שירה בציבור, שירים שאנחנו אוהבים. משהו מאוד ישראלי, אנשים מחפשים לחזור למקום הזה, ומוזיקה ושירים הם דרך נדירה להצליח לחזור לפעם. אנחנו עושים בהופעות גם את "השיר על הארץ" – "איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות".
איבדנו הכול, אז הם יקבלו הכול /
ביום כיפור 73’ אושיק לוי ולאונרד כהן שרו לחיילים פצועים, יש לי את התמונה שאני חושב כילד עד כמה הם חוו משהו בלתי נתפס, לשיר לחייל ליד מיטה. לא דמיינתי שדבר כזה יכול לקרות בכאלה עוצמות גם לי. די בהתחלה הלכתי עם רועי לבילינסון ונכנסנו לחדר של חייל מילואימניק, שמספר איך הוא ניצל כשהסתתר והוריד את הדרגות שלא יידעו שהוא קצין. והוא מספר ומספר, ובכל פעם שהוא מדבר על הילד שלו, בן שנתיים, הוא פורץ בבכי. יש רגעים שהם בלתי אפשריים, היו רגעים שאתה בוכה ומבין שזה בסדר לבכות איתם. ומה שזה עשה לי זה שחזרתי כל יום הביתה והייתי הולך לארבעת הילדים שלי, שהיו ישנים, אחד-אחד ומחבק ונותן נשיקה ומבין כמה שום דבר לא מובן מאליו ואיזה מזל שהם בריאים, ושמעכשיו כל דבר שהם מבקשים תגיד להם כן. על כל דבר. וזה מה שעשיתי. כל דבר אמרתי כן.
לפעמים עצוב לגלות איפה השיר פוגש אנשים /
בתוך ההופעות הופענו המון לצבא, למילואימניקים שלא היו בבית. סדירניקים שאיבדו חברים מראים לי חבר שלהם ששר "בואי נעזוב" ונפל רק לפני כמה ימים, אזכרות שאומרים לי "הוא מאוד אהב את השירים שלך", וזה אנשים שבלתי ניתנים להשגה מבחינתי, אלה עם הדרגות וסיפור החיים, הם אהבו את השירים שלי? לא יכול להיות שאני שר באזכרה שלהם. ובשיר "תיתן לי יד", בבית השני, אני אומר "אני זוכר את המדים, איך ילדים נראים גדולים". ועד היום כשאני רואה חייל, שלא לדבר על קצין, הוא נראה לי גדול ממני בעשר שנים. אני לא יכול לדבר אליהם מהתרגשות, אני מעריץ אותם. ואז, כשאני מגיע להופיע בצבא, הם בטירוף, שרים, רוקדים, והם באים בסוף ההופעה ואומרים “תודה שבאתם” ו"אתה יודע? השירים שלך זו הילדות שלנו", "גדלנו עליך", מילואימניקים, חבר'ה בני 25. כשיצא האלבום הראשון והשני של ההרכב הם היו בגיל ההתבגרות והם היום מילואימניקים. הם היו החבר'ה שצעקו לי מהקהל בהופעות. במלחמה זה נורא מרגש כי זה נותן לי צוהר לראות איפה השירים פוגשים אנשים. אמא של חייל שנהרג מצאה שיר שלי בפלייליסט שלו ובאתי לשיר בהלוויה שלו ואני חושב איך הורה יכול לקבור בן שלו? והיא מקריאה באזכרה שלו ורגע אחרי אתה עולה לשיר. זה פוגש אותך בהמון מקומות. הופעתי באזכרה של נועם אברמוביץ ז"ל. אמא שלה כתבה לי שההורים של התצפיתניות רוצים לעשות משהו לכבוד הבנות שנספו וגילו מהפלייליסט שאני האמן שהן הכי אהבו לשמוע. כמה עצוב זה לשמוע את זה בסיטואציות האלו.
להקה זה גם שיעורים וטעויות /
אני וההרכב של “ילדי החוץ” יצאנו לחופשת חג ארוכה. היה לנו לו"ז של הופעות קדימה, וכשזה קרה זה תפס כל אחד במקום אחר. זה היה שוק. לקח לי זמן לאסוף אותם ולהגיד להם שיש לנו תפקיד. סליחה על הציונות, אבל אני מאמין בזה. חייב להרים את עצמנו. בהיבט הפסיכולוגי, אני גיליתי שאתה יוצא להופיע למפונים, לחיילים, לא משנה מה – אתה לרגע, לשעה קלה, מחזיר שליטה בחיים שלך. כי שום דבר לא תלוי בך. ועם כל הקושי אנשים קמו, התגייסו ויצאנו לדרך להופיע. אבל אין הרכב שהמשברים לא פוקדים אותו, זה קיים בכל ההיסטוריה. לא תמיד אתה צולח את זה. לפעמים אתה סוחב את המשבר, אבל עבורי זה שיעור. בשונה מלהקה, זה הרכב שבו אני כותב ומלחין שירים, החבר'ה מבצעים. אנחנו הרבה שנים יחד. ויש חלומות לכל אחד בפן הפרטי ויש את העניין הכללי, ולי יש את החלומות שלי. צריך לאפשר לכל אחד להגשים את עצמו באינדיבידואל וגם בתוך ההרכב. להיות קשוב עם תקשורת נכונה בשביל לבוא לדבר על דברים. לתת את המקום הזה. לא אגיד שאני חף מטעויות. יש המון היבטים ניהוליים שלא קשורים למוזיקה, ולנהל את ההרכב “עילי בוטנר וילדי החוץ” זה לא רק אנחנו, זה צוות ענק של במה, המון מעגלים, 30-40 איש שיוצאים בערב נתון. אנחנו כבר 13 שנה יחד. הרכב שנבנה כשהבנים שלי עוד היו בבטן, עכשיו יש להם בר-מצווה, כתבתי את "תם ולא נשלם", "נעים עכשיו", "רץ אלייך" כששיר אשתי הייתה בשמירת היריון. אני מאוד גאה בהרכב הזה כי הוא מצליח להביא ריינג' מאוד רחב של קהל – ילדים, נוער, חיילים, מבוגרים, דתיים וחילונים (ההופעה הגדולה הבאה: ב-29.6 בהיכל מנורה). פונה לכולם.
ניצחון יכול להגיע מתוך עצב /
עוד לא יצא לי לכתוב על התקופה הזו. צריך קצת זמן וזה עוד לא נגמר. חצי שנה אחרי. צריך לקבל פרספקטיבה. אני כן יכול לספר שפנו אליי מבית הלוחם וביקשו שאכתוב שיר. שאלתי מה לכתוב והם אמרו "המנון לבית הלוחם". אמרתי אוקיי, אני אוכל להיפגש עם אנשים? עם נכי צה"ל? אמרו כן. הגעתי לבית הלוחם בתל-אביב, נכנסתי לחדר שבו ישבו עשרה לוחמים, נכים ונכות, מיום כיפור דרך מלחמת לבנון וחרבות ברזל. ואני עם פנקס קטן, עובר אחד-אחד וכותב על הלילות ועל רגשות האשם. אחד אומר "איך אני חי והחברים שלי לא", והשני "אני הולך לים עם כיסא הגלגלים ומסתכל על הים". ואז אני מגיע לשתי בנות נכות, אחת מ-7 באוקטובר, קצינה, שמספרת שהיה לה חבר במשך שלוש שנים שעזב אותה אחרי הפציעה שלה, ועוד אחת שנפצעה בפיגוע ואומרת את המשפט הבא: "יותר מהנכות, יותר מהפגיעה שיש לי, הדבר שאני הכי מפחדת ממנו זה הרגע הזה שאצטרך להגיע לאינטימיות, להוריד בגדים ויראו לי את הצלקות על הגוף. והשיר נפתח – "כל הצלקות, את מה שלא רואים, מה שמסתתר מתחת לבגדים, כל אחד חלום, כל אחד סיפור, כל אחד שלם, כל אחד סיפור". והם היו בקליפ, ואני אומר לאחד "אתה זוכר שאמרת את זה?" ולשנייה "את זוכרת שאמרת את זה?" והם דמעו והתרגשו. זה לא שיר סטנדרטי, זה שיר של ניצחון, וככה הבמאי שצילם את הקליפ אמר – אנחנו מנצחים, זה לא קליפ עצוב.
אסור לנו בשום אופן לשכוח /
הטבע האנושי הוא להמשיך בחיים, לחזור לשגרה, לנסות לשמוח כמה שאפשר, אבל תזכרו: יש אנשים שבחגים השנה המשפחות, הילדים שלהם, ההורים שלהם, האחים שלהם לא יהיו. תשמחו, אבל תזכרו כל הזמן. אחד מהדברים שמחברים הרבה הורים שכולים זה הפחד מהשכחה. לא לשכוח, להחזיק את זה בזיכרון. יש משהו בשבעה שהוא נורא מחבק, אתה עוטף את המשפחה וההורים, ואז היא נגמרת. השנים חולפות, אתה גדל, מתפתח ומגשים חלומות. אבל המון משפחות, הזמן שלהן עצר מלכת. אני רוצה שנהיה ראויים, זה הסיפור, שנהיה ראויים. שכל אחד בתפקיד שלו יהיה ראוי – במוזיקה, באוכל, בתחבורה הציבורית, בגן, בבית הספר. שנהיה ראויים, כי המחיר כל כך כבד.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
