כשאילת שמיר הייתה בת ארבע היא עברה עם הוריה לאפריקה וחייתה שלוש שנים בהראר שבאתיופיה, בעקבות שליחות של אביה שהיה קצין בשריון ונשלח לשם כדי לאמן קצינים של הקיסר. היו אלה שנים מתוחות. הקיסר היילה סלאסי סיכל ביד חזקה כל ניסיון הפיכה נגדו, ולשם כך נעזר גם בקציני צבא ומשטרה ישראלים, בהם ניצב יהודה פראג שעזר בהקמת המשטרה באתיופיה.
בתוך רוחות השינוי, מצעדי החיילים וסחר הנשק, שמיר גדלה במין בועה של שמורת טבע. שיחקה עם כלב ועם קוף ועם צב, חצתה מרחבי פרא, אגמים וסלעי ענק ושבטים אפריקאיים.
"הייתי ילדה עם תלתלים עקשניים, מין ראש פרוע ומכנסיים קצרים של קיבוץ", היא נזכרת. "רוב הזמן הייתי לבד, בלי חברת ילדים, בהום סקולינג שאמא שלי הקימה במחסן בחצר. אבל היה לי את דינגו, הכלב שליווה אותי עד שעזבנו את אתיופיה. אני עדיין זוכרת את אלמיטו, עוזרת הבית שלנו, מחזיקה אותו בקולר כשאנחנו במכונית המתרחקת, ואני בוכה בכי תמרורים כי הייתי קשורה אליו".
היה לך קוף בבון כחיית מחמד?
"את גור הבבון קיבלתי יום אחד מאבא שלי. הוא היה קשור בחצר, בסמוך לכיור הכביסה. הייתי מתחבקת איתו והוא טיפס לי על הראש. והיה גם צב גלפגוס כזה, שהגיע יום אחד. בכל זאת, צריך להעסיק את הילדה ולילדה יש חרדות. עברתי מחדר הילדים בקיבוץ למצב שאני כל הזמן בבית בלי חברת ילדים, בלי תהליך סוציאליזציה".
שמיר מתארת יום אחד שבו הלכה לבית הספר הנוצרי המקומי. כשראתה את הנזירות מכות בסרגל ללא רחם את כפות ידיהם של התלמידים השחורים, לקחה את הילקוט, נמלטה ולא חזרה לשם יותר. "היו עוד כמה משפחות של ישראלים שם, ואמא שלי הקימה במחסן החצר כיתה, אבל הם היו גדולים ממני. אז הזיכרונות שלי הם בעיקר מבעלי החיים, ומהעוזרת אלמיטו. המצאתי לה בסיפור בעל איטלקי, כי באמת היו הרבה חיילים איטלקים שהתאהבו בנשים אתיופיות ולא יכלו לחזור כי איבדו את האזרחות שלהם בימי מוסוליני".
"אפריקה בלוז" (עם עובד), ספרה החדש של שמיר, מתאר את אותה תקופה דרך עיניה של ילדה ישראלית. הסיפור מבוסס על חוויית החיים של שמיר, אך מגולל את הידידות שנרקמת בין אב המשפחה למנגיסטו היילה מריאם, קצין צעיר שהוביל את המרד והרצח של סלאסי, וירש את מקומו כשליט אתיופיה למשך 17 שנה.
5 צפייה בגלריה
כריכת ספרה של אילת שמיר, "אפריקה בלוז"
(עיצוב עטיפה: יעל בר דיין, איור על העטיפה: Monkey Fleasing a Man's Head (c. 1886) by Ottomar Anschutz. Public Domain)
"הספר התחיל מזה שהוריי פינו את הבית שלהם במושב גן יאשיה בעמק חפר. בתהליך המיון התגלה אוצר של קופסאות פילמים ושקופיות, מסרטת שמונה מ"מ, מצלמת קנון של אבא שלי מלפני 50 שנה ומקרן. פתאום קמה לפניי תקופה שלמה שלא עסקתי בה. נופים אפריקאיים, מרחבים עצומים, נשים חשופות חזה, קציני צבא, לנדרוברים, מצעדים של צבא הקיסר, אפילו ראיתי בשני סרטונים את הקיסר עצמו. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות. מה היה שם, איזו מין אפריקה פגשנו, מה היה טיב היחסים עם הקצינים האתיופים".
מה משך אותך לספר את הסיפור הזה?
"העניין עם אתיופיה ריתק אותי גם בגלל האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שקשרו בין שתי המדינות, אתיופיה הנוצרית שרצתה לבדל את עצמה מהמדינות המוסלמיות סביבה, וישראל אחרי מלחמת ששת הימים, שרצתה לבסס קשר עם מדינה אפריקאית. הטעם השני היה משפחתי, והטעם השלישי היה דמות הקיסר שהקדשתי לו חלק שלם בספר, דמות מרתקת עם הרבה שלוחות מהבהבות למציאות הישראלית של ימינו - אדם פרנואיד, שלא כתב שום דבר כי לא רצה שום מסמך שירשיע אותו. הוא חשד באנשים שלו עצמו. הוא מינה מישהו לתפקיד בכיר והציב תחתיו סגן שיתחרה בו, כדי שתמיד יהיה מוחלש. אף פעם לא עלה בדעתו לפרוש, כמובן, הוא נאחז בשלטון בכל כוחו, עיוור לסבל ולרעב של בני עמו האתיופים. עד ההפיכה שהייתה שם ב-1974".
שמיר הייתה מרותקת גם למפגש בין שני הגברים, אביה ומנגיסטו, שכל אחד מהם נשא מטען ביוגרפי כבד. אביה עם פוסט-טראומה מהמלחמה, ועם היסטוריה של ילד חוץ בקיבוץ, נולד באיספאהן ועלה לארץ בגפו כשהיה בן עשר. הוא היה תלמיד מצטיין והבטיחו לו שיישלח לצרפת ללמוד באליאנס. אמו תפרה לו שמיכה, הכינה לו בגדים, ארזה מזוודה. אבל אחיו הבוגר, שהיה פעיל של הסוכנות היהודית, לקח אותו לטהרן ושם אותו על מטוס לישראל.
"את הסיפור הזה שמעתי בכאב. הוא התגלגל לקיבוץ מענית כילד חוץ והצליח להשתלב. שם לראשונה הוא ראה ילדה תכולת עיניים, הוריה הגיעו מצ'כיה, אמא שלי. הוא אימץ את ערכי הקיבוץ, אבל תמיד נשאר קצת זר, לא שייך. מסלול הקידום האמיתי שלו היה הצבא. ומהצד השני מנגיסטו, הקצין האתיופי הצעיר שהוא בן גילו, יליד 1937, צאצא של עבד משוחרר. כשהקיסר שלח אותו להשתלמות בארה"ב לעגו לו, גם האתיופים לעגו לו, הם עדיני מראה והכהות שלהם מתונה ביחס לכהות ולשפתיים התפוחות שלו. והבנתי מאבי שמנגיסטו היה אחד הקצינים שהוא אימן, שהיו להם לא מעט שיחות שבהן מנגיסטו התרברב ואמר, שהיה יכול לרצוח את הקיסר לו רק רצה. אנחנו חזרנו לארץ ב-71'. ההפיכה הייתה שלוש שנים אחרי כן".
את מתארת את הגנרלים הישראלים באפריקה יהירים, זחוחים, תרבות של נהנתנות וסקסיזם. אי-אפשר שלא לזהות שם את שורשי העיוורון והכוחנות הישראליים שהביאו אותנו עד הלום.
"פתאום, במעבר לאפריקה הם הופכים ללבנים. וזו עוד ישראל של 67', אחרי הניצחון המזהיר של ששת הימים. חלקם קלטו את ההזדמנויות הכלכליות האדירות שהמקום הזה מאפשר, את הבערות, את זה שאין שום ממסד אזרחי מפותח. לתוך זה נכנסה כמובן תעשיית הנשק. לא רק הישראלים, גם האיטלקים, הגרמנים, האנגלים, האמריקאים - כולם מכרו לאפריקה את הנשקים הישנים שלהם ממלחמת העולם השנייה, והאפריקאים מקבלים נשקים משומשים, ועם זה הם נלחמים אלו באלו. מיליציות שרוצחות זו את זו ושבטים שמנסים לחסל זה את זה. הנגיעה של ישראל בדבר הזה היא קשה. הייתה אז הבנה של ישראלים, שהם לא מתערבים בפוליטיקה המקומית. אנחנו רק באים לאמן אותם, נותנים להם ידע צבאי וטכנולוגי להפעיל מערכות, מה שיעשו עם זה אחר כך זה לא בעיה שלנו. אבל בטח שזו בעיה שלנו. יש פה שאלה מוסרית נוקבת".
"המלחמה עשתה תהליך האצה בהתנגשות של כוחות היסוד שמפעילים אותנו. איבדנו שליטה"
אצל שמיר, 59, אין גדר הפרדה בין השאלה המוסרית לספרות. המציאות הישראלית, מבחינתה, מספקת כל כך הרבה חומרים ליצירה, שאי-אפשר - וגם לא נכון - להתעלם מהם. למן הספר הראשון שלה "גנסין 3" (1999), דרך "פסנתר בחורף" (2007) ו"נטל ההוכחה" (2018) - שמיר עוסקת במפגש הדרמטי בין ערבים ליהודים, ובאלימות (לרוב גברית) שהוא מוליד. בפרפרזה על המשפט הידוע של מאיר אריאל, אצלה הערבי עם הנרגילה יושב כבר בתחילת המשפט.
"במחשבה הספרותית שלי יש שאלות שהן לא רק שאלות של אני, אלא דווקא הליכה למקומות זרים שהם לא אני. כל אדם בוחר לאן הוא מפנה את המבט. האם להתבונן כל היום במראה, או לנסות לראות מבעד למראה מקומות שאולי פחות נעים להסתכל עליהם? מבחינתי זו בחירה מוסרית. ולא צמחתי ככה סתם, כי היה לי מנטור בחיים, שזה א. ב. יהושע. ויש לי בן זוג בחיים שזה יובל (הסופר והעורך יובל שמעוני, של"א). ושני הגברים האלה, שאת הראשון הכרתי בגיל 20 ואת השני בגיל 40 - ההשפעה שלהם עליי מאוד גדולה. כל תהליך עיצוב הטעם הספרותי שלי, האופן שבו אני קוראת ספרות, שאני מלמדת ספרות, הם פועל יוצא של החינוך הספרותי הבלתי אמצעי שהתמזל מזלי לקבל".
5 צפייה בגלריה
"במחשבה הספרותית שלי יש שאלות שהן לא רק שאלות של אני, אלא דווקא הליכה למקומות זרים שהם לא אני". אילת שמיר
(צילום: יובל חן)
והחינוך הוא בעיקר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"בהינתן זה שגם אבא שלי מזרחי, והעניין האדיפלי מפעיל אותי בכל הספרים שלי, אז האנרגיות הנפשיות עברו למפגש עם הערבים. בעיקר מפני שאבי היה במגע מתמיד עם ערבים. אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא עבד בחברה שהעסיקה עובדים ערבים והוא היה איתם בקשר הדוק. אם מישהו חלה בסרטן הוא היה רץ לבקר אותו בבית החולים ועזר למשפחה. באינתיפאדה הראשונה והשנייה הוא היה מקבל איומים מערבים, 'נבוא להרוג אותך, שמיר'. שב"כ התקשרו להזהיר אותו, והוא המשיך לנסוע לטול-כרם. והוא בכלל איש ימין".
היה לך ברור שזה הכיוון הספרותי שלך?
"לא רציתי להתעסק בזה בספרים שלי. יש פה מציאות כל כך דרמטית שאי אפשר להמציא אותה. באיזה ז'אנר עוד אפשר לכתוב פה חוץ מדרמה? גם אם תכתבי סיפור אהבה, זה יהיה חלק מדרמה. לא יהיו פה אפוסים, המרחב הזה לא מאפשר את אורך הנשימה של טולסטוי, ארץ גדולה מאפשרת ספרות רחבת ממדים, הגרייט ווייד אופן של אמריקה. ישראל, מה היא מאפשרת? את האגרוף. דרמה בלי קתרזיס. אין נוחם".
בהרבה יצירות ישראליות על המצב, וגם בספרייך, ישנו "המעשה המביש" שמופיע בכל טרגדיה. כיבוש, נכבה, דיכוי, גזענות, הדרה.
"אחד הדברים שקרו אחרי 7 באוקטובר זו קריעה של כל אפשרות לעיוורון. כל מלחמה היא סוג של מאיץ חלקיקים. אנרגיית התנגשות שמאפשרת הצצה למבנה החומר. המלחמה הזאת עשתה תהליך האצה בהתנגשות של כוחות היסוד שמפעילים אותנו כאן, אבל בניגוד לניסוי פיזיקלי מבוקר, כאן איבדנו שליטה. וכל מה שהאמנו בו על המדינה, על הצבא, קרס. גם האמון בהנהגה הרקובה. במצב כזה המציאות נחווית כבולען. המדינה היא בולען של ערכים, של זהות. הגענו למבוי סתום, מצור, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. חזרתי עכשיו ל'נוטות החסד' של אייסכילוס. אתנה הופכת את אלות הנקמה לנוטות החסד, ואני אומרת, הגיע זמן לקצת חסד. אבל בשביל זה צריך את אתנה, אלת החוכמה, ואין לנו אלת חוכמה".
"יכול היה להתפנות מרחב אמיתי לדור חדש של כותבות וכותבים. המלחמה, החורבן, הצער, ההלם בלעו הכול"
היא נולדה בחדרה וגדלה בקיבוץ ניצנים. כששבה המשפחה מאתיופיה עברה לגור בחדרה. שמיר למדה ספרות ומלמדת שנים רבות במכללת אורנים. מאז 2019 היא גרה בתל אביב עם בן זוגה, הסופר והעורך יובל שמעוני. יש לה שני בנים מנישואיה הקודמים, אביתר ואבשלום, ונכדה קטנה.
את א. ב. יהושע, שאליו הייתה קשורה, היא מציינת באותה נשימה עם דור סופרים בכירים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות והשאירו אחריהם ואקום. עמוס עוז ורונית מטלון, מאיר שלו וקנז והופמן וגם סמי מיכאל, שנפטר לאחרונה. "חסרה לי העין הספרותית של מישהו עם מבט שיש בו אופק ופרספקטיבה", היא מסבירה, "אחרי שדור הסופרים הזה נעלם, לכאורה, יכול היה להתפנות כאן מרחב אמיתי לדור חדש של כותבות וכותבים. היו יכולים להיות קרבות ירושה סוערים ומעניינים. אבל המלחמה, החורבן, הצער, ההלם, המצור בלעו את הכול. ואולי כבר אין כל כך צורך בתפקיד הצופה לבית ישראל. כי ישראל שדרשה תפקיד כזה נחרבה מבפנים עוד לפני 7 באוקטובר. הוא היה נחוץ בזמנים אחרים. על איזה ישראל יצפה או תצפה הצופה הזאת?".
5 צפייה בגלריה
"חסרה לי העין הספרותית של מישהו עם מבט שיש בו אופק ופרספקטיבה". א. ב. יהושע
(צילום: טל שחר)
אולי הסופרות והסופרים הם אתנה, אלת החוכמה שדיברת עליה, שתהפוך את אלות הנקמה לנוטות החסד?
"אם היה גרגיר חוכמה של אתנה בתוך הספר הזה, אשריי וטוב לי".
זה תפקיד שסופרת או סופר לוקחים על עצמם: להעז לדבר בגדול, לומר משהו רחב באופן רציף מתוך תחושת מחויבות.
"את זוכרת שהיה דאעש עם ההוצאות להורג שלהם? טירוף מוסלמי נגד הכופרים. הייתה לי אז שיחה עם בולי. אמרתי לו, מה יקרה אם יום אחד דאעש יגיעו לכאן ויכבשו אותנו? אז הוא חשב רגע, חייך ואמר: אני אתאסלם!"
טיפוס פרגמטי.
"בגלל משחקי הזהויות בספרים שלו, שעשעה אותו המחשבה להתאסלם במקרה קיצון. אני לא בטוחה שאם הוא היה חי היום הוא היה מגיב באותו האופן, אבל את מבינה? גם הצופה הכי גדול לבית ישראל, כשתגיע הסכנה הוא יעדיף להתאסלם".
הספרים של בן זוגך, יובל שמעוני, מגיבים לדרמה הישראלית. אתם חיים יחד ועובדים זה לצד זה, והוא עורך את ספרייך. איך זה מסתדר?
"ב-2005 היה כנס על הספרות של א. ב. יהושע בוונציה. הייתי אז דוקטורנטית, ואחד הפרקים בדוקטורט עסק ביצירתו. נסעתי לכנס, היו שם כל חוקרי הספרות העברית. יום אחד בא אליי יגאל שוורץ ושאל, 'את אילת שמיר? את הבת זוג של יובל שמעוני?', אמרתי 'כן'. אז הוא אמר, 'מסכנה'. זה נאמר כמובן בהומור. יגאל ויובל חברים טובים, ולימים הוא מי שארגן ליובל כנס בקיימברידג' וקובץ מאמרים שכונסו לספר".
יש לו תדמית של אדם שתקן וסגפן.
"אנשים לא מכירים אותו".
זה גם מפני שהוא סרבן ראיונות ידוע.
"הוא משלם על זה מחיר, אבל כדאי להכיר אותו. הבית הוא מחנה עבודה. אין בטלה, אין חג, אין שבת, עובדים, קוראים, כותבים. יש בזה משהו מאוד פרוטסטנטי, שהעבודה היא ערך עליון. וזה לא זר לי כי גם אבא שלי כזה, העבודה היא חיינו, תענוגות העולם היו ממנו והלאה. וגם אמא שלי כזאת, עם חינוך שמו"צניקי. אורח החיים הזה נכון לי, עם הפוגות מדי פעם. במשך השנים קיבלתי הרבה מהתכונות של יובל, והוא קיבל קצת מהתכונות שלי. אני נעשיתי פחות זקוקה לחברת אנשים, והוא, שהיה לו קשה עם שיחות חולין, משהו נפתח בו. גם הילדים שלי שמכירים אותו 20 שנה הפנימו דברים ממנו. אז לגבי מה שאמר אז יגאל שוורץ, יכול להיות שהניסוי הצליח".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
