עידן השפע, תרבות הצמיחה והצריכה, קדושת החומר, הם מהמאפיינים המרכזים של חיינו, אלו שמגדירים אותנו כאנשים, כקהילה וכחברה ואלו שמְּגַדְּרִים אותנו בתפיסות ובמודלים חברתיים-תרבותיים שונים. התוצר של התהליך שבו אנחנו לוקחים חומר מהטבע, מוסיפים לו אנרגיה, רוקחים מאלו שלל מוצרים, שרובם סינתטיים ואינם מתכלים באופן טבעי, המשמשים אותנו לרגע ונזרקים כלאחר יד, הוא פסולת, זבל, אשפה. והפסולת הזו, על הכמות והמרכיבים שלה ועל הדרך שבה אנחנו מטפלים בה, היא תעודת הזהות שלנו. כל אלו עולים מעיון בספר "מתחת לפני השטח: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל", שערכה פרופ' תמר אלאור. חברו לכתיבת הספר היסטוריון וגיאוגרף, אנתרופולוגית, ארכיאולוג, גיאו-מורפולוג, ביולוג ומעצבים-אמנים, והם השכילו לחבר יחד פסיפס לתמונה שבה השלם גדול מסכום חלקיו, או כפי שמגדירה אותו העורכת: "שילוב של ספר עיון, קטלוג תערוכה וספר מתח תרבותי".
תחילתו של הספר ושל הסיפור היא גם אחריתו. הוא מתאר את גלגולה של הפסולת מימיה הראשונים של העיר תל אביב, ואת הסרחון, תרתי משמע, לא רק מכמות הפסולת שהלכה וגאתה ומהמפגעים הרבים לסביבה ולבריאות הציבור שנוצרו לאורך הדרך, אלא גם מהבחירה החוזרת ונשנית של פרנסי תל אביב בדרך הפשוטה והקלה: להטמין את הפסולת באדמה, במקום מספיק רחוק מהעין ומהלב, ומבלי לחשוב על ההשפעות העתידיות. ההיסטוריה גם מגוללת כיצד ההיבט הכלכלי הנחה את כולם, את ראשי העיר תל אביב ואת מנהלי מקווה ישראל. יתרה מכך, על אף שחלפה מאז כמעט מאה, כל אלו, אחד לאחד, עדיין מלווים אותנו עד היום, כאשר אנחנו עדיין מטמינים 80 אחוזים מהפסולת בישראל ואת רובה בנגב. זאת ועוד, גם כשהאתר המנדטורי בפאתי מקווה ישראל נחתם, תל אביב מצאה חצר אחורית חדשה, הפעם על פני האדמה, בהר הפסולת של חירייה, וגם כשזה נסגר בשל מפגעי ריח ותברואה וחשש לפגיעה במטוסים המנמיכים אל שדה התעופה בן גוריון או ממריאים ממנו בגין הציפורים המחטטות בזבל ומעופפות ממעל, וכשההר הפך לפארק ירוק, תושבי תל אביב וגוש דן המשיכו לייצר פסולת שנשלחה להטמנה, לטיפול או לשריפה באתרים רחוקים יותר, והמשיכה לזהם את הסביבה הטבעית ולפגוע בבריאות הציבור.
הפרקים הבאים בספר מתארים כיצד חבורת החוקרים גירדו את ריבוע המחקר שנבחר בקפידה, פצעו וחפרו בו, פירקו וחיברו מחדש את החומרים והממצאים, ודלו משם היבטים שונים של חומר אך גם של רוח. הם מספרים על השינוי בפני הקרקע ובשכבות שמתחת, על אורחות החיים של תושבי תל אביב דאז, על יחסים בין בני אדם לחפצים, אבל גם על סוגיות של מוסר בנוגע לייצור פסולת והשלכתה, ואפילו על המבט על הפסולת כזוהמה וכאוסף או ערמת חטאים.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מתחת לפני השטח: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל" מאת תמר אלאור
(באדיבות הוצאת רסלינג)
אבל הספר הזה, עם כל הרצון להיצמד לעובדות החומריות, לשכבות האדמה ולשאריות החומר, הוא סיפור על אנשים. החיבור של המאמרים השונים, שמציגים כל אחד פן אחר של אותה החלקה ובעצם אותה התופעה, מספק חומר למחשבה דווקא במעלה הזרם, בניתוק ובריחוק שלנו מהטבע, בקלות שבה אנחנו קונים וזורקים, בהתבהמות האנושית. אלו השאריות שעדיין תוססות והחלקים שעוד שבורים, שמתחת לפני המילים, והם מהדהדים עד ימינו. זו החשיבות המרכזית של המחקר, של החשיפה והסידור של הממצאים ושל ההוצאה שלהם אל האור כספר.
ובשולי הדברים אך במרכזם, באותם הימים שבהם קמה המזבלה התל-אביבית במקווה ישראל החלו גם לקום בין הדיונות דרומית לאזור של מקווה ישראל שכונות עולים חדשות, שלימים הפכו לעיר חולון. העיר צמחה והתפתחה ואיתה גם השכונות הסמוכות לשטח הרחב והירוק של מקווה ישראל. אבל הריאה הירוקה והמיוחדת הלכה והסתגרה ונסגרה לציבור הרחב, כשהיא מספקת בעיקר שירותי חינוך, סיורים ואפילו מקום לאירועים למרבה במחיר, והכול בחסות המדינה. זאת ועוד, בימים אלו מקדמים פרנסי מקווה ישראל עם מוסדות התכנון הקמה של מתחם עסקי גדול וקריית חינוך בלב השטח, כמקור הכנסה נוסף, בעוד הם ממשיכים להדיר את התושבים מהאזור ומקפחים את הזכויות שלהם לנגישות לטבע ולחוסן סביבתי. אי-אפשר שלא לראות איך התפיסה הזו היא המשכה של התפיסה האנטי-מוסרית והאנטי-סביבתית שעמדה במרכז ההקמה של המזבלה ההיא במקווה ישראל, ואי-אפשר עוד להתעלם מהעוול שנעשה במקום גם כיום.
"מתחת לפני השטח: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל", עורכת: תמר אלאור, הוצאה לאור: רסלינג, 256 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
