הארוחה בה"א הארוחות / אני זוכר שאחותי המנוחה נאוה הייתה עושה ארוחת שאריות יום אחרי סדר פסח. זו הייתה ארוחה סופר-מרגשת והאוכל שהוגש בה היה מה שנשאר מהסדר ולכן "שאריות". אלה היו ימים שכל החברים שהיו לה אז הגיעו. וכיוון שלצערי אי-אפשר כבר לייצר קאמבק לפעם נשאר רק להתגעגע לזה. ואשרי המתגעגע תמיד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
133 לא בני חורין / געגועים זה מה שחשו רבים כל החג. חלק אמרו שספרו, מ-6:30 בבוקר ב-7 באוקטובר האיום, ועד 18:30 בערב ליל הסדר. ואיך הזמן עמד עבורם מלכת, ומצד שני כאילו חלפו שנים.
"אנחנו מאוד אוהבים אתכם" אמרו בקול רועד שלושת החטופים עמרי, קית' והרש במסר המרגש למשפחותיהם... כי כמה אפשר לחכות?
וככה מי שנסע מפה לחוץ לארץ נסע ולו כדי "לא להיות נוכח" במצב המביש הזה שבו אתה שר על בני חורין וכ-133 לא בני חורין ולא איתנו. אני סירבתי להינתק מהארץ וכאילו חיכיתי לאליהו הנביא שיביא איתו את החטופים. וגידי, הילד המתוק שלמד את "אחד אלוהינו" ביי הארט (בעל פה), שר בעקשנות את השיר עד הקצה שלו כשרוב הנוכחים כבר שמטו ראשיהם מעייפות. כי באמת אחד מי יודע? ושניים ושלושה? ו-133?
וחוץ מזה, בתור גרוש נצחי התנהלתי בין שני סדרים. ואיך היה? כמו לנוע בין רפיח לעסקה. אז למה לעצבן בשאלות מיותרות?
הקרפיון והירי שוב / בשנת 1970 פירסם סופר אמריקאי בשם ג'ו בריינארד ספר זיכרונות שנעו בפסקאות קצרות, כולם מאופיינים בשמות עצם. כל הזיכרונות החלו במילים "אני זוכר". נניח אני זוכר שאמא שלי הייתה מכינה את הסדר שלושה שבועות, וזוכר את דג הקרפיון שהיה שט באמבטיה ועוד מעט יחבטו בו כדי שיהיה בסוף לגפילטע פיש. ובגלל זה אני לא אוכל גפילטע עד היום. כלומר בגלל החבטה האכזרית בדג.
או לימים יכתוב מישהו: אני זוכר את חג פסח בשנת 2024. היו קניידלך ופיסלך (רגליים), והיה לפתע ירי מטולכרם לכיוון בת חפר ושוב ירי מהרצועה לשדרות. שוב. אלוהים שוב? נאנחו התושבים שחזרו הביתה.
חכם מה היה אומר? מה לכם כל המילים והמשפטים שאמרתם וביזבזתם עד היום? ושאינו יודע לשאול הניד בכתפיו.
הטניסאי מספר אחת / אני זוכר את דרור פולק, גדול טניסאי הפינג פונג שולחן בגיל ההוא שלנו, שנפטר לפני חודש. ולמה אני זוכר אותו? כי פעם הלכתי לראות אותו משחק. הוא היה נפלא ומעורר השראה בעיקר ב"סרבים" המהירים והאותנטיים שלו. וכיוון שרציתי להיות שחקן פינג פונג שולחן אחרי שבנינו שולחן מ"קרשים" (עצי בנייה) שלקחנו "בהשאלה" מהבניין הסמוך שנבנה אז, דרור נותר חרות בליבי. ככה אני זוכר גם את שלום אביטן מהפועל באר-שבע ואברהם מנצ'ל ממכבי חיפה. כי אגדות כדורגל אינן מתות בלב הילדותי שלך לעולם.
סבתא בישלה דייסה / זוכרים את "סבתא בישלה דייסה, נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה, רק לזה לא נתנה, אז הוא הלך, הלך, הלך..." זה סיפור שהיו מספרים לילדים כדי להצחיק אותם. אז בזפזופי הפסח נתקלתי בתוכניות בישול נניח "לגיבורים", "לאמיצים" וכו'. ושוב גיליתי שכשמדובר באוכל תמיד יופיע המשפט: "כמו שסבתא הייתה מבשלת". וערב אחד (אני כבר לא יודע איזה, כי הכל התבלבל), אחרי שראיתי תוכנית בישול מקסימה בנינוחות החיים-כהנית שלה, עם לירז צ'רכי לפי המסורת הפרסית, נקלעתי גם לארוחה שבה מישהו ממוצא פרסי עשה מאכל פרסי נפלא ששכחתי את שמו, אבל טעמו נשאר איתי. ואז חשבתי כמה סבתא, כמה פרס, כמה איראן. וכמה כמה?
סחיטות רגשיות / מישהי סיפרה בגעגועים בשולחן האוכל על עוגות ועוגיות קוקוס שסבתא שלה הייתה עושה לפסח, וכשניסו בני המשפחה לשכנע ת'סבתא לעשות אותן גם בימי חולין, הסבתא סירבה. פסח של אותם ימים היה מלווה לא פעם בעלבונות וסחיטות רגשיות כמו בתחרות "מי ימות קודם ובגלל זה כדאי שיעשו איתו את הסדר”.
ובאוניברסיטאות באותה שעה נעו בקצב גובר ההפגנות האנטי-ישראליות המעליבות. וגם אם אני זוכר הפגנות ענק כאלה מלאות שנאה בשנות ה-70 (נתקלתי בהרבה כאלה בהייד פארק וברחובות לונדון), לא נותר לנו אלא להתאכזב שעדיין שונאים אותנו ככה.
וכשאחת הסטודנטיות למדעי המדינה שלומדת באוניברסיטת קולומביה אמרה לי שמצד אחד מפחיד שם, מצד שני "אולי מגזימים", אמרתי לה תיזהרי - כי ככה דיברו גם ב-39'.
להוריד ת'זקן / אנשים אוכלים לפעמים זהב עם חומוס (מטפורה). אז כשמרחוק נשמע הד קולו של עומר אדם (בפארקים), מקרוב נשמע הד קולו הרוטט של אבא של עמרי מירן, שנשבע שהוא ובנו החטוף יורידו ביחד את הזקן כשבנו יחזור אמן. הנה דוגמית לפרספקטיבה היסטורית בימים אלה.
יום הזיכרון באופקים / החלטתי לעשות השנה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ערב משירי ארץ ישראל (בהתנדבות כמובן) באופקים. היו לאופקים כ-52 הרוגים באוקטובר. ולי היה שם גם סיפור אנושי, ולפיו אחרי שהופענו שבועיים לפני אותו יום מר באצטדיון בשדרות, מישהו שנכח בהופעה ואחיו נרצח ביקש שאבוא לשיר בהלוויית אחיו. רק לא יכולתי כי התחייבתי להלוויה אחרת. אז האירוע העצוב הזה נשאר איתי. ולכן החלטנו לבוא, בן בני וסינגולדה אחי, לשיר למשפחות נופלי אופקים.
מה תשירו?
"יצאנו אט", "אליפלט", כאלה. ונזמין גם את משפחות החללים במלחמות הקודמות.
שינון מהיר ברמזור / יש לך שתי דקות כדי לשנן לעצמך כל פעם שאתה עומד ברמזור: אני זוכר שבאדום עומדים, בצהוב מכניסים למהלך, ורק בירוק נוסעים. אחרת, הכל מתהפך.
הפוסטר של אלביס / אהבה זה לא משהו שבוחרים, זה משהו שקורה לך (מתוך "את ואני", סדרה יפהפייה ב-yes). כך חשבתי כשנסענו הביתה מהארוחה הרביעית (שכבר לא היה לנו כוח אליה), ואורות "הומלנד" הקשה, האהובה והסוחטת שלי נשקפו מהחלון.
האם יש עוד משהו שאתה זוכר בשיטת אני זוכר וקשור לאהבה?
אני זוכר ספר קטן בן 97 עמודים של אותה אחותי החסרה, מלכת שאריות החג. שמו של הספרון היה "איך מתחילים אהבה". וכך כתבה שם: "לא סיפרתי על ההתאהבות שלי במייקי לחברה הכי טובה שלי בתיה, וגם לא לאמא ששאלה למה אני עצובה. ומאבא לא הייתי צריכה להסתיר כי הוא ממילא לא זכר לאיזו כיתה אני עולה. ורק את הפוסטר של אלביס תליתי מעל המיטה שלי, ויום אחד כך חשבתי (כשיחזרו כווווולם), אחזיר אותו גם למייקי".
מימונה ותקווה / מעט מאוד אנשים מתלהבים מאותם דברים לאורך זמן. אבל מהמימונה מתלהבים. ועכשיו יותר מהכל מתברר שגם בשביל מתיקות צריך לעבוד. ממש כמו בשביל התקווה שלנו שנחזור לעצמנו ושאהובינו יחזרו סוף-סוף משבי חמאס (טור השאריות הזה נכתב ביום שלישי, ועד שישי נשארו שאריות הימים רביעי, חמישי ושישי. ואז אולי. מי יודע. הלוואי).
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
