"מה זה", אני אומרת לרן, "לא ידעתי שיש בישראל חופים כמו ביוון". אני עומדת על האספלט של טיילת בת גלים בחיפה ומסתכלת על חוף הים הכי יפה שיש. בעצם, זה לא ממש חוף ים, זו פשוט פיסת חול קטנה בצורת חצי עיגול, שמחופה בסלעים לבנים ומשקיפה על מפרץ מנצנץ וצלול כמו פלטה של זכוכית. "וגם ריק", רן אומר, "החוף כולו שלנו". הוא רץ קדימה, מדלג מעל הסלעים ותולה במהירות את המגבת שלו כמו איזה דגל מלחמה ירוק על החול הנקי. "את קולטת?" הוא אומר, "בתל-אביב חוף מהמם כזה כבר היה מלא בעשרת אלפים אנשים שהיו זורקים פריזבי לכלבי הטוי פודל הגזעיים שלהם". "אם זה היה חוף בתל-אביב", אני אומרת, "מישהו כבר היה לוקח מאיתנו 38 שקל למיטת שיזוף".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
זה באמת אחד הדברים הכי בולטים בחיפה. העובדה שבניגוד לעיר הצפופה והקפיטליסטית מנשוא שבה אנחנו מתגוררים כבר יותר מדי עשורים מהחיים שלנו, אפשר עדיין למצוא בה פינות קסם ריקות מאדם, קרקע בתולית. כן, זה כבר לא כל כך פשוט לנו לחיות בעירנו שהפכה למכונת כסף. עיר שבה ילדים בני עשר מפעילים את האפליקציה של וולט מהכיתה ומזמינים להם קארי תאילנדי להפסקת עשר. מאז המלחמה המצב הכלכלי של שנינו נהיה לא שוס, אז אנחנו כבר לא מוציאים כלום מעבר למה שהכרחי. ואנחנו לא לבד. המון חברות שלי הפסיקו לקנות פירות עונתיים בסופר והתחילו למלא את הכלי שעל השיש בתפוחי גרנד סמית’ ירוקים ופשוטים. חלפו הימים הרחוקים האלו שבהם תחילת מאי הייתה הזמן הזה של פירות הקיץ. אני זוכרת איך הייתי מסתערת על האפרסקים הלבנים הראשונים של העונה, קונה גם אבטיח למרות שידעתי בלב שיהיה לו טעם של קרטון ביצוע חמצמץ. הכל נהיה מותרות בשנייה אחת, אפילו דבר ישראלי ושורשי כל כך כמו פירות וירקות. ועכשיו הלב שלי נופל שוב למטה כשאני נזכרת בכל מה שהשתנה מאז שהארורים האלו פרצו את הגבול הדרומי שלנו. יוקר המחיה הרצחני פה זה שום דבר בהשוואה לרצח האמיתי שקרה פה, ולהידרדרות המוחלטת שאנחנו שרויים בה מאז.
יותר מחצי שנה לא היינו בחופשה, אני אפילו לא יודעת למה בדיוק. אולי זה בגלל המצב הכלכלי שלנו, ואולי זה יותר בגלל התחושה שהמדינה שלנו הפכה לחולה במצב קשה, שהיא פשוט מוטלת שם כמו אמא יפה ואהובה שגוססת לאט-לאט מול ילדיה המודאגים. כאשר המדינה שלך במצב קריטי, את לא נוסעת לשתות קאווה באיזה צימר מפנק, את נשארת בבית ומחזיקה לה את היד. כבר חצי שנה שאנחנו יושבים בסלון שלנו, שהופך מחניק מיום ליום, בוהים בחדשות, מקשיבים לזעקות השבר המרסקות של עינב צנגאוקר שבנה מתן חטוף בעזה, מעלים דמעות מול כתבה על משפחה שלמה שנמחקה מהאדמה. יש איזו תחושה שזה התפקיד שלנו כרגע, לשמש כשני עדים חרדים ודרוכים שיושבים וצופים בהידרדרות המטורפת של המולדת היקרה שלנו. אני משוכנעת שאנחנו לא היחידים שנמצאים במצב הזה, מכירה המון ישראלים שגזרו על עצמם מין כוננות פנימית מאז הטבח. הם רק מעמידים פנים שהם חזרו לשגרה, אבל בפנים הם לא מעיזים להוריד את הרגל לשנייה מדוושת החרדה למדינה, כאילו שאם רק נרפה לשנייה, יקרה משהו אפילו עוד יותר גרוע.
למעשה, גם לחופשה הקטנה הזו שאנחנו גונבים כרגע לא היינו מגיעים אלמלא הגיעה ההצעה מחבר שנבוא להתארח אצלו. אייל הוא יזם נדל"ן שהתאהב לפני שנים בבת גלים, והעמיד בה כמה דירות Airbnb יפהפיות ומפוארות. כשפרקנו את התיקים בדירת הפנטהאוז שהוא נתן לנו, לא יכולתי להאמין שכל הטוב הזה הוא בשבילנו. סלון ענקי מרוהט בטעם יקר ושקט, שממנו נפתחת מרפסת עצומה שמשקיפה על חוף בת גלים לכל האורך. ואז נזכרתי: בחוף הזה בדיוק אני התנשקתי בפעם הראשונה.
רן ואני עלינו לגג, שהיה בו ג'קוזי שמשקיף על אותו הנוף. ישבתי איתו במים החמים, ולרגע אחד, בפעם הראשונה לאחר חצי שנה, הרגשתי את מה שלא הרגשתי מאז 7 באוקטובר. שהלב שלי חופשי, שהנפש שלי סוף-סוף שרה שוב. "איך הייתי צריכה לראות קצת יופי בעיניים", אני אומרת לרן. "גם אני", הוא אומר, "אני מרגיש אשם שאני נהנה ככה, אבל עוד שנייה אחת בבית והייתי יוצא מדעתי".
"אוף, מגיעה מישהי", רן אומר ומרים את הראש מהמגבת שעליה הוא שוכב כמו חרדון שיכור משמש כבר שעה. אני מסתכלת, ורואה משמאל בחורה צעירה מאוד, עם שיער ארוך ושמלה אביבית. "יש לכם במקרה קרם הגנה?" היא אומרת לי ישר. כמובן שאין לי, למרות שאני מתביישת להודות בזה שאני אישה בת 50 שלא טורחת להגן על המעט שנותר מהעור החרוך שלה מהשמש. אחרי כמה רגעים היא שוב פונה אלינו: "הדבר השקוף הזה שאני רואה בתוך המים, זו מדוזה?" "כן", רן אומר לה, "יש פה לפחות שלוש, אבל אל תדאגי, המים כל כך שקופים שרואים אותן מתקרבות". מתפתחת שיחה, ויש משהו כל כך נעים בלדבר איתה. היא מדברת איתנו חופשי, לא אכפת לה שאנחנו זקנים ואני חושבת שגם זה מאפיין את חיפה. זו עיר פשוטה ולא מתגוננת שבה אנשים עדיין מדברים זה עם זה. בפעם האחרונה שבה ביקשתי מבחורה זרה בחוף גורדון שתשמור לי לשנייה על הדברים כי אני נכנסת למים, היא אמרה בקול מאשים "אבל עד מתי", ותלתה בי מבט כאילו שאני הסטוקרית מהסדרה "אייל קטן" בנטפליקס.
"את נורא חיפאית", אני אומרת לבחורה. "איזה חיפאית", היא אומרת ואיזה ענן מתיישב על פניה, "אני מהמפונים. בהתחלה פינו אותי מהדירה ששכרתי בקיבוץ בעוטף עזה. אחרי זה נסעתי להורים שלי במושב ליד קריית-שמונה, ואחרי כמה ימים פינו גם אותם. אז נסעתי איתם למלון מפונים בנתניה, אבל גם שם לא מצאתי את עצמי. לכי תחיי בגיל 26 עם אבא ואמא בחדר בגודל 24 מטר". משם היא התחילה לחפש דירה. כמובן שלא בתל-אביב, כי לחיות שם זה לגזור על עצמך חיים נטולי פירות לנצח. "בסוף חברה טובה שלי הזמינה אותי לבוא לגור איתה בחיפה. היא אמרה לי שאחרי שאני אמצא עבודה אני אוכל למצוא דירה זולה, וגם שהעיר מתעוררת.
"אני קצת לא קולטת שככה נראתה חצי השנה האחרונה בחיים שלי", היא אומרת פתאום, "כל הנדודים האלו, והשינויים, ועדיין אין לי מקום משלי”. ועכשיו אני רואה שהיא נאבקת בדמעות שעלו לה בעיניים. "זה מטורף", רן אומר לה, "באיזו תקופה מקוללת יצא לדור שלך להיות בני 20. קודם הקורונה, ואחרי זה 7 באוקטובר".
רק בת 26, אני חושבת, וכבר יודעת מה זה להיות חסרת בית. בגיל שלה גרתי בדירה עם שותפה אחת בלבד ברחוב הכי מרכזי בתל-אביב. עבדתי כברמנית בבר נחשב, הטיפים שזרמו איפשרו לי לקנות כל שמלה או מוצר איפור שבהם חמדתי, והיא קמה בבוקר בדירה של חברה, לא יכולה לקנות לעצמה שום דבר כי עוד לא מצאה עבודה עם כל התזוזות הטקטוניות האלו. "לכי תחיי חיים נורמליים כשאין לך בית בשום מקום".
הילדה המפונה נכנסת למים, עוצמת עיניים ופשוט צפה כמו אצה, כמעט כמו שהיא צפה עכשיו בתוך החיים המוזרים והחדשים שנהיו לה. זאת הפעם הראשונה שאני פתאום קולטת כמה קטנטנה נהייתה המדינה שלנו. כאילו שמישהו הכניס אותה לתוך קוצץ סיגרים ענק וקטם את שני הקצוות שלה בבת אחת. פתאום כבר אין יותר צפון המדינה, גם אין את אזור העוטף, וכפועל יוצא מזה שישראל נהייתה מקוצרת כמו גלילון, חיפה הפכה להיות סוג של גבול.
כשהסתובבנו ברחובות בת גלים אמרתי לרן, "בחיי שחיפה השתנתה, תראה, יש פה אפילו מאפייה טרנדית עם קירות מלבֵנים אדומות כמו בניו-יורק, יש פה בית קפה על השדרה, ותראה, פה ממול, בר יין חדש". כל כך התפעלנו מההתחדשות של חיפה, שלא הבנו שבת גלים מפוצצת ככה באנשים לא רק כי היא הפכה למרכז של סטודנטים ואמנים. פשוט יש בה מלא תיירים מסוג חדש. תיירים כמונו. כאלו שהרגישו שעוד שנייה אחת בלי טבע וקצת חופש הם ייצאו מדעתם, אבל פתאום נזכרו שהיי, אין בכלל צימרים. פשוט כי אין יותר את הגליל, הגולן, קריית-שמונה. צפון הארץ מסתתר מאיתנו מתחת למסך של ערפל. הוא הפך לשמועה, למקום שייתכן שהוא קיים, אבל יכול להיות שהוא כבר לא קיים באותה מידה.
בעולם הגדול זה כבר מזמן טרנד, לוותר על הבירות העמוסות ולנפוש רק בערים יותר קטנות, יש לזה אפילו שם - "תיירות סקנד סיטי”, עיר שנייה. ככה למשל הפכה מנצ'סטר שבאנגליה ליעד תיירותי לוהט. אנשים מעדיפים להגיע אליה ולא אל לונדון, שפשוט נראית כמו פריז או רומא. אותו מגה-סניף של ספורה שממלאות אותו מתבגרות מכל העולם, אותן מסעדות יקרות שרן מכנה בשם "לה מלכוד". על פניו, חיפה היא עיר שנייה קלאסית. יש בה חנויות קטנות ומוזרות, מכולות מאובקות שעדיין מוכרות קריסטל קולה, ואתמול בערב התכנסה בחוף הים שנשקף מהמרפסת שלנו חבורת נשים וגברים כבני 70 והתחילה לשיר ביחד ובקול רם מאוד שירי ארץ ישראל.
רק שאנחנו לא חלק מהעולם הרחב יותר. אנחנו אזור מלחמה. חיפה היא כבר לא “עיר שנייה” ולא שלישית, היא עיר הגבול החדשה של ארצנו המקוצצת, ואני, שגדלתי בה ומכירה המון פינות נסתרות בה, שהתנשקתי פה בחוף את הנשיקה הראשונה, פתאום מרגישה בתוך העיר שלי ג'ט לג מוזר. אולי זו לא רק הילדה שפונתה מכל בית שהיה לה וצפה על המים כמו צמח מים ששום דבר לא קושר אותו לקרקעית; אולי כולנו מרגישים קצת חסרי שורשים כרגע. אין צפון ואין דרום, הגליל בוטל, העוטף מיותם, ובאמצע מסתובבים המון אנשים שאיבדו לאחרונה את ביתם. כל מה שנותר לנו זה לאהוב הכי חזק את מה שיש. את מה שנשאר לנו: חוף בתולי, מים שקופים, אנשים שמתיישבים לידנו והם היחידים שמבינים איך זה מרגיש לחיות במדינה שגזמו לה את הצ'ופצי'ק משני הכיוונים.
