ספרו החדש של מיכה גודמן "היום השמיני" נע בין שני קצוות סותרים. מחד הוא נכתב במעין תחושה של בהילות של מחבר שחש צורך להוציא אותו בסמיכות לראשיתם של הימים הקשים שבהם אנו מצויים לפני שיהיה מאוחר מדי; בהילות הבאה לידי ביטוי לעיתים בניסוחים לא מהוקצעים ובחזרות על טיעונים דומים הנאמרים פעם אחר פעם לאורך הספר. מאידך, אל מול אותה כתיבה בהולה, הנובעת בצדק מתחושה חריפה של אסון, המהלך האינטלקטואלי שגודמן מציע בספרו הוא אופטימי ומסמן את המוצא הפשוט לכאורה מהסבך שאליו נקלענו, שהרי קווי השבר המאיימים עלינו, כך טוען גודמן, הם בסופו של דבר ברובם מלאכותיים ופרי שיח מפלג שכפינו על עצמנו. במציאות, רובנו (מהשמאל הציוני ועד הימין הלא-משיחי) חושבים באופן דומה ומסכימים על עקרונות פוליטיים משותפים, ומכאן שאת כל הבעיות הפנימיות בינינו ניתן "ברמה העקרונית לסגור באמצעות שיחה, הקשבה ופשרה" (עמ' 131).
3 צפייה בגלריה
קווי השבר המאיימים עלינו, כך טוען גודמן, הם בסופו של דבר ברובם מלאכותיים ופרי שיח מפלג שכפינו על עצמנו.
(צילום: שאול גולן)
ספרו של גודמן ייפול ככל הנראה על אוזניים קשובות רבות: לא רק שהוא מבטא תחושה עזה של געגוע ל"אחדות" אלא הוא אף מבטיח שהדרך לאותה אחדות מיוחלת היא קלה ופשוטה. מתוך עמדה זו גודמן ממקם את עצמו כמעין פסיכולוג לאומי המבקש לנתח עבורנו את מה שהוא מכנה "מריבה רעילה והרסנית" (עמ' 17) ומציע לכולנו לעבור אצלו טיפול משפחתי. העמדה הסמכותית של פסיכולוג לאומי מובילה אותו לשני מהלכים. האחד הוא דיבור לאורך כל הספר בלשון רבים: "אנחנו" "חשבנו" "גילינו" - מה שמגביר לכאורה את אמינותו והזדהותו עם הקולקטיב, אך מאידך, כמו פסיכולוג טוב, הוא אינו ממקם את עצמו פוליטית אל מול המטופל שלו. לגודמן אין עמדה ודעה ביחס למשבר הפוליטי החמור והקשה ביותר שפקד את מדינת ישראל. למעשה, לא רק שאין לו דעה משל עצמו אלא שכדי לשמור על מעין "אובייקטיביות טיפולית" הוא עובר משיח של עובדות לשיח של נרטיבים: לימין יש נרטיב ולשמאל יש נרטיב, ושניהם נובעים מחרדות יותר מאשר מעובדות. כך למשל הוא שב וטוען בנוסחים שונים כי "תומכי המחאה דמיינו את הממשלה מפרקת את המנגנונים שמגינים על החירויות של האזרחים" (עמ' 50). כך, במשפט אחד הוא מטשטש את הניסיון הממשי והאלים של הממשלה לשנות את שיטת הממשל בישראל (פסקת ההתגברות, הרכב בית משפט, ביטול עילת הסבירות למי שעוד זוכר...) והפך אותה ל"חרדה", למצוקה שעימה יש להתמודד בכלים טיפוליים ולא בכלים פוליטיים הכוללים עימות וביקורת.
לכאורה, אין ברירה. האירוע המטלטל והמתמשך של 7 באוקטובר מחייב את כולנו להירתם למשימת השינוי. "הישראלים של היום", כותב גודמן, "ביקרו ליממה בעומק הגלות של האתמול. הם נזכרו באמת שאותה שכחו, אמת שגם אני שכחתי: המציאות הרבה יותר שברירית מכפי שהיא נדמית" (עמ' 15). מתוך ההכרה הזו בשבריריותו של הקיום הישראלי אל מול האיום מחוץ נובעת לכאורה המסקנה המתבקשת: אחדות ומתינות.
3 צפייה בגלריה
"מתינות" היא מילת המפתח. כריכת הספר "היום השמיני" מאת מיכה גודמן
(באדיבות הוצאת הקיפוד והשועל)
"מתינות" (או, לעיתים "פרגמטיות") היא מילת המפתח של הספר. זו נועדה לגשר על קווי השבר המפרידים בינינו הישראלים, שהחלישו אותנו, מאיימים על קיומנו, והביאו אותנו אל השבר של 7 באוקטובר. אפשר אולי לחשוב על סיבות אחרות למצב שאליו נקלעה החברה הישראלית, או אפילו לנסות ולהצביע על מי שאחראים לו. אולם גודמן מעדיף להסיט את השיח מהפוליטיקה לאשמה קולקטיבית (השסעים שלהם אחראים כולנו) ומשם אל התיקון (מתינות ואחריות). המתינות, הוא טוען, מתבקשת כיוון שרוב הישראלים, גם אם הם אינם יודעים זאת, קרובים יותר למרכז מאשר לקצוות ומסכימים או יכולים להסכים על רוב הדברים לו רק יקשיבו זה לזה. ומכאן, קווי השבר שאיימו לפרק את החברה הישראלית הם "מלאכותיים... קווי שבר של זהויות ולא של דעות... הטעונות במטען כבד של רגשות" (131). במילים אחרות, הפער הוא במרחק שבין הזהויות הפוליטיות שבחרנו לאמץ, המשרטטות קווי שסע ועוינות, לבין העמדות הפוליטיות שאנו מחזיקים ובהן ניתן למצוא לא מעט הסכמות. מתוך מרחב ההסכמה שהוא מזהה מבקש גודמן לכונן ממלכתיות מחודשת המבוססת על פשרות מושכלות ולא על התנגשות ערכית שכן "ללא פשרה ערכית, אין חיים ערכיים".
הכמיהה לאחדות שמבטא גודמן מוכרת לרובנו. כבר שנים אנחנו יושבים במעגלי שיח, עוסקים בקירוב לבבות, ממציאים צווי פיוס וחותמים על אמנות. אבל גם אם מפגשים מעין אלו עשויים להקהות את העוקץ הם אינם יכולים להעלים את המחלוקות הפוליטיות עצמן. חשוב לא פחות, העלמת המחלוקות הפוליטיות, שמציע גודמן, אינה נטולת מחיר. דווקא הדימוי שבו הוא מבקש להשתמש, יחידות המילואים - שהוא מגדיר "קהילות מופת", מלמד רבות על מגבלות הפתרון שהוא מציע. מחד, יחידות המילואים הן לעיתים קרובות מקום מפגש אינטימי המחבר יחד אנשים שונים ומאפשר סולידריות חוצת מגזרים. אולם אוהל המילואים אינו מכיל את כולם, ומכאן עולה השאלה לא רק על מה מדברים ועל מה לא מדברים, אלא גם עם מי מדברים ואת מי משאירים מחוץ לאוהל ומחוץ למעגל קבלת ההחלטות?
ואם כבר פסיכולוגיה, הרי המתינות שמציע גודמן היא ביסודה הדחקה. ניקח לדוגמה את השאלה הפלסטינית, שלתפיסתו כבר איננה מהווה שסע פוליטי כמו בעבר. שכן מי שצידד בעבר בפשרה טריטוריאלית הגיע להכרה כי לא ניתן יהיה להגיע לפתרון בטווח הקרוב. ומצד שני, מי שמתנגד לפשרה טריטוריאלית יודע שסיפוח אינו ישים בעת הזאת. לכן, אפשר לכאורה להניח בצד את הבעיה הפלסטינית ולהתמקד בשאלות האחרות המצויות בתוך מרחב ההסכמה הישראלי. הטענה הזו בעייתית מכמה סיבות. ראשית, על פי גודמן, והדבר עולה גם מספריו הקודמים, ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין ישראלי פנימי. ברצותנו נעסוק בו וברצותנו נסמן אותו כלא רלוונטי. לפלסטינים עצמם אין כל משקל בדיון. שנית, היא מתעלמת מהעובדה שבשנים שבהן לא התקיים משא ומתן התרחבו ההתנחלויות באופן שיקשה על פשרה טריטוריאלית. ושלישית, תזת "ניהול הסכסוך", שגם גודמן היה שותף לה, קרסה ב-7 באוקטובר והציבה מחדש את השאלה הפלסטינית לפתחנו. סיום המלחמה הנוכחית יהיה כרוך ככל הנראה בהתמודדות עם התביעות הפלסטיניות לסיום הכיבוש, ונראה שנותרנו דווקא עם הקצוות: פשרה טריטוריאלית או הכרעה.
אז מיהו הקולקטיב שבשמו מדבר גודמן? זהו מחנה, שאינו מודע לכך שהוא מחנה. אנשי מרכז-שמאל במודיעין ואנשי ליכוד במעלה אדומים החולקים חזון משותף: מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית והמחלוקת היא אך ורק על המינונים. זהו זרם מרכזי הכולל "תומכי ימין שאינם קיצוניים, תומכי מרכז, וישראלים מהאגף הציוני של השמאל" (עמ' 94) השואפים לאזן בין שני הערכים המרכזיים, יהדות ודמוקרטיה. "ישראל", קובע גודמן, "היא מדינה ליברלית שמאדירה כל יחיד ושואפת להגן על האוטונומיה שלו" (156). אבל על הקביעה הזו יחלקו לא רק הערבים אזרחי ישראל שיהדותה של המדינה הופכת אותם לדיירי משנה, אלא גם יהודים ישראלים המבקשים למשל שלא יכפו עליהם נישואים על פי ההלכה. אי-ההסכמות, במילים אחרות, אינן רק עניין של רגשות המועצמים בשיח פוליטי נעדר ניואנסים (מבלי לבטל מחשיבותו), אלא גם עניין פוליטי המחייב משא ומתן של ממש.
משאלתו של גודמן להמיר פוליטיקה בפסיכולוגיה היא מקור חולשתו של הספר, חולשה מוסרית ומעשית גם יחד. שאלות של הסכמה ושותפות הן ביסודה של התיאוריה הפוליטית, אבל כך גם שאלת הלגיטימציה והמחלוקת. סיפור הריבונות שגודמן עושה בו שימוש, שבו האזרחים מוסרים את כוחם בידי הריבון כדי שיגן עליהם הוא מיתוס פוליטי המבקש לתת לגיטימציה לסדר הקיים. בפועל, ריבונות ואזרחות כללו תמיד הדרה והיררכיות שמהן נגזרים מאבקים לשוויון שאינם בהכרח "מתונים", או פשרות המדירות קבוצות שאינן שותפות מלאות. כך, הצניעות של האבות המייסדים של האומה האמריקאית, אשר לא השלו את עצמם שהם מכוננים "איחוד מושלם" (עמ' 135), הסתירה את העובדה שה"לא מושלם" כלל בין השאר עבדות והדרה של נשים מהפוליטיקה. באותו אופן, גם "תחושת הבעלות המשותפת" של ישראלים על המדינה אחרי 7 באוקטובר הזינה את מה שגודמן כינה "ירח הדבש של הסולידריות הישראלית" אך גם הנכיחה את העובדה שלא כולם וכולן הם בעלי הבית.
אי-אפשר להכחיש שיש דבר מה מפתה בספרו של גודמן. זה פיתוי לשיבה לאיזה חיק קהילתי מגונן ומנחם, שבו אנו, כל חברי וחברות קהילת "השייכים" נתנחם תוך כדי שכחה מרגיעה של כל מי שהושאר בחוץ. אלא שזה מהלך המבקש להמשיך בדיוק את אותו עיוורון פוליטי וצבאי, שהוביל אותנו מלכתחילה לאסון שבו אנו מצויים. המאבק הפוליטי במדינת ישראל הוא מאבק ממשי ולא מאבק רגשי ולא ניתן לפתור אותו בעזרת חיבוקים ומעגלי שיח, אלא באמצעות בחינה מחודשת של שאלות יסוד בחברה הישראלית ושל טיב היחסים בין כל מרכיביה, כולל ערבים וחרדים. זו אינה בחינה נעימה או פשוטה, ולמרבה הצער לא ניתן לפתור אותה בעזרת נוסחאות קסם קליטות שגודמן מפזר לאורך ספרו, כגון "אחרי המלחמה אנחנו נדרשים להקריב כדי להתאחד" (עמ' 71). זה גם לא מספיק וגם מסוכן.
"היום השמיני", מיכה גודמן , הוצאה לאור: הקיפוד והשועל, 236 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.24
