"הכתיבה מתחילה מתפיסה עצמית של שוליוּת ושל שוֹני. היא מושפעת מהמציאות של זמננו, ואחת המציאויות של זמננו היא עקירתם של זרים רבים כל כך לאירופה", כך טען הסופר הבריטי, חתן פרס נובל לספרות מלפני שנתיים, עבדולראזק גוּרנָה, שנולד בזנזיבר ונאלץ להגר לבריטניה בעקבות מהפכת זנזיבר העקובה מדם בשנות ה-60, כדי למצוא מרחב ביטחון ולגשש את דרכו לעבר העתיד.
גורנה סיפר על כך שהמרחק מארץ ההולדת אמנם משחרר, מספק מרחק ופרספקטיבה אבל בה-בעת גם מעוות, כי כמהגר בקרב זרים מאבד הכותב את תחושת המציאות של ארץ ההולדת שממנה התרחק. "כתיבה בקרב זרים פירושה ההכרח להחמיר עם עצמך כדי להשיג אמינות, לאמץ ביקורת עצמית כסמן של אמת, כדי שלא יזלזלו בך כסנטימנטלי או כאופטימיסט".
גורנה ידע כשהתחיל לכתוב, שלא יכול היה פשוט לזרוק את עצמו אל הספרות הבריטית ולקוות שהקול שלו יישמע עם הזמן והמזל. הוא צריך היה לקחת בחשבון את הידיעה שחלק מהקוראים יסתכלו עליו בדרך מסוימת. למזלו, הוא לא היחיד שפעל כך. מהגרים רבים התמודדו עם שאלת המרחק, ועשו זאת בהצלחה. בעקבותיהם, טוען גורנה, העולם הפך לפחות בלתי מובן. העולם הפך לקטן יותר.
התחושה שגבולות בעולם מתמוססים ללא הרף ניכרת ברומן "אושר", שראה אור לפני כשש שנים ותורגם כעת לעברית ברגישות רבה ובעברית של בדולח. אמינטה פורנה היא סופרת בריטית ויוצרת קולנוע תיעודי מוערכת, שנולדה בשנות ה-60 בעיירה בלשיל לאם סקוטית ולאב מוסלמי שהיה מתנגד משטר בסיירה-לאון. היא גדלה בין סקוטלנד, ניגריה וסיירה לאון, בצל מערכת היחסים הלא-יציבה של הוריה ובצל כבד אף יותר של המעצר הפוליטי, המשפט על בגידה וההוצאה להורג בתלייה של אביה הרופא, שגינה שחיתות ואלימות בממשלת ארצו. כשבגרה, החלה פורנה לחקור את רדיפתו הפוליטית של אביה. נאמר לה שהוא מת ממחלה בבטן, אבל היא סירבה להאמין, חזרה לארץ הולדתו, ראיינה עשרות אנשים שקשורים למעצרו ולמשפטו וניסתה לספר לעצמה את הסיפור שלא סופר.
הממואר המצוין שחיברה, "השטן שרקד על המים: מסע חיפוש של בת", ראה אור בתחילת שנות ה-2000 וזכה לשבחים לא רק בשל כישרונה של המחברת לשרטט לאחור את חייה האישיים בכנות מעוררת אמפתיה, אלא בשל חלון ההצצה שסיפקה לקוראיה אל אמיתות עצובות באשר למערב אפריקה, כאלה שנדמה כי נדחקו לשולי ההיסטוריה.
הספר הראשון שלה שרואה אור בעברית דווקא אינו ממואר, אלא רומן שכתוב במיומנות מעוררת השתאות, ומתרחש בלונדון של ימינו, כרך שמכונה על ידי חוקרי אורבניוּת כ"עיר-עולם", מרכז כוח תרבותי, פיננסי ופוליטי, עיר שנראית כמו במת תיאטרון, "ותושביה כשחקנים שמגלמים את עצמם על רקע התפאורה המפוארת. הכול נראה כמו מופע בידור שדבר לא יכול להשתבש בו, ואם בכל זאת יחול איזה שיבוש הכול ישוב ויסתדר עד סוף המערכה השלישית".
על גשר ווטרלו נפגשים גבר ואישה, כל אחד מהם מחפש אחר דבר מה משלו, וכל אחד מהם מתמודד עם כוחות סותרים של קרבה וריחוק. ד"ר אטילה אסאר, פסיכולוג מומחה בעל שם להפרעות פוסט-טראומה, שעבד כיועץ לארגון הבריאות העולמי ומצא במחקריו, בין היתר, שרופאים במדינות המערב שגו באבחון מהגרים, וחשבו שהם סכיזופרנים בעוד הם פשוט היו פוסט-טראומטיים. אטילה ביקר במדינות רבות שנמצאות תחת מצב של סכסוך מתמשך וראה עד כמה דומים הם כל המקומות הללו: "אנשים צעירים מקריבים את גופם ואת נפשם בשדה הקרב. הם נשלחים אליו בידי אנשים בגיל העמידה שאחזו ברובה רק פעם אחת, בסופשבוע של ציד ברווזים, ועל גברים כמו אטילה מטילים את מלאכת השמירה על השפיות של אותם גברים צעירים, בעוד הדברים שהם מתבקשים לעשות הם בעצמם לא שפויים"; וג'ין טוריין, ביולוגית שחוקרת עבור המועצה העירונית והנציבות האירופית חיות בר אורבניות, ובהן את השועלים שחיים בעיר ואת מידת הדו-קיום שבין בני אדם לבין חיות הפרא.
אטילה מגיע ללונדון מגאנה לכנס, ומחפש אחר האחיינית שלו ובנה, שנרדפים בידי רשויות ההגירה; ואילו ג'ין מגיעה ללונדון מאמריקה. היא התגרשה מבעלה והתרחקה מבנה, רצתה שינוי והתגעגעה לחיים בעיר גדולה. השניים אמנם מבודדים, אבל קיומם פורס קשרים רבים, גלויים ונסתרים, עם אחרים, בהם אהובתו לשעבר של אטילה, שאינה מסוגלת לזהות אותו בעקבות מחלה ניוונית. המשיכה בין ג'ין ובין אטילה מעודנת ורב-שכבתית: "אנשים פזיזים פורשים את זרועותיהם וצונחים אל האהבה, כמו חולמים שעפים בחלומותיהם בלי סכנה או פחד. אך אלה שיודעים שכל אהבה מועדת להסתיים באובדן לא נופלים. הם חוצים בזהירות את הסף מאי-הידיעה אל הידיעה".
נדמה שאין מי שאינו מחפש מחסה, גם האחיינית הרדופה של אטילה וגם השועלים שג'ין עוקבת אחריהם. אלה ואלה פועלים לבדם בעולם, ללא הגנה של להקה, ומשתדלים שלא לקחת סיכונים מיותרים. כדאי להקשיב למה שאומרת פורנה בנוגע למושג האחרוּת וכיצד מעיד ספרה על החובה החברתית של סופרת בימינו.
"אושר", אמינטה פורנה, תרגום: דפנה רוזנבליט, הוצאה לאור: ספריית רות, 361 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.24
