"מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו. המבשלת של גברת גרובך, בעלת הבית שלו, שהייתה מביאה לו את ארוחת הבוקר יום-יום בשעה שמונה בערך, לא באה הפעם. דבר כזה לא קרה מעולם. ק' חיכה עוד קצת, הביט מעל הכרית שלו וראה את הזקנה שגרה מולו וצפתה בו עכשיו בסקרנות שלא הייתה אופיינית לה כלל, ואז, גם מפני שהתפלא וגם מפני שהיה רעב, צלצל בפעמון. מיד נשמעה נקישה על הדלת ונכנס איש שק' עדיין לא ראה מעולם בדירה הזאת. האיש היה דק גזרה ועם זאת בעל מבנה גוף מוצק. הוא היה לבוש בגד שחור הדוק שבדומה לחליפות מסע היה מצויד בכל מיני קפלים וכיסים ואבזמים וחגורה, ולכן אף על פי שלא היה ברור למה הוא משמש, נראה שימושי ביותר. 'מי אתה?' שאל ק' ומיד הזדקף במיטתו לישיבה. אבל האיש התעלם מהשאלה, כאילו יש להשלים עם הופעתו, ורק שאל: 'צלצלת בפעמון?'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ספק אם מישהו לא שמע או אינו מכיר את פתיחת "המשפט" מאת פרנץ קפקא, אחד הרומנים החשובים והמצוטטים ביותר במאה ה-20, המגולל את סיפורו של יוזף ק', אותו פקיד בכיר בבנק, שעומד למשפט, חסר אונים, על לא עוול בכפו, אל מול מערכת סתומה וסבוכה.
100 שנים למותו של הסופר היהודי-צ'כי, ו"המשפט" זוכה לתרגום חדש של אילנה המרמן, שנעשה בעברית טבעית וקולחת כאילו הספר הזה נכתב אתמול. שני תרגומיו הקודמים, שיצאו לאור בהוצאת שוקן ב-1951 בידי ישורון קשת וב-1992 בידי אברהם כרמל, פורסמו על פי המהדורה של מקס ברוד. המרמן, לעומת זאת, תירגמה אותו על פי המהדורה הביקורתית שפורסמה שנים אחר כך.
"הדברים ידועים, קפקא ביקש ממקס ברוד לשרוף את כתביו וברוד החליט שלא לכבד את בקשתו", מספרת המרמן. "הרווחנו לא מעט מזה. מצד שני, הגענו למצב שאין מילה של קפקא שלא מתורגמת".
הוא נעשה אייקון.
"אייקון די בנלי. המילה קפקאי נכנסה למילון אבל לא בטוח שכל מי שאומר אותה קרא את קפקא".
אז למה לתרגם שוב את "המשפט"?
"כי יצירות גדולות ראויות ליותר מתרגום אחד, וזו יצירה מופלאה ומהפנטת שעובדת על החושים. זה התחיל כש'מקום לשירה' הזמינו אותי להרצות על 'הטירה' של קפקא. הכנתי את ההרצאה, חזרתי לקרוא את קפקא, וזה גרם לי הפתעה ואהבה מחודשת לסגנון הזה. פתאום התחשק לי לתרגם שוב מגרמנית. פתאום שמתי לב שרוב הספר מתנהל בכלל בדיאלוגים, ובגלל הדיאלוגים יש הרבה שפה דיבורית. אז במקום להמריא לכל מיני פרשנויות היה לי חשוב להביא אותו כפי שהוא, מלא חיות, קונקרטי, ריאליסטי בהרבה דברים. מלא הומור. לא נראה לי שיש לקרוא אותו רק כמשל".
הומור וקפקא?
"אני בעד קריאה טקסטואלית והנאה מהקריאה. כמעט בכל פרגמנט של קפקא יש סיפור מעשה, עלילה. אבל אני לא קוראת אותו כדי להמריא אל שער החוק ולהחליט אם עוברים אותו או לא. אני קוראת אותו על פני הקרקע. לכן הוא גורם לי לחיוך ולפרצי צחוק. אני רואה את האדם האנושי לפני שער החוק ואיך הוא הולך לגווע, ואת היחסים בין שני האנשים האלה. רוב הפרשנויות הולכות למטפיזי, אבל בשביל מה צריך לתאר בני אדם בצורה כל כך ריאלית, כולל הפשפשים בצווארון המעיל, כדי להגיע למטפיזיקה?"
אז עושים לו עוול בפרשנות-יתר?
"יש בסיפורים של קפקא חוסר ביטחון בחיים. בגיל צעיר הוא שומע את אמא שלו מדברת עם השכנות והן קובעות לשתות בארבע קפה בגינה. הוא שואל איך הן מסוגלות בכלל לקבוע לאחר הצהריים? הרי שום דבר לא קבוע ולא יציב, ומי יודע מה יקרה עד אז. בחור צעיר שמרגיש כל הזמן שהאדמה נשמטת תחת רגליו. או שהוא אומר משהו אחד ואז מיד מסתייג ממנו. זה מופיע בכל היצירה שלו וגם ב'המשפט'. יש פרגמנט יפה שבו הוא כותב: 'כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי-אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין'. התחושה שהאדמה נשמטת תחת הרגליים היא כנראה זו שמלווה את הקריאה בו גם היום".
הרבה מן התחושה של האדמה נשמטת תחת הרגליים מלווה את המרמן בחייה. היא נולדה בחיפה להורים יוצאי פולין, למדה ספרות ופילולוגיה באוניברסיטאות בצרפת, בגרמניה ובישראל, והפכה לאחת המתרגמות הבכירות והחשובות כשהוציאה תחת ידה בהוצאת עם עובד כמה מן הקלסיקות הגדולות מספרות העולם. "הנסיך הקטן" של סנט-אכזופרי, "הדבר" של אלבר קאמי, "כה אמר זרתוסטרה" של ניטשה, וכן סיפורים של א.ת.א הופמן, פלובר, גוגול, מלוויל, הנרי ג'יימס ועוד.
המרמן, 79, ערכה במשך שנים רבות את הסדרה היוקרתית של הוצאת עם עובד, "ספרייה לעם", לצד נילי מירסקי, חב,רתה הקרובה, ומשה רון. לצד זאת בלטה תמיד בפעילותה הפוליטית והחברתית, בתור חברה במועצת רצ, בהנהלת "בצלם, בהנהלת האגודה לזכויות האזרח, ובארגון "לא מצייתות", שהבריח נשים פלסטיניות וילדיהן מיהודה ושומרון לימי כיף והפוגה בישראל. כיום היא עורכת סדרת פרוזה בהוצאת "אחוזת בית", ומתרגמת גם מערבית.
מתי התחילה אצלך המודעות הפוליטית?
"החינוך בבית. אבא שלי מת כשהייתי צעירה. אמא שלי הייתה מאוד פעילה. על רקע המשפחה שלה שנרצחה בפולין היא לימדה אותי ואת אחותי שלא שותקים. ושתינו לא שתקנו".
דור שני לשואה בדרך כלל מקבל חינוך ציוני פטריוטי.
"אני חונכתי על השואה כמו כולנו. עשו עם הדור שלי מניפולציות — איך שחינכו אותנו על השואה, ואיך שחינכו אותנו על הסכסוך עם הפלסטינים. עד שיצא בני מוריס עם הספרים שלו בשנות ה-90 לא ידעתי בכלל על גירושים, על הריסות כפרים, לא ידעתי כלום. חונכתי חינוך ישראל, ציוני, פטריוטי. אבל אמא שלי, ככל שראתה את הדברים, לא הסכימה איתם. הייתי חניכה בשומר הצעיר, ובשלב מסוים לא קיבלתי גם את העמדה של מפ"ם. המדריך שלי היה יהושע סובול, הערצנו אותו כולנו. אבל עזבתי את השומר הצעיר לפני היציאה לגרעין מסיבות פוליטיות. היו לי דעות אחרות על מלחמות ישראל. נעשיתי מודעת פוליטית כבר בימי נעוריי, וזה התחזק ככל שהדברים התפתחו".
קפקא ניחן בחוש נבואי. סיפורו "במושבת העונשין" מעלה שיאים של אכזריות אנושית, בטכנולוגיית עינויים מתקדמת, כאילו צפה את השואה שעתידה להתרחש ושאר זוועות המאה ה-20.
"את החוש הנבואי של קפקא אנחנו מרגישים בדיעבד. לא זכור לי שדיברו עליו בזמנו כעל מנבא עתיד. אנשים קוראים את זה כסיוט. יש לו נבואה על איך לוקחים את כל היהודים ומכניסים אותם למגירות והם נחנקים שם, בדיעבד זה נראה כמו נבואה".
וזה לא?
"קפקא הוא בן הדור של מלחמת העולם הראשונה, שהייתה זוועה. ממנה התפתחו מטוסי הקרב וכלי הנשק. כשקוראים את 'במושבת העונשין' מבינים שהטכנולוגיה של היום אחרת לגמרי. בסיפור שלו, אנשים עומדים ומסתכלים על העינוי מתחילתו ועד סופו. היום יש מרחק מחושב בין מחוללי ההרג ובין ההרוגים. ההורגים לא צריכים לראות את הקורבנות שלהם. הנאצים התחילו בזה. בהתחלה החיילים ירו באנשים לתוך בורות, והמפקדים הבינו שהחיילים לא יכולים לעמוד בזה, הם השתכרו והשתגעו. לכן הם התקדמו לתאי הגזים. ומאז העולם המערבי התקדם עוד יותר, כולל במלחמה הנוכחית בעזה — כשהטייסים יורים פצצות מלמעלה הם לא רואים במי הם פוגעים. הטכנולוגיה יצרה מרחק אדיר בין ההורג להרוג, ועכשיו זה לא רק טייסים שמפציצים בעזה או בלבנון אלא מל"טים — מטוסים שבכלל לא מאוישים. מה שחמאס עשה זה לרצוח עין מול עין, הם עינו ורצחו את האנשים מול עיניהם, בלי טכנולוגיה".
קשה להחליט מה יותר גרוע, מושבת העונשין של חמאס או הטכנלוגיה להרג המוני.
"לו לחמאס היו מטוסים הוא היה משמיד את כולנו, זה ברור. אבל הריגה מרחוק הורגת בכמות גדולה יותר ופוגעת לדורות. האמריקאים בוויטנאם הרעילו שדות. זה פי מיליון יותר ממה שאדם יכול לרצוח בעצמו אחד מול אחד. עמים שלמים יכולים להיכחד ככה. קפקא לא ניבא איך העולם מידרדר להרג ההמוני הזה".
את מוצאת בקפקא רלוונטיות פוליטית למצב שישראל נמצאת בו היום, אחרי 7 באוקטובר?
"קפקא רלוונטי כמו כל ספרות גדולה, הוא לא במיוחד רלוונטי למה שקורה פה, זו לא מציאות קפקאית, לא אבסורד. יש סיבות למצב".
המרמן הייתה נשואה ליורגן ניראד, שהיה ראש החוג לספרות גרמנית באוניברסיטה העברית, ונפטר מסרטן בשנת 2000. השניים תיארו את תהליך המחלה והמוות בספרם היפה "במזל סרטן". בנם הוא המתרגם יונתן ניראד, שמתגורר בשנים האחרונות בברלין. ב-2016 פירסמה את הספר "אישה לבדה" המבוסס על חוויתיה. לאחר שהתאלמנה ואיבדה את אחותה, נסעה לבדה לניו-זילנד, רכבה על אופניים ותיארה את מסעה.
היא גרה באותו הבית, ברמת בית הכרם, כבר 17 שנה. "כמה שנים אחרי שיורגן נפטר הייתי זקוקה למרפסת, כדי שאוכל לצאת להתאבל בחוץ ולא ליפול על חברים", היא מספרת. "אני קצת עוזבת פה, כי אני לא משלימה עם מה שקורה בישראל. אין לי אזרחות זרה כי האמנתי באזרחות הישראלית, ואני מתכננת לנסוע כל פעם לכמה חודשים. אני באמת שבורה. לא רק מההרוגים ומהחטופים, אלא ממה שעושה ישראל בעזה. זו הפעם הראשונה שהגעתי לכזה משבר שאני לא מזדהה בכלל עם האזרחות שלי בישראל".
איך עברה עלייך השנה האחרונה שקדמה ל-7 באוקטובר, שנת המחאה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית?
"כבר הרבה שנים השנה שלי נראית רע. יש בעיה עם הדמוקרטיה פה עוד הרבה לפני ההפיכה המשטרית. כבר לא נכון לומר את המילה 'כיבוש'. מה שישראל עושה מאז 67' ועוד לפני כן זה השתלטות על שטחים. כשאת אומרת 'כיבוש' אז מיד חושבים 'אוקיי היא אוהבת פלסטינים ורוצה שיהיו בני חורין' והעיניים נעצמות. זה קרה לי ולבן שלי, ששילם מחיר על זה. יש כיבוש צבאי, אבל כיבוש צבאי אף פעם לא נמשך כל כך הרבה זמן, ושנית יש לו התחייבות לדאוג לאוכלוסייה. אז זה אפילו לא כיבוש צבאי. השליטה של ישראל בשטחים, הסיפוח, המצב הכלכלי שם, הגירושים של פלסטינים — זה מצב בלתי נסבל שלא מתאים לעם היהודי".
המתנגדים יאמרו שאף פעם לא היה פרטנר לשלום, בטח לא אחרי 7 באוקטובר?
"ברור שהערבים לא קיבלו אותנו והקמת מדינת ישראל היא בעיה מורכבת. אני נולדתי פה, אמא שלי באה לפה כפליטה. אני לא יודעת מה עושים עם המדינה הזאת, שמהרגע שהיא קמה וניצחה במלחמה לא ניסתה להשתלב באזור הזה בשום צורה".
אולי זה לא היה אפשרי?
"אני לא מדברת על יחסי אהבה עם סוריה או מצרים, אלא על עצם החינוך פה. למשל שלא לומדים ערבית. אני למדתי ערבית בגיל פנסיה. או הגישה של בן-גוריון של כמה שיותר נכבוש וכמה שיותר נפנה ערבים. הרי הכרנו את אמיל חביבי ועוד אנשים שהיו אחרי מלחמות ואחרי גירושים והם היו פתוחים להשתלב. בשנות ה-60 וה-70 היה קשר עם פלסטינים ושיתוף פעולה והבנה מאוד גדולה, חוויתי כאן אפשרויות של קשר טוב מאוד עם פלסטינים".
מה דעתך על אינטלקטואלים אמריקאים נוסח ג'ודית באטלר שרואים ב-7 באוקטובר מעשה התנגדות לגיטימי?
"מה שחמאס עשה זה זוועה וזה חמור. חמאס הוא ארגון דתי-קיצוני. מכיוון שאף פעם לא נתליתי בג'ודית באטלר אני גם לא מאוכזבת ממנה. ובניגוד לאווה אילוז, שכל הזמן נפרדת ממחנה השמאל, אני מעולם לא הייתי חלק ממחנה השמאל, לא הייתי שייכת לשום דבר. והמחשבות שלי על ישראל, שנהיית מדינה לא הומנית, הן לא מחשבות של שמאל. שמאל זה עניין של כלכלה, מעמד הפועלים, שוויון זכויות. אלה ערכים הומניסטיים, ואני לא חושבת שהם שייכים למחנה זה או אחר.
"אבל צריך לשאול, למה ישראל נדחפת להיות המייצגת של היהודים בעולם? היא לא פתרה את הבעיה היהודית עבור יותר ממחצית היהודים והיא מסכנת את היהודים שכן חיים פה וגם את אלה שבחו"ל".
היא אוהבת את הספרים של מאיה ערד, לאה איני, אילנה ברנשטיין, אסף ענברי, דרור משעני, נעה ידלין ונעמה דעי — ספרים שמשקפים מציאות ישראלית. ומוסיפה, "צריך להזכיר גם שיש פה מתרגמים יוצאים מן הכלל", ומזכירה את רועי חן, ניר רצ'קובסקי, טלי קונס וטל ניצן.
את תרגום "המשפט" היא הקדישה לחברתה, המתרגמת והעורכת נילי מירסקי ז"ל, שחתומה אף היא על תרגום כמה מן הקלסיקות בספרות העולם. במשך שנים רבות הן היו צמד בלתי נפרד. מזוהות עם טוב הטעם והעברית ההדורה של "ספרייה לעם". "ירשתי את 'ספרייה לעם' מאברהם יבין וצירפתי אליי את נילי. הכרנו בגרמניה והתחברנו שם. היינו חברות תקופה ארוכה. בשנים האחרונות חלה התרחקות אבל לא בגלל משהו מיוחד. חווינו הרבה דברים יחד, קראתי עכשיו שוב את 'הטירה' בתרגומה וזה מאוד יפה. אהבתי את הספרות הרוסית בזכות התרגומים שלה".
יש עכשיו תחושה של דור נעלם. סופרים, עורכים, חוקרי ספרות. את מרגישה בוואקום הזה?
"אני קוראת דברים מצוינים בספרות העברית. יש ספרים טובים. היה פה דור שבלטו בו הרבה סופרים וחלק גדול מהם היה מעורב פוליטית. זה פחות קורה היום, וחבל. אני חושבת שסופרים כן צריכים להיות מעורבים. בישראל קורים הרבה מאוד דברים קשים ורעים ואין מספיק סופרים שמוחים וכותבים ומעורבים. אגב הוואקום הזה הוא לא רק בישראל, קורה משהו היום עם הספרות הכתובה, את הירידה בצריכת הספרים חוויתי עוד כעורכת ב'עם עובד'. ההבדל הוא שפה בישראל האוכלוסייה קטנה. בגרמניה, באנגליה ובארה"ב עוד מוציאים המון ספרים, כי יש מספיק מי שיקראו. בארץ, היום, ספר שמוכר כמה מאות עותקים נחשב להצלחה".
למי מעבירים את לפיד התרגום והעריכה? ערכת יחד עם מירסקי ומשה רון ספרים חשובים ויפים, בסדרת 'פרוזה אחרת' הוצאת ספרים מאתגרים של ז'אן אמרי ואליאס קנטי, נדמה שהיום יש פחות אוונגרד במו"לות.
"'פרוזה אחרת' נמכרה מאוד קשה והיו לי הרבה ויכוחים בהוצאה. אני מודה ל'עם עובד' שנתן לי את האפשרות הזאת, כי רווח לא היה שם. ספרות אוונגרדיסטית צריכה אוכלוסייה גדולה כדי שאחוז קטן יוכל לקרוא אותה. אבל יש פה צרות יותר קשות מזה".
מה יחזיר אותך נפשית לתחושת האזרחות הישראלית שלך?
"אם ישראל תחדל להיות רק מעצמה צבאית. אם יהיה פה כבוד לזכויות אדם, לגבי כל אדם שישראל שולטת עליו בצורה מעשית. הלוואי שזה יקרה כי אין לי בית אחר. זה הבית שלי. את רואה, הוא נחמד ונעים".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.24
