אני לא גאה בזה. זה דבר די מטומטם לעשות כשאת עומדת בפיג'מה מול הבן שלך ונפרדת ממנו רגע לפני שהוא יוצא למלחמה, אבל זה מה שקרה: צעקתי עליו שהוא חייב לשמור על עצמו, כי אם יקרה לו משהו אני אמות מזעם. לא מצער, הדגשתי ונופפתי באצבעי, מזעם. טוב, זה היה מטומטם מכמה סיבות. ראשית, אני לא חושבת שיש חייל או חיילת במדינה שלא התבקשו על ידי משפחתם לשמור על עצמם. בואו נאמר שלא זאת הבעיה שבגינה חלקם לא חזרו. שנית, טיימינג. להתחרפן מולו ברגע שהוא זקוק לחיזוק, זה לא רק טיפשי, אלא גם מעשה אנוכי. אבל כשהסצנה הזו התרחשה, עברו כבר עשרה ימים מאז 7 באוקטובר וממדי ההפקרה, כמו אוזלת היד וחוסר הכישרון, כבר החלו להתגלות.
כתבות נוספות למנויים:
בסופו של יום - אנשום רגע ואגיד את זה - היכולת להיפרד מילד ברגע כזה קשורה לא רק לתקווה סטטיסטית לא מבוססת שהוא כנראה, בוודאות, כמעט בטוח, ברור יחזור בשלום, אלא גם לקשר עם המולדת. אהבה, הערכה, ערבות הדדית, תחושת אמון - זה החוזה. וכשדמיינתי את מה שכולנו מדמיינות ברגעים שבהם יכולת ההדחקה נשמטת, גם אם יש לנו ילדים בני שלוש שמועד הגיוס שלהם נעוץ בעתיד הרחוק, חשבתי שאני אתפוצץ.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הזעם, אותו חומר גלם רעיל וקשה, שנמצא בתוכי כבר שנים, מפושט הרבה מעבר לי והרבה מעבר למחנה השמאל. נדמה לי שהזעם משותף כמעט לכולם. יש מי שזועם על הימין ויש מי שזועם על השמאל; יש מי שזועם על טעויות העבר ויש מי שזועם על חזיונות העתיד; יש מי שזועם על העולם ה"סואו קולד" נאור ויש מי שזועם על עצמו. מי אמר פה זעם ולא קיבל? מי זורק נושא, לא משנה מאיזה תחום, שלא הופך שמן לתדלוקו?
גם השכול הישראלי, אולי הרמץ האחרון במדורת השבט, נגוע כולו בזעם. גם הוא הפך קרדום. נכון שלכאב אין מחנה, אבל לצורה שבה הוא מתעצב, כלומר להנצחה, למשמעות שכל אחד נותן למשפט האלמותי "במותם ציוו לנו את החיים", יש, והמשמעות מסוכסכת בדיוק כמונו.
התפוררות הלכידות החברתית פיצלה את הציוויים שציוו לנו המתים. יותר מדי השערות לגבי החיים שאנחנו מצווים לקיים לאורם, יותר מדי סוגים של חיים על פיסת קרקע אחת קטנה שבשום צורה לא יכולים להסתדר יחד.
"לא לשווא" הוא לא רק שמה של קבוצת הורים שכולים ממחנה השמאל-מרכז שקמה בימי המחאה, אלא הוא גם תביעתם של הורים שכולים מהמלחמה הנוכחית, הדורשים מנתניהו לכבד את זכר המתים בעזרת "ניצחון מוחלט". בדף הפייסבוק של "פורום הגבורה" נכתב כך: "הנופלים לא יהיו מגש הכסף לחזרת שלטון חמאס". עד כמה שמתבקש לתהות על הביטוי "מגש הכסף" בהקשר לקונספציה שקרסה ולכסף שהועבר, הרצון לטעת משמעות בחיים שהותירו הבנים הוא מכמיר לב ומובן לחלוטין. המשמעות היא חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי והאבל. רק שבדומה ל"לעולם לא עוד", שהיא קביעה פתוחה - לעולם לא עוד גזענות ורמיסת זכויות מיעוטים? או לעולם לא עוד עמלקים? - כך גם הפרשנות למוות שהוא "לשווא" ומוות שהוא "לא לשווא" תלויה בזהות המשיבים.
אולי רק בבתי הספר, כשהילדים שלנו יעמדו בחולצות לבנות וידקלמו משפטים מלאי הוד שהם אינם מבינים, נחווה לרגע תחושה מרוממת של אחדות. אבל אולי גם זה לא: שנים שלא פקדתי את הטקסים. ילדיי בגרו ואני בהחלט חושדת שאם בכל הטקסים הממלכתיים נפלה שלהבת הפוליטיזציה, והם הפכו לטקסי חנופה וליקוק, מה עוד נשאר מאזובי הקיר של כיתה ג' שתיים במוסד כזה או אחר?
בכל פעם שאני נמצאת בכיכר החטופים או מול שער בגין וצועקת "את כולם עכ-שיו!" אני נזכרת איך בעסקה הקודמת, שבמהלכה שוחררו טיפין-טיפין הנשים והילדים, הצלחתי גם ליילל מול הטלוויזיה וגם להחניק בהלה איומה. באותם ימים גם הילדה שלי, חובשת קרבית, עמדה להיכנס לעזה, והרגשתי איך הפסקת האש עלולה לסכן גם אותה כי מי יודע איך חמאס מתחמש עכשיו והיכן הוא ממקש. אני זוכרת את הימים האלה לא רק כיוון שהחרדות שלי לא איפשרו לי לצאת להפגנות - רגליי ממש כשלו - אלא כי הבנתי היטב איך אג’נדה יכולה להתעצב בעקבות חרדות. אני מתביישת לומר זאת, אבל באותם ימים קצת יותר התקשיתי להיות בעד עסקת חטופים.
בזכות אותה בושה הבנתי משהו. וכשאני מסתכלת היום על זעקתן של משפחות החטופים, אני זוכרת היטב שיש ביניהן מי שהצביעו ליכוד כל חייהם, יש ביניהן אבות ואמהות שהעריצו את ביבי וחשבו שהוא מלך מלכי המלכים. ומנגד, אני זוכרת היטב את חברו של בני, שנפגע קשה בארבעת גפיו ונמצא כבר קרוב לחמישה חודשים במחלקת שיקום - מי יודע אם אי פעם יעמוד - שאמר לו באחד הביקורים: "אם לא ננצח את חמאס אני לא מבין בשביל מה נותרתי נכה".
אני יודעת שיש מצב שאותה אם שקוראת עכשיו להפסקת הלחימה, הייתה יכולה לומר בשיחת סלון במלוא השכנוע והזעם שחייבים להיכנס באמ-אמא של סינוואר, כן, גם על חשבון החטופים, ושהחבר של בני יכול היה לעמוד על שתי רגליו בהפגנות ולדרוש את כולם עכ-שיו! אני מבקשת לזכור את העובדה הפשוטה שהוויית הסבל מעצבת את ההכרה. לכן את הזעם של הקורבנות, לא משנה מאיזה צד, אני מבינה, והוא לעולם יהיה מוצדק בעיניי.
הייתי שמחה אם היינו מצליחים לשאול שאלה אחרת. לא מי צודק, אלא מי מרוויח. מי מרוויח מהזעם המכלה שאותו אנחנו מפנים זה כלפי זה, איך הוא השתרש כך וגדל? לא היינו כאלה, ונהיינו. כשיחסים בין אחים במשפחה הופכים לעכורים ושחורים, אנחנו יודעים להצביע על ההורים. מה ההבדל? אני זוכרת היטב איך הילדים שלי היו משלימים ברגע, גם באמצע תלישת שערות, כשהיו מבינים שאני היא הבעיה.
ראש הממשלה מקפיד להיפגש עם אנשי ה"לא לשווא" המתאימים לצרכיו. אבל צרכיו לא נובעים מתפיסת עולם, חזון או אידיאולוגיה, גם לא מהוויה של סבל או מדאגה לחייהם של ילדיו. הוא הקיף עצמו באנשים אלימים, חסרי אחריות - חלקם פושעים ממש, משתמטים ממש - שעוזרים לו לשמור עלינו מסוכסכים וזועמים, ואת עצמו מחוץ לאשמה. כמה זמן ייקח לנו להבין שה"לא לשווא" שלו וה"לא לשווא" שלנו התפצלו מזמן?
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.24
