לאודישן של "הכוכב הבא" הגיע סרן במיל' שאולי גרינגליק על מדים, בשיאה של הלחימה בעזה. "כולנו באנו לעודד אותו, כל המשפחה", מספרת עכשיו מיכל, אחותו, זמרת בתחילת דרכה, "רותם אחותי ואני ראינו את רן דנקר ונופפנו לו בהתלהבות בזמן ששאולי ישב בחדר ובהה בקיר. אבא שאל אותו 'אתה לחוץ?' ושאולי ענה 'לדעתי אין לי קסדה טקטית'. גם אחרי האודישן, כשכולנו עטנו עליו בשאגות שמחה, שאולי אמר לאבא 'אני צריך ספידה לנעל, היא החליקה כשעליתי לבמה'. מזה למדנו שאפילו באודישן, שהוא כל כך רצה להצליח בו, הלב של שאולי היה עם החיילים שלו בעזה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הביצוע המצמרר של שאולי (26) לשיר "עטלף עיוור" המס את לב השופטים. "מהרגע הראשון סימנו אותו כבעל סיכויים גבוהים", מציינת מיכל בגאווה.
אבל שבוע אחרי ששודר הביצוע, החליט הלוחם שובה הלב עם הקרחת והזיפים לפרוש מהתוכנית. "דמיינתי את השנה הזאת אחרת", הסביר בפוסט מרגש שכתב, "שנה של שאיפות והגשמת חלומות, אבל עכשיו אני חי חלום ישן, להילחם בשביל המדינה, וכרגע עדיין אמצע הלילה. החלום החדש יצטרך לחכות קצת. תודה על מילים חמות ומפרגנות וגם על הביקורות, מקווה שהתקופה הזאת חולפת ושתחלוף מהר, מבטיח להמשיך להילחם על המדינה הזאת שאני אוהב וגם על החלומות שלי בעתיד. כרגע יש רק דבר אחד בראש שלי – להמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור". שבועיים אחרי שפרש מהתוכנית, כשהוא פסע מהגשמת חלומותיו הגדולים ביותר, גרינגליק נהרג. "ב-26 בדצמבר, ט”ו טבת, עשרה ימים אחרי יום הולדתו", מציינת מיכל. היא, שכבר דמיינה את הקול השני שתעשה לאחיה במנורה ובקיסריה, מוצאת את עצמה שרה קול ראשון, מוביל. השבוע היא משיקה את הסינגל הראשון שלה, "אולי תשמע" (שכתבה דורין דנאי הלחין ואלנתן שלום, "שיר שנגע בי בנקודות הכי רגישות שיש") ובישרה גם לאחיה בפוסט: "שאולי, תסתכל עליי, סינגל ראשון, אני צומחת, אני מעיזה, ובחייאת תבוא אליי בחלום ותעשה לי ככה עם היד, כמו שהיית מסמן לי שהכל טוב".
עכשיו את מגשימה את החלום שלו?
"שאולי תמיד יהיה איתי", היא אומרת, "אבל הוא לא כרטיס הביקור שלי מפני שתמיד הייתי מי שאני. תמיד הייתי מוזיקאית וזמרת ויוצרת ועוד כל מיני דברים. נרשמתי ל'הכוכב הבא' חצי שנה לפני שאולי. כשהוחלט לכרוך את הזכייה באירוויזיון הרגשתי שזה כבר פחות מדבר אליי, וכששאולי סיפר לי שהוא רוצה להתמודד הכרזתי באהבה ובגאווה 'אני מפנה לך את הבמה כולה', מפני שלא אתן לאף אחד להפוך אותנו לגימיק של שני אחים. אמרתי 'זו שנת הפריצה שלך, עוף עליה', וכשצילצלו לתאם לי אודישן הודעתי 'התחרטתי, אבל שימו לב לאח שלי וצפו להפתעות'. המוות של שאולי פתח לי את הדלת מבחינת חשיפה לציבור הרחב, אבל אם לא אהיה טובה הדלת תיסגר".
וזה מפחיד אותך?
"לא", היא מחייכת. "אני אעבוד קשה-קשה כדי שזה לא יקרה".
בית משפחת גרינגליק ברעננה נמצא מרחק נשימה מביתו של נפתלי בנט, ברחוב שחמישה מבניו נפלו מאז 7 באוקטובר. אבא צביקה (עורך דין, איש תנ"ך וחזן בימים הנוראים) ואמא רותי (עובדת סוציאלית, מנחת הורים, יועצת זוגית וגם גיטריסטית וזמרת) החליטו להתחתן אחרי היכרות בת שלושה ימים תמימים. "רק אחרי שבועיים הם בישרו על כך לכולם, כי במגזר הדתי-לאומי אירוסים אחרי שבועיים זה סטנדרטי, ויש להם זוגיות מדהימה כבר 30 שנה", אומרת מיכל.
בני הזוג הביאו לעולם חמישה ילדים: רותם (29, גננת, נשואה לגיטריסט יואב בן דוד ואמא לגל), מיכל (28, נשואה לטל בן שלום, שלומד חינוך וספורט), שאולי (26, "בשנה האחרונה לחייו הוא התעסק רק בלהיות זמר"), רועי (23, משרת בהנדסה קרבית) ודניאל (20) ששוחרר מהצבא כשהתגלה פגם בראייתו. "הוא לא היחיד עם ניוון ברשתית העין. גם שאולי ואני עיוורים בלילה", מגלה מיכל. "שאולי עשה עשרה חודשים בקורס טיס ולא גילו את זה. הוא המשיך לשרת בחטיבת הנח"ל עם אמצעים לראיית לילה ועבד על כולם".
בשבת השחורה כל בני משפחת גרינגליק התפללו לשלום בני הדודים שלהם שהתבצרו בממ"ד בקיבוץ רעים עם ילדיהם הקטנים ("ברוך השם, המחבלים לא הצליחו לפרוץ אליהם"), ושאולי עלה על מדים. "לקח לו עשרה ימים להתחייל, הוא ממש נאבק להיכנס למלחמה, הוא לא היה משויך לשום יחידה בגלל עניין בירוקרטי לא פתור בשלישות. כל יום הוא נסע לשלישות לטפל בזה, עד שצילצל אליו שי שמריז, חברו מקורס קצינים, ואמר לו 'אני מחפש קשר'. למחרת שאולי – סרן במיל', התייצב לצידו כקשר ואמר לשי 'קודקוד, כאן נושא כליך'. הם נהרגו יחד".
גם בעלה הטרי של מיכל יצא למלחמה והיא הרגישה שכל עולמה מתערער. "לא ידעתי מה מקומי בו. אני חנה סנש? צביה לובטקין? מה תפקידי ובמה אני יכולה לתרום? אז אמרתי לעצמי 'תהיי יפה ירקוני וצאי לשיר לחיילים'. אבל איך ואיפה? למזלי קיבלתי פנייה מעמותת 'אלומה' שמלווה חיילות בשוטף, לא רק במלחמה, ואירגנה משלחת שעלתה לפיקוד צפון, לחיילות שכבר שבועות לא יצאו מהחמ"ל. שלחו להן פדיקור, מניקור, מסאז', שפם, גבות ואותי – כדי לשיר. כשנשלחתי להופעות בדרום אמרתי 'תהיי שושנה דמארי'. הרגשתי שזה עושה לי המון טוב, שיש לי כוח, סוג של שליחות. כששאולי נפל זה הגיע לפיק. בשבעה ישבתי רגע עם עצמי ואמרתי 'כל החיים הלכת על הסייף-סייד, בעוד שנייה יהיה לך ביד תואר שני, אבל התשוקה שלך, האור בעיניים שלך, זה המוזיקה, אז פאק איט, החיים קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על חלומות מגומגמים".
מאז שפרצה המלחמה שהו מיכל ורותם, אחותה הגדולה, בבית ההורים ברעננה "כי הבעלים של שתינו היו בעזה", היא מסבירה. "בבוקר שבו שאולי נהרג רותם ואני הלכנו ליוגה, בצהריים שיחקנו עם גל והחלטנו שאחר כך נצא לקניון, לעשות קנייה רגשית שאולי תרים לנו קצת. יום סבבה לגמרי. באותו בוקר שאולי צילצל לאבא וכולנו דיברנו איתו. הוא אמר 'התקשרתי לעורף כדי להתחלש'. הוא טען שהתקשורת מחלישה את העורף בניגוד לחיילים שחזקים בחזית. בשלוש וחצי נשמעה דפיקה בדלת. שאלנו מי זה והתשובה הייתה 'אלי'. רותם פתחה את הדלת, אני החזקתי את גל, בתה, וראיתי יד מושטת לעברה כדי להרגיע אותה. אלי שאל אם אמא בבית, ליווינו את הקצינים למטה, אמא הייתה בקליניקה שלה, בטיפול בזום, ובעודנו יורדים במדרגות ארבעה אנשים מתו בראש שלנו בו-זמנית. בעלי, גיסי, ושני אחיי, רועי ושאולי. כולם היו בעזה. פחדנו לשאול 'מי זה, מי מהם'. אחרי שהקצינים הודיעו לאמא על נפילת שאולי נכנסתי למוד של פייט. אמרתי להם 'אבא בדיוק עשה קניות, המטבח הפוך, תכף יגיעו המון אנשים'. עליתי, תיקתקתי את הסלון והמטבח, הכנתי את הבית לשבעה".
יומיים לאחר מכן, במהלך השבעה, מיכל ראתה שדלת הבית נפתחת ואלי שוב עומד על הסף. "צמרמורת, החבאתי את הראש שלי מתחת לחולצה, אמרתי לאמא 'אני רוצה שהוא ילך'. כמו תינוקת. אמא ישבה אז עם חברה שלה, ציפי, שמטפלת בקריסטלים, ואמרה לה 'מיכל מפחדת מאלי, היא רוצה שהוא ילך'. ואז ציפי התיישבה מולי עם העיניים הכחולות שלה ואמרה 'מיכלי, יש לך שתי אופציות. האופציה הראשונה – את תסבלי במשך כל השבעה מפני שאלי חייב להיות כאן, הוא מלווה את המשפחה. האופציה השנייה היא להבין שאלי פה כדי לעזור לנו ולכן את תיגשי אליו ותלחצי לו את היד. ועכשיו הבחירה בידייך'. מה עשיתי? קמתי, הלכתי לאלי ולחצתי לו את היד. בחוזקה. מאז פרוץ המלחמה, ובמיוחד מאז ששאולי נהרג, אני עובדת על עצמי כדי להרגיש שהבחירה בידיים שלי".
תסבירי.
"אני יכולה לבחור לא לקום בבוקר, להישאר כל היום במיטה, ומי יגיד לי משהו? איבדתי את אח שלי. אבל מה זה היה נותן לי? ברוב הימים אני בוחרת לקום ולצאת ולהיפגש ולשיר. כשהבחירה בידיי היא ממלאת אותי באנרגיה ומציבה לי מרחב לפעולה. אמא שלי, לדוגמה, בכלל לא מתעסקת ב'למה זה קרה לנו'. גם אני לא נוברת ב'למה שאולי היה בבית ההוא בדיוק ברגע הפיצוץ'. במה השאלה הזאת תקדם אותי? יש לי תשובות? גם לשאולי הייתה בחירה. הוא היה יכול להישאר בבית בגלל העניין הבירוקרטי בשלישות, הוא היה יכול לסרב להצעה של שי שמריז לתפקד כקשר, והוא היה יכול להמשיך את המסלול שלו ב'הכוכב הבא'. שי אמר לו 'מה אתה עושה? תלך לכוכב, תגשים את החלום שלך', ושאולי ענה 'אחי, אתה מעליב אותי, ברור שאני נשאר בעזה'. אף פעם לא ראיתי את שאולי כל כך חד-משמעי לגבי משהו כמו שהוא היה במלחמה. הוא כל כך תיעב את חמאס על מה שהם עשו לנשים, למשפחות, לילדים, הוא הלך להילחם על הכבוד של הספרדי המסורתי, הוא רצה להחזיר את הכבוד למדינת ישראל".
לשבעה הגיע גם הצוות של "הכוכב הבא". "יואב צפיר הביא לנו את ההקלטה האחרונה של שאולי, 'בסוף הכל חולף' של עומר אדם. לא ידענו שהוא הספיק להקליט אותו לפני שפרש. רותם סלע אמרה לי 'אנחנו מראיינים אלפי אנשים ולא זוכרים את כולם, אבל שאולי בא עם כל החבילה. כישרון אדיר ולוק מדהים וכריזמה אינסופית'. אבא שלנו אומר שאף אחד מאיתנו לא יכול לשרת בשב"כ מפני שכאשר אנחנו נכנסים לחדר שמים לב אלינו מיד. זה מה שקורה תמיד. אני מקבלת עשרות הודעות מחבר'ה שטיילו עם שאולי יום אחד, בטרק אחד, באיזה חור בדרום אמריקה. גם ניגשה אליי בחורה ששאולי, שכבר בגיל 20 התחיל להקריח, עודד את אחיה שסבל מהמפרצים בשיער. שאולי אמר לו 'הקרחת הזאת שלך, תשתמש בה, תעשה ממני מטעמים, זה עדיף על טורקיה'".
“שאולי ואני היינו מאוד שונים. הוא תמיד הלך בקו ישר, כשמולו מטרה ברורה, ‘אני הולך להיות זמר, אחד מהגדולים בארץ, אין שאלה’, ואילו אני טבעתי בהתלבטויות וחיפושים"
אחרי נפילתו, כל בני המשפחה הגיעו לאולפן "הכוכב" כדי לעשות קולות לשיר ששאולי הספיק להקליט אך לא לבצע מול המצלמה. הם גם התייצבו באולפן כדי להקליט קולות לסינגל הראשון של מיכל. "הטכנאי שאל 'כולם כאן?' ואמא אמרה 'כמעט'. כשגילינו שזוג אוזניות נשאר בצד אמא אמרה שאלה האוזניות של שאולי, אבל אין אצלנו כיסא ריק. שאולי איתנו כל הזמן".
ספרי לנו על מערכת היחסים ביניכם.
"לפעמים קראתי לו 'אחי הגדול' מפני שהוא היה חכם, התייעצתי איתו בכל צומת, גם אבא הרבה להיוועץ בו ולכן בלוויה הוא אמר שאיבד חבר. מצד שני, הרבה פעמים קראתי לו 'אחי הקטן' מפני שהוא היה כזה אידיוט. בדיוק לפני שנה, לדוגמה, החלטנו להקליט ביחד את 'אחרי הנצח' של פאר טסי, ליום הזיכרון. בדרך לאולפן רבנו בצרחות איומות. שאולי איחר, אני באתי אחרי פיתוח קול, עם כוס תה, והוא ישב ברכב עם קפה שחור וסיגריה. התעצבנתי עליו, 'למה אתה לא מתכונן?' שאולי נעץ בי את העיניים שלו, כחולות-אוקיינוס, ואמר 'מיכל, תפסיקי לצעוק עליי, אני שומע את מה שאמרת. יש שתי אופציות. הראשונה – אני הולך ואין אולפן ואין שיר. השנייה – אנחנו נכנסים לאולפן, את מבינה שאני שונה ממך וזה בסדר, אנחנו מקליטים את השיר והולכים לאכול ארוחת בוקר'. אז ירדתי מהעץ, ויתרתי על האגו, הבנתי שאנחנו שונים וזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. הוא מביא לי איכויות שאין בי ולהפך. עד שהוא נפל הלכנו יד ביד, לאורך כל הדרך, וגם אחרי מלחמת עולם בינינו, ברגע ששאולי פתח את פיו הפכתי לחמאה בשמש".
כשיצא להילחם, הוא דיבר על הסכנה?
"בשאולי היה משהו שקיבל את המציאות. הוא לא נאבק ולא התמרמר. בשומר החומות נפל חייל מהפלוגה שלו, עומר טביב, ושאולי היה צריך להודיע לכל החבר'ה. הוא היה מאוד ענייני, 'עומר נהרג, ככה זה כשיש מלחמה, אנחנו נמשיך'. הוא הכיל את העובדה שלצד החיים יש מוות".
את האהבה למוזיקה קיבלו האחים למשפחת גרינגליק מהבית. “ההורים לא עשו משהו כדי לכוון אותנו למוזיקה”, מעידה מיכל, “הפסנתר היה תמיד הלב של הבית ופשוט לא היה לנו לאן לברוח. מגיל שש, במשך 20 שנה, שאולי שר בבית הכנסת עם אבא, שגידל אותנו על מאיר אריאל וג’ון באאז ובוב דילן, ובימי חול הרצנו מופע משפחתי – ‘אין לי מושג, תשאל את אמא’. זה המשפט הקבוע של אבא. מופע מהחיים. אבא סיפר שכוסברה, נענע, סלרי ופטרוזיליה נועדו לבלבל את הגברים שעורכים קניות, ואמא סיפרה שבתשובה לשאלה ‘למה יש לך רכב יותר גדול מזה של בעלך?’ היא עונה ‘כי לי יש יותר ילדים’. ואנחנו, הילדים, שרנו את ‘ערב מול גלעד’ ו’פנס בודד’. כיף. בבית זה חזרות ומכות וצעקות ואז עולים לבמה כאילו כלום לא קרה ושרים”.
שאולי חבש כיפה?
“לא תמיד. ההורים שלנו לימדו אותנו לאהוב את הקב”ה ולמצוא את ערוץ התקשורת איתו, אבל אין חובה לעשות את הדברים בדרך מסוימת. הכיפה היא סממן חיצוני שלא מעיד על המציאות הפנימית. כל אחד מאיתנו לוקח את הקשר עם בורא עולם לכיוון שלו, לקשר גלוי או סמוי, לפעמים אני במכנסיים ולפעמים בחצאית, עם כיסוי ראש ובלי, אבל כולנו בקשר איתו. בשולחן השבת שלנו יושבים דוסים מישיבה לצד כאלה שמגיעים במכונית, הכי ימנים והכי שמאלנים, כולנו על ערק ובירות והבטן נקרעת מרוב צחוק. גם בזה שאולי היה מיוחד. אנחנו אשכנזים, אבל סבא שלי בא מלבנון, כלומר יש בנו גם משהו ספרדי. שאולי אמר ‘לאשכנזים סופרים את העבירות ולספרדים סופרים את המצוות, אז אני מעדיף להיות ספרדי מסורתי’. הוא היה זיקית”.
לפני 20 שנה, אחרי לידת דניאל, חלתה אמם בסרטן השד. “הגוש התגלה כשנה וחצי אחרי שהתחיל לקנן בה, זה היה גוש גדול ומסוכן, היא עברה כימותרפיה קשה”, מספרת מיכל, שהייתה אז תלמידת כיתה ב’. “במשך חצי שנה אמא הייתה חולה-חולה ואנחנו היינו בבית, חמישה ילדים שהגדולה שבהם בת שמונה. כשאמא הבריאה, ברוך השם, היא יצאה במופע ‘אף פעם לא לבד’ שבו סיפרה על ההתמודדות שלה ואני, מגיל 12, שרתי איתה. 450 הופעות בכל רחבי הארץ. בדיעבד אני מבינה כמה כוח צריך כדי לעמוד על במה ולגולל את הסיפור הכל כך אינטימי שלך ולשיר אותך. בעיניי, זה מעורר השראה”.
בגיל התיכון כבר היה ברור למיכל שהיא במוזיקה אול-אין. “למדתי באולפנת צביה ברעננה, ופעמיים בשבוע למדתי בתיכון מור מטרו-ווסט ברעננה שפתח מגמת מוזיקה לתיכוניסטים דתיים. בתקופתי, זכינו בפרס מגמת המוזיקה הכי טובה בארץ. למדתי תווים ופיתוח קול, עשיתי בגרות במוזיקה עשר יחידות, חמש עיוני וחמש מעשי, ויצאתי לשירות לאומי כמדריכת טיולים. רציתי לעשות צבא, אבל בסביבה שלי זה לא היה מקובל. אחרי שנה בשירות לאומי הרגשתי שאני לא מסוגלת לוותר על שירות צבאי, ביטלתי את הפטור מטעמי דת ומצפון, התגייסתי והייתי מפקדת בחוות השומר במשך שנתיים. הוריי התגאו בי ברמות-על. הגעתי לבסיס עם הגיטרה והמפקד חסך על הלהקות הצבאיות כי שרתי בכל הטקסים”.
4 צפייה בגלריה
''ההורים לימדו אותנו לאהוב את הקב''ה ולמצוא את ערוץ התקשורת איתו''
(צילום: איליה מלניקוב)
אחרי שגזרה את החוגר מיכל יצאה לשנת לימודים במדרשת מעון שבדרום הר חברון (“לא למדתי גמרא, אבל למדתי תנ”ך ורוח ואמונה”) והתכוננה לחיים האמיתיים. “כיוון שאני ריאלית ושכלתנית אמרתי לעצמי שמוזיקה זה משהו שקשה להתפרנס ממנו ועברתי לירושלים, עשיתי תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. גרתי אז אצל סבתא שלי, סבתא מרים, והרבה לפני ששאולי פרץ ב’כוכב’ העליתי לרשת סרטון עם סבתא שלי, שלקתה באלצהיימר. כשהבנתי שאני לא יכולה לנהל איתה שיחה לקחתי גיטרה ושרנו ביחד את הביטלס. הקטע היה כשפתאום סבתא שאלה מה עם הבחור היפה ההוא, אלביס. לא היה לי אומץ לגלות לה שאלביס כבר מזמן לא איתנו, אז שרנו ביחד שירים שלו”.
לפני כשלוש שנים מיכל התחילה לעבוד עם המפיק דני גרוס והקליטה שני שירים, “אבל פחדתי להוציא אותם”, היא מודה. “שאולי ואני היינו מאוד שונים. הוא תמיד הלך בקו ישר, כשמולו מטרה ברורה, ‘אני הולך להיות זמר, אחד מהגדולים בארץ, אין שאלה’, ואילו אני טבעתי בהתלבטויות וחיפושים. אמרתי ‘כן, אני זמרת ואני מאמינה בעצמי, אבל מה יהיה עם שכר דירה?’ נכנעתי לפחדים. סיימתי את התואר, במשך שנתיים ניהלתי את ‘קטיף ישראלי’, תוכנית של סטודנטים שבחופשות הסמסטר עובדים בחקלאות. גם אני עבדתי בחקלאות, חודשיים בגולן וחודשים בערבה, ובכל מקום שאליו הגעתי גיליתי פאב ואירגנתי במה פתוחה. התחלתי תואר שני במינהל עסקים ועד 7 באוקטובר גם עבדתי בחברה לייעוץ ארגוני”.
עכשיו, במופע החדש שלה "התשמע קולי”, מיכל מותירה את הספקות מאחור. "כשהחלטתי להיכנס למוזיקה בראבק של הראבק התחילו לקרות לי דברים טובים. אביחי הולנדר הזמין אותי להתארח במופע שלו, הקלטנו ביחד את 'אליהו', על ההוא שלא בא, ולא ידעתי שבקהל יושבת דנה קניקובסקי שבעלה רפאל היה חבר של שאולי. למחרת דנה סימסה לי". ודנה, שעבדה ב'ארומה מיוזיק' עם אודיה ויובל דיין עד שיצאה לדרך עצמאית, אומרת: "ההופעה של מיכל נגעה בי בכל חלק בגוף. סימסתי לה שאם היא מחפשת מישהי ללכת איתה אשמח. החלטנו ללכת על זה פול-פאוור ואני המנהלת האישית, המפיקה וגם היחצנית שלה".
בשבוע הקרוב הלו"ז של שתיהן עמוס מתמיד, הופעות ליום הזיכרון ויום העצמאות, כולל הופעה בבית הנשיא, אבל שתיהן מחכות בעיקר ליום שאחרי, ומיכל רוצה להקליט גם שירים שמזיזים ומקפיצים, "כמו בעבר. ביום העצמאות לפני שנתיים שאולי ואני הופענו בראש פינה, 'מהפכה של שמחה' ו'כל הילדים קופצים רוקדים'. עם כמה שהוא היה קרצייה, ממש בלתי נסבל, אין מישהו שאהבתי לחלוק איתו את הבמה יותר משאולי ולכן עכשיו אני מרגישה כל כך חסרה. ארבעה חודשים אחרי, אני מרגישה שהעצב והגעגוע משתנים ומשנים את פניהם. לפעמים זה 'איפה אתה? אתה חסר לי, מה אתה חושב על השיר שהוצאתי? על מה שלבשתי? בחייאת, תגיד מילה'. אבל חשוב לי להדגיש שאני לא שרה ומופיעה כדי להחיות אותו או כדי להנציח אותו. שאולי הוא לנצח בזכות המשפחה, החברים שלו, לא העשייה שלי תשאיר אותו בחיים".
זה לגיטימי לגמרי לשיר כדי להנציח.
"לא אצלי. ואני אומרת את זה בצניעות וענווה. במלחמה שעדיין לא הסתיימה נפלו יותר מ-600 חיילים, ויש ביניהם כאלה ששמעו עליהם יותר, כמו שאולי. הוא התפרסם בענק מפני שהוא היה מתמודד ריאליטי שנהרג במלחמה. בשבילי, שאולי הוא הכל, אבל לעם ישראל שאולי הוא אחד מ-600 פלוס החיילים שהקריבו את עצמם, ולכן השכול שלי לא 'שווה' יותר משל אחרים. אני הולכת לנחם בשבעות של חיילים נוספים, כולם באותה החלקה, מאותה המלחמה, וכשאני עולה לבמה ושרה את 'מחכה' של ריטה או 'להאמין' של עידן רייכל אני לא שרה רק על שאולי, אלא על כל המאות שאיבדנו. חשוב לי לייצר איזשהו קול שהוא לא 'לא נשכח את שאולי' אלא 'לא נשכח את כל החיילים, לא נשכח את כל האנשים שהקריבו את חייהם כדי שנוכל לחיות כאן'. ההבדל הוא שאני שרה ומדברת את הכאב והשכול מהעמדה שלי, בפרונט".
חשבת לצאת לקריירת סולו עם שם משפחה יותר קליט?
"איך אני שמחה ששאלת את זה! חודשיים לפני 7 באוקטובר שאולי אמר לי 'גרינגליק זה שם נוראי לזמרת' והציע לי לצאת כמיכל בן שלום, זה שם המשפחה של בעלי. זה אחד המקרים הבודדים שלא שמעתי בקולו או בעצתו. אולי אהיה מיכל, בכלל בלי שם משפחה".
הקהל מצפה ממך לאיזשהו מתכון להתמודדות?
"אני מקווה מאוד שלא, מפני שאין. רבים מהעוקבים שלי באינסטגרם הם אחים שכולים, ואני מנסה להיות כמה שיותר פנים ושמות לכולם. כל אחד מהם השאיר אחריו חלל בגודל של עולם ומלואו. כולם מסרו את חייהם כדי שנוכל לחיות פה ולהקים משפחות. וכולנו באנו לפארק הירקון, לראות את המחווה שעומר אדם עשה לאחי, הוא השמיע אותו ושר איתו, כשהתמונות של שאולי רצות על המסך, מול 35 אלף איש. אבא שאל אותי 'מיכלי, גם את רוצה למלא את הפארק?' ועניתי בכנות 'עוד לא', אבל אין לי ספק ששאולי היה ממלא את הפארק במשך ארבעה ערבים רצופים. עכשיו, כשאני מחכה לראות את השם שלי בספוטיפיי, בפעם הראשונה, אני מקווה שהשירים שלי יהיו אלומות אור ושתמיד אהיה בעשייה שממלאת אותי".
בהופעות היא מרבה לדבר על כוח הבחירה. “אני לא יכולה להחזיר אותו לחיים, אבל אני יכולה לשנות את ההסתכלות שלי על מותו".
איך?
"אני מאמינה שהוא במקום טוב, בצחוקים, משחק כדורגל עם מראדונה, מגלגל סיגריות לכולם, באשמתו אפילו משה רבנו התחיל לעשן. אני מאמינה שהוא שומר עלינו מלמעלה. אני עובדת קשה מאוד כדי להיות אופטימית רדיקלית, זה לא בא לי טבעי לחיות בשמחה. ואל תשאלי איזה חלומות יש לי בלילה. אני נוהגת על 140, שאולי במושב האחורי, חטפתי אותו מהשמיים, אני תכף מחזירה אותו לאדמה, ואז אני מתעוררת".
