בפסח האחרון – אתם עוד בטח זוכרים אותו, בדיוק הייתם בחו"ל בזמן שאני לא – החלטנו שחייבים להזיז את הילדים לאנשהו, או אפילו לא לאנשהו, סתם להזיז אותם כדי לוודא, ברמה המחקרית, יכולות תנועה בסיסיות באורגניזמים שישבו במקום אחד עם טלפון נייד משך שבוע.
כתבות נוספות למנויים:
"אני קונה לנו כרטיסים לתערוכת הפרחים", אהובתי אמרה, וכעבור לא יותר משני ריבים משפחתיים, צרחות של הילדה והכרזה שלי שיחפשו אותי תוך טריקת דלת הבית מהצד הלא-נכון – יצאנו לתערוכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו תראו; לא משנה איך אני אתאר את תערוכת הפרחים הזאת, אני אחטא לאמת, כי האמת הייתה גרועה יותר. ובכל זאת אני אנסה לתאר אותה כמיטב יכולתי. והנה מיטב יכולתי: פח הפחים.
במתחם "אקספו", בתוך בנייני ענק חשוכים מדי, נפרסו, או אולי פוזרו, או אולי סתם נשמטו למישהו מהידיים, פרחים סטנדרטיים בשלל סידורים אקראיים: ערימה, מערום, תפזורת, מגדל, משטח, מרחב, תמרון, קרקעי, אווירי, ועוד ועוד.
בניסיון לייצר אווירה ג'ונגלית – או סתם להסתיר את העובדה ששילמתי 120 שקל לכרטיס תמורת משהו שאני יכול לראות לגמרי חינם בסיום כל יום סטנדרטי בחנות הפרחים השכונתית – הם השמיעו ברקע סאונדים של סוואנה אפריקאית ותקעו פה ושם חיות בר מפלסטיק. ותרשו לי להדגיש את הפלסטיק, כי התברר שגם חלק מהצמחייה עשוי ממנו. אשכרה, תערוכת פרחים שחלק מהצמחים בה מלאכותיים! בואו כבר תעשו תערוכה של ואן גוך בלי אף ציור מקורי של ואן גוך.
אה, בעצם.
בכל אופן, זה היה מעליב, בעיקר כי בכל פינה התנוססו שלטים של "חֶבר" – ארגון שלדעתי כל ישראל חברים בו מלבדי – ושל סלוגן הארגון, "זה הכל בשבילך", שבאופן אישי הייתי מקצר ל"זה הכל" כי באמת שתערוכת הפרחים הזאת הייתה עלבון לעצם קונספט התפרחת. וגם לכוחות הביטחון שארגון "חבר" אמור להפניק.
כלומר, רוצים לצ'פר חיילים, אנשי קבע, נשותיהם, בני משפחותיהם וחברים שמתחרעים להם על הכרטיס? החלטתם על תערוכת פרחים? יופי. הפרחים, כידוע, לצה"ל. אבל למה שלא תעשו מזה תערוכת פרחים?
כי מה שקרה באקספו לא היה תערוכת פרחים. ראיתי תערוכות פרחים. הייתי בהולנד, באוסטריה, ביפן. ראיתי כרי דשא יפהפיים שבעיצומם התרומם, סתם ככה – ללא כל תשלום או חברות ב"חבר" – כלב או ברבור ענקי, מרהיב, מטורף, עשוי מפרחים נפלאים.
זה לא היה בתוך אולם חשוך, זה לא היה עם סאונד אפקט של ג'ונגל, ושום פלסטיק לא היה מעורב. אלה היו פרחים אמיתיים בשמש, בטבע אמיתי, כמו שאלוהים, ואיזה גנן פסיכי, וכנראה שגם איזו עירייה עם תקציב מנופח, התכוונו. זה היה קסם.
אבל בתערוכת הפרחים באקספו לא היה שום קסם. זו הייתה חלטורה ישראלית טיפוסית, צפויה, עצובה. למה עצובה? כי בסוף, איכשהו, ריחמתי קצת לא רק על עצמי (דה!) ועל ילדיי, שרואים את העולב הזה כתחליף למה שפרחים באמת יכולים להיות, אלא גם על מארגני התערוכה.
נראה לי שהם באמת רצו לארגן תערוכת פרחים קסומה, אבל הבינו די מהר שאין סיכוי; התערוכה חייבת להיות בתוך מבנים סגורים כי חם, התקציב מוגבל, כמות המבקרים פסיכית, וזו פשוט חלטורה ברורה מראש. אפילו את המיצג המרשים היחיד, "אגם הברבורים", ובו כמה ברבורים עשויים פרחים, הם הצליחו לחלטר, אחרי שהשילוט הבטיח ששיא המיצג הוא טווס עשוי גלדיולות, אבל לא היה שם שום טווס. אולי אחד המבקרים לקח אותו הביתה. אולי הגלדיולות עפו לארצות הקור.
זה העציב אותי, כי במקום כל התערוכה הזו יכלו פשוט לשים שלט קטן: "פה תוכנן להיות קסם, אבל לא הצלחנו להשיג".
והיעדרו של הקסם מישראל לטובת החלטורה הוא תמידי. מה שלא תעשו ולאן שלא תלכו פה, תמיד תפגשו באותן הפקות בינוניות במחירים מופקעים, אותם תורים אינסופיים לכל דבר, אותו חום, אותה הנאה-בכוח כי כבר שילמתם, ובדיוק אותו אפס קסם.
רוצים אגם פסטורלי ועיירת קיט? יש לנו בשבילכם את הכנרת וטבריה. רוצים נהר מפכה? חכו שעה בתור והיכנסו עם אבוב לירדן. רוצים אירוע רומנטי בלתי נשכח? סעו לאזור התעשייה. רוצים לקחת את הילדים לממלכת הפיות? היכנסו לדיזנגוף סנטר. רוצים נוף הררי קסום? בכיף, רק תגרמו לעין להתעלם מהמנוף ומהכביש העוקף שבדיוק נסלל במרכז ההר.
אלה חיים כעורים ונטולי קסם שמניחים מראש שכל מאמץ יצירתי הגון סופו להשתנמך לגובה העיניים הישראלי. תשאלו – סתם דוגמה – את מתכנני קניון האופנה TLV בתל-אביב, שהקימו את המבנה המעוצב, המרווח, הנקי והמאוכלס מותגי-העל הזה רק כדי לגלות שהעסק עומד בשיממון גמור, ונאלצו להוסיף דוכני אוכל, פיצוחים, וייב ים-תיכוני וגישה כללית מלוכלכת וקניון-הזהבית יותר, כי מה לעשות; ישראלים לא רוצים קסם או השקעה. הם כבר רגילים למדינה ממקס סטוק, וזה בדיוק מה שהם מקבלים.
תשאלו כל מי שניסה להקים כאן מותגי אופנת גברים; גברים ישראלים לא רוצים להתלבש טוב. הם רוצים שלא. או שתשאלו את – סליחה – מייסדי ממשלת השינוי, שבאו עם הרעיון פורץ הדרך של ממשלה מתפקדת, פונקציונלית, מופיעה לעבודה בבוקר. לא החזיק. למה שיחזיק. אנחנו מעדיפים בהרבה ממשלה חלטוריסטית שבנויה על חסרי הכישרון הבלתי-תפקודיים ביותר – והיי, בינתיים זה אפילו לא מתפרק.
שום דבר שמתיימר להיות מושקע או קסום עד הסוף לא חוצה את מפתן הישראליות. אפילו הפסל היחיד כאן שמוקדש ל"התרוממות" עשוי מחלודה. לעיתים נדירות ממש צץ משהו מושלם, שאתם רואים אותו ואומרים: "מה, זה בישראל?" כמו, נניח, הספרייה הלאומית החדשה בירושלים, ולכן גם לה אני נותן שנה גג לפני שיתחילו להשכיר אותה לאירועים ומופעי ילדים עם מיקי מוכתר.
אז מה, אם בכלל, נשאר לנו בשביל קסם? אני מניח שנחל האסי – ואני באמת רק מניח, לא הייתי, הכניסה לשם אסורה עליי ועל רובנו, ואני חושב שזה רעיון מצוין – ואזורים מסוימים בנגב ובמכתש רמון, שנותרים קסומים רק כי מאובק שם מדי אפילו בשביל לחלטר.
מעבר לזה, כישראלים מיומנים אנחנו מכירים בחלטוריזם כברירת המחדל של חיינו ויודעים להנמיך ציפיות. זה עגום, ולא רק מכיוון שזה מבטיח שכל קסם ממשי שנחווה יהיה בחו"ל, אלא גם כי מגיע לנו טוב יותר. בפעמים המעטות בחיי שבהן היו לי לקוחות, עשיתי הכל כדי לתת להם חוויה מושלמת. לא חשבתי שזה צריך להיות אחרת; הם לקוחות שבטחו בי עם הזמן והכסף שלהם, ומגיע להם, בתמורה, הכל.
אבל אתם הרי יודעים שבראש השנה, בפסח הבא או בכל זמן אחר שבו תגיעו לאירוע, תערוכה, פסטיבל, מבנה או הפקה כאן, מובטחת לכם אותה בינוניות חלטוריסטית. אלא, כמובן, אם אתם חברי "חבר", וגם אז היא מובטחת לכם, אבל במחיר זול כל כך שיהפוך את היעדר הקסם לכמעט משתלם.
אבל רק כמעט.
