חלק א'
סע לארץ הגרמנים / בבואך לכתוב על השואה של נעליך מעל רגליך. המילה "שואה" התמסמסה במהלך השנים, הזיכרון נותר בסלון, אבי ואמי הלכו לעולמם ואילו היא הייתה חיה, הייתה כבר ניצולה כבת 102. גם אחותי נאוה "הזוכרת המשפחתית" איננה איתנו. וכך נותרתי לבדי יחד עם מי שחי פה בסביבה לראות את שקרה בשבעה באוקטובר. סממני שואה בטוח היו שם בעוטף וסביבתו. טבח, רצח, אונס, חטיפה, אכזריות בלתי נסבלת ושנאה עד כלות שהלב והראש עדיין לא יכולים להכיל. גם העולם מסמן אנטישמיות שחוזרת בגדול, יש בנו המון ייסורים ותוכחה מסביב. אפילו באתונה התמימה יחסית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אז הרשו לי לספר על המילים שנגמרות ומתחילות מחדש, ולהתחיל להתפוגג אחורה אל הזיכרון הראשון שלי על אדמת גרמניה בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים, כשהייתי כמעט בן 18, בסוף תיכון, לקראת הצבא, ושאיכשהו נהייתי חלק (יחד עם עוד 30 בחורות ובחורים) מהמשלחת הישראלית הראשונה של עיריית תל-אביב לגרמניה, אולי בכלל המשלחת הראשונה אבר ל”ארץ הגרמנים".
צעירים ישראלים וגרמנים / זה בסדר מבחינתך שאסע "לשם"? שאלתי את אמא ניצולת אושוויץ שאיבדה בעל ותינוקת, בחשש שלא תאפשר לי לנסוע, כי אותות השואה עדיין ניכרו עליה. מכדורי הרגעה (ואבן ונומבון) ועד דאגה אובססיבית לאחותי בעיקר ("תאכלי תאכלי שלא תהיי רזה כמונו שם", הייתה אומרת לה). ומה ענתה? ובמפתיע? "סע, שתראה מה קרה לנו שם". וכך נתנה לי אישור נסיעה. ("סרטיפיקט" קראו לזה באותם ימים).
מאותו רגע כצעירים ישראלים מחוספסים של תחילת המדינה נכנסנו לתהליך "הייצוג". משמע שמענו הרצאות הכנה. למדנו נימוסים והליכות עם כוהנת הנימוסים חנה בבלי, מדדנו חליפות באיוניר-דיזנגוף, קנו לנו עניבות, ואחר כך משופצים ויהירים כיאות לנבחרת הנבחרות, המראנו ל"דויטשלנד" (גרמניה) וליתר דיוק למחנה (לא השמדה) ששכן ביער ירוק ליד פרנקפורט ושנקרא בגרמנית מחנה מאקסהופן. הכל כדי לפגוש נוער גרמני בני גילנו.
כשהגענו למחנה עם שלל מזוודותינו הנגררות זה נראה קצת כמו יהודים שנגררו בשואה. אחר כך גילינו מיד שהיה שם הכל מכל. גם עצים גרמניים, גם ציפורים גרמניות, גם רחש בחש של קולות אינסופיים כמו בסרטי אימה, גם זרזיפי גשם גרמני שזלף כל הזמן ללא הפסקה בקור העז. והשפה. אלוהים השפה, עם ה"שנל" (מהר), בה דחפו את היהודים לרכבות המוות.
ובין אלה היינו אנחנו לפתע. משהו חדש וטרי. הנערים והנערות הישראלים החדשים שיחד עם הגרמנים והגרמניות עסקו בדיונים, במה שקרה "שם". הגרמנים הצעירים בני גילנו היו מבחינתנו הבנים והבנות של הנאצים שגדלו בבתים מלאי הסודות ועם שאלות כמו: איך גדלו בבית נאצי? מה הם באמת חשבו על היטלר, אייכמן, בורמן וכל החברים שלהם? ולמה בני עמם רצחו ת'יהודים כמו כלבים? אבל לא ממש שאלנו מחמת המבוכה והנימוס ההדדי.
הנערה הגרמנייה / "אתה מחפש מקום לשבת?" שאלה אותי הנערה הגרמנייה היפה באחת ההפסקות בדיונים.
צבע עורה היה לבנבן. הפוך מהשיזפון הישראלי שלי.
"אשב לידך? זה בסדר?" שאלה שוב.
"מעשנת?" שאלתי.
"כן", ענתה ואני הצתי לה סיגריה ישראלית "טיים". לרגע עמד כובד הדורות בינינו.
"מאיפה אתה?" מתל-אביב.
ואת? "מכפר קטן ליד מינכן", ענתה.
נו, תגיד את זה, תגיד את זה, לחשתי לעצמי. תשאל אותה מה הוריה עשו במלחמה. אבל המשפט לא יצא לי מהפה. ורק השקפתי על פניה. כאילו אני עומד מעל מרפסת. בקרוב נעזוב והעולם יעלה באש את שארית זיכרונותינו מהשואה, חשבתי. אז למה להסתבך?
"ניפגש אחר כך", אמרה. "נוסעים כולנו ביחד למחנה ההשמדה דכאו".
מחנה דכאו / עצם האמירה שנוסעים יחד לדכאו כבר הפחידה אותי. אבל זה היה כבר עולם אחר, והיה ברור שמבקרים בדכאו, לא נשארים בה.
ככלל מחנה הריכוז דכאו היה מוקף דשא. בחוץ מכרו בקבוקי שתייה וזווענונים בצורת גלויות למזכרת. והכל נראה שמור ונקי יחסית למול הרוע. וזה מה שעיצבן אותנו הישראלים כשנכנסנו בשעריו.
נכנסנו בצעדים מהוססים, הצעירים היהודים והגרמנים, ונעמדנו מושפלי עיניים למול תמונות הענק של שאריות הנעליים של הנרצחים ותמונות של המון יהודים רזים כמוזלמנים, שכמעט יצאו מתוך התמונות וזינקו עלינו בזעקות: הצילו, אנחנו מתים עוד דקה.
ואז מה שהחל לפתע כבכי חרישי הפך להתפרצות יצרים שלנו הישראלים כנגד הצעירים הגרמנים. וכשהחלו להישמע קללות וגידופים מחברי המשלחת שלנו לעבר המשלחת הגרמנית כמו "רוצחים, עופו לנו מהעיניים", כל מסווה ההתפייסות למראית העין ששררה במקסהופן השלווה והמנומסת ירד לטמיון. זה נמשך שעה ויותר. אנשים התגודדו בפינות. הם עם עצמם ואנחנו עם עצמנו, כעסנו ועלבוננו.
אחר כך עלינו לאוטובוסים ונסענו יחד למחנה. בדרך הייתה שתיקה רועמת. "יש לי ריח של בנזין באף", אמרתי למישהו כשירדנו מהאוטובוס, וכשהבטתי לשמיים שמתי לב שהכוכבים במערכת השמש הסתדרו רחוק זה מזה.
והנערה הגרמנייה?
הופס. היא עמדה שם וחיכתה לי ליד האוטובוס.
ים קרח הפריד לפתע בינינו. מה לעשות? מה לעשות? להגיד לה משהו או להתעלם? חשבתי.
מה שכן, לו הייתי מוכשר הייתי מוציא דף וכותב עליה ועליי שיר שכתב כבר יהודה עמיחי: "כוכב צעיר התחתן עם כוכבה / ובפנים דובר גרמנית על סכנה קרובה / רציתי להיזכר בזמר אבל זכרתי רק את המשפט / כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד".
המסקנה / אני זוכר אותנו שותקים זמן רב, ואותי מבין שזה המקום שבו נגמרות המילים. ובאוויר הדחוס באותו יום, הבנתי גם לפתע שהמלחמה נגד הנאצים לא הסתיימה כשגדוד חיילי חי"ר רוסים פתח את שערי הגיהינום ביום השחרור של אושוויץ בשנת 1945 בפני היהודים וביניהם אמא שלי מימי. הבנתי שלעולם לא נשכח. ומה שנותר לעשות לפני שנסענו, הבחורה ואני, היה רק לנסות להחליף כתובות. היא נסעה לכפר שלה ואני שבתי לתל-אביב דרך פריז ומעולם לא ראיתי אותה יותר.
במטבח / "נו, איך היה?" שאלה אמא ביום שישי במטבח שעה שמילאה את בשר העוף באורז לשבת. הלב דפק לי בבואי לספר לה את כל מה שהיה שם. אבל אז כמו שקורה לא פעם, בדיוק כשהתחלתי לספר לה נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה מין הפרעה ברוכה, כי הייתה זו השכנה שביקשה סוכר מאמא, ואני קלטתי פתאום שלעומת פעם באותם ימים נוראים כשלא היה להם כלום, הכל היה לפתע כאן בהישג יד.
"שנייה" אמרה אמא לשכנה, ואחר כך הביאה לה סוכר. וכשהן פתחו בשיחה ידידותית הודיתי לסיטואציה, כי הבנתי שזה המקום שבו נגמרות שוב המילים ושעדיין כל אחד זקוק לאמא, ובמיוחד אני. (השיר - בגרמניה לפני המלחמה).
חלק ב'
חמישים וכמה שנים אחרי / אלה שבועיים קשים עלינו, בכל פרמטר. קשה יהיה להכיל את הימים האלה. כי הכאב נמצא בכל מקום. למשל אחרי הופעה נהדרת באמפי שוני לפני שבוע ניגשה אליי אמא ואישה ופניה עצובות-עצובות, וסיפרה לי שבתה וחתנה נרצחו בבארי ביום הנורא מכל. וכשהעזתי לשאול אותה בטרם הלכה "איך החיים שלך מאז?" ענתה לי בשתי מילים: "בור ענק". ואחר כך נהייתה שתיקה בינינו וחשתי שזה בדיוק המקום שבו נגמרות לנו שוב המילים.
שנים אנחנו שומרים מכל משמר על להיות עם חופשי בארצנו. ובין השאר שלא נילחם יותר, לא בפנים ולא בחוץ, ושילדינו ונכדינו לא יצטרכו ללכת לצבא (זה היה החלום של אבא שלי). ועדיין אנחנו נלחמים. סופרים ומחבקים את הצער על מתינו, גיבורינו שנפלו בקרבות. ועדיין מחכים לפדויי השבי. 132 השבויים האהובים שלנו שנמצאים בעזה. יום אחר יום ושעה אחרי שעה מתפללים לשובם.
חברים בטקס המשואה / אני זוכר שכשהדלקתי בירושלים משואה בשנת ה-70 למדינה כתבתי את הטקסט שאקרא בטקס וכמובן שהכנסתי פנימה את זכר חבריי הנופלים. מיעקב הגבוה מעיירת הפיתוח בדרום שהיה איתי בטרום הטירונות בחיל הים ונהרג אחר כך די מהר במלחמת ההתשה. ועד יגאל שפירא ורון זלמנוב שהיו איתי בקורסים בחיל התותחנים, ברוך לנצ'נר מדריכי הנערץ מהצופים, ויחיאל ואריה חבריי לצופים ומירון גרנות חברי הטייס היקר. כולם ועוד רבים שנפלו במלחמת יום כיפור.
אנשי הטקס של המשואות הפצירו בי להוריד את הקטע לזכר הנופלים, אבל אני התעקשתי והם הסכימו לי בסוף, ואכן הזכרתי את חבריי. כי איך אפשר היה שלא?
הגעגועים / בימים אלה מלאו מאה שנה להולדתו של המשורר יהודה עמיחי וארבעים שנה למותה של המשוררת זלדה. שני משוררי ענק, משני קצוות המפה. הוא היה חילוני עם יחס למסורת. אמיץ, משורר המוסר, הגבריות, המלחמות, הספקות, המשפחה, האהבה, ובעיקר הישראליות שלנו, שנבנתה אז על מילים. וזלדה הייתה אישה ענווה ללא שמץ העמדת פנים, אישה מאמינה שכתבה את השיר המופלא מכל "לכל איש יש שם" ושאמרה שהייסורים הם דבר איום ונורא, אבל בלי ייסורים אינך הופך אדם. וכמו שאין לידה פיזית בלי דם, כך אין לידה רוחנית בלי ייסורים.
3 צפייה בגלריה
אנשי הטקס הפצירו בי להוריד את הקטע לזכר הנופלים, אבל אני התעקשתי
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"הגעגועים הגדולים ביותר, הם הגעגועים של אדם אל עצמו", כתב יהודה עמיחי, וזה נכון לנו עכשיו כשהמילים ההן נגמרות, וכשנשמעים מסביב בעיקר המון מילים של פרשנויות סותרות, פטפוטים על הנילוס, קללות דיבור רע וכו'. ושנדמה אולי שהמילים שהכי מבטאות אותנו נמצאות במילים שנאמרות על ידי הורים, נשים של, וילדים, בהלוויות ואזכרות על קברות היקרים שנפלו במלחמות ישראל ובשבעת החודשים האחרונים. רק שעכשיו אלה מילים של הספד ומספד.
תחילת המילים / אני מרגיש לאחרונה שהמקום בו נגמרות המילים שלנו, הוא גם המקום בו הן מתחילות את דיבורן מחדש. ושזה המקום הכי ראוי לנו בשבוע הזה (יום השואה) ובשבוע הבא (יום הזיכרון) כשנעמוד דום לזכר כל מי שנתנו את נפשם כדי שנמשיך את עצמאותנו ביום העצמאות.
אצל זלדה, כך קראתי השבוע (במאמר מצוין של ראובן קסל ב”מקור ראשון”), הייתה מה שנקרא "תחושת הזולת". כלומר היא לא שפטה אנשים, לא דחפה בכוח את הרעיונות שלה, ותמיד השאירה מקום וצוהר פתוח להשגה חדשה לגמרי.
"עצבונך הוא עצבוני. ועצבוננו. צערך הוא צערי וצערנו". זה כבר במילותיי ההרגשה של האחד אל זולתו, ואלה אולי חלק מהמילים שמן הראוי לומר בהתחלת המילים החדשות מעכשיו.
יד בעולם תני לי / וסיפור אחרון אם יש לכם כוח. אותה זלדה המופלאה סיפרה פעם שבימי המצור על ירושלים אבד לה השיר הארוך ביותר שכתבה. ובמקום לנסות לשחזר אותו, קיבלה את האובדן כהשתתפות שלה במערכה הכבדה.
"כשאני רואה אדם מואר מבפנים באהבה - ואהוב - יש לי רצון להגן עליו מפני הזדים שמתנכלים לו מבחוץ ומפני השדים שאורבים לו מבפנים", כתבה.
ואילו אני הקטן כתבתי בשיר חדש לאחרונה: "הו אלוהים, תן לי יד בעולם". ולו רק כדי לעודד את מי שסביבי ואת החיים שמסביבנו שזקוקים לנחמה, זיכרון ועוצמה מחודשת, ביום השואה, הזיכרון והעצמאות ובכל שאר הימים הבאים עלינו הלוואי לטובה.
