אחד מסימני ההיכר של הכתיבה של יהודית הנדל הוא העיסוק האינטנסיבי והמתמשך שלה בשאלות של אבל ושכול בהוויה הישראלית. הנובלה "הר הטועים", שפורסמה ב-1991, היא בוודאי אחד הטקסטים הבולטים והידועים שלה בהקשר זה (ראו רשימתו הנפרדת של אריה דובנוב בהמשך). חוקרים כגון חנה נוה ודן מירון, שהקדישו דיונים נרחבים ומרתקים ל"הר הטועים", עמדו על האבל ה"אחר" - ושפת האבל ה"אחרת" - שספרה של הנדל מגלם בתוכו.
למעשה, כבר כמה מסיפוריה המוקדמים של הנדל משנות ה-40 עוסקים באופן אחר וחתרני בשאלת השכול ומעמידים דמויות של הורים שכולים שמסרבים "להמשיך הלאה". הסיפור "קבר-בנים", שפורסם ב-1949 בשם "יגון" וכונס בהמשך בספרה הראשון "אנשים אחרים הם" (1950), הוא בוודאי הידוע שבהם, והוא אכן מהווה מעין "גרעין" מוקדם של הנובלה המאוחרת "הר הטועים". עם זאת, עיזבונה כולל בתוכו גם נובלה גנוזה מראשית שנות ה-70 - "כרטיסים לסמי דייוויס" - שמתגלה לא רק כטקסט "הנדלי" מרתק ויפהפה, אלא גם ככזה המציע אף הוא - כ-20 שנה לפני 'הר הטועים' - ערעור רדיקלי על האבל הממסדי-ההגמוני (זה שנוה מכנה האבל "הגברי"). לא כאן המקום להרחיב על נובלה זו (שמתרחשת על רקע מלחמת ההתשה), הצפויה לראות אור לראשונה בהמשך השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד; אבל בין הטיוטות הרבות של הנובלה שנשמרו בעיזבונה של הנדל (המצוי במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית), מצאתי גם טיוטה בכתב יד של מעין רשימה שהנדל שקלה אולי לפרסם, שנכתבה באותן שנים. בדומה לנובלה הגנוזה, גם הרשימה מבקשת להשמיע קול אחר נוכח מציאות בלתי נסבלת של קבלת השכול ואף קידושו.
רשימה זו מעיזבונה של הנדל נכתבה בעקבות טקס שבו נכחה, שנערך בבית הספר של בנה, שוקי מאירוביץ, ככל הנראה לכבוד יום העצמאות של שנת 1973 (לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים). הנדל מזדעזעת לשמוע את הטקסטים שהילדים הצעירים מדקלמים בפאתוס על הבמה, שבהם הם מבטיחים להקריב את עצמם "למען המולדת". והיא מזדעזעת אף יותר מההשלמה ואף ההתרגשות שבהן הטקסטים האלה מתקבלים בקרב ההורים שבקהל. הנדל כותבת כך:
"נוכחתי בימים אלה בחגיגת בית ספר של בני בן ה-11. החגיגה נערכה במסגרת חגיגות היובל [צ"ל: חצי יובל] של המדינה והשתתפו בה ילדים [בגילאים שונים]. יצאתי מהחגיגה בלב כבד ובמחשבות עגומות, כשהשאלות המציקות לי זה זמן רב מציקות עוד יותר.
"ילדים בני... בגיל [צ"ל: כיתה] ג', עם קולות דקים ורועדים שרו: אני נשבע להקריב את עצמי למען המולדת. אני נשבע שבבוא היום אשפוך את דמי למענה.
"האמנם? האמנם לא צריך היה ללמד את הילדים שיעמדו על הבמה ובקולותיהם הרועדים ישירו: אני נשבע לא להקריב את עצמי למען המולדת, אני נשבע לא לשפך את דמי למענה, אני נשבע שאני רוצה לחיות בה ולא למות צעיר, לא להיהרג, לא לתת את חיי, אלא לחיות, לחיות ולהיות מאושר [...]".
הנדל מדגישה כי "הארץ הזאת הייתה תמיד ארץ קשוחה" ולמודת מלחמות, אבל מוסיפה כי אף פעם לא לימדו אותם "להישבע ככה בכל התמימות"; "להישבע, כילדים, 'להקריב את עצמי'". היא ממשיכה וכותבת: "וילדה קטנה, דקה, רועדת, שרה: סלחי לי אמא אם לא אשוב. הבטחתי לך אחרת. האם זה לא מזעזע שאנו מלמדים ילדה קטנה רועדת לשיר כך בחגיגות?".
הטקס הטרי, שעליו היא מספרת, מזכיר לה כי לפני שנים אחדות, בעיצומה של מלחמת ההתשה, היא נכחה בטקס דומה של בוגרי כיתה י"ב, ובמהלכו אחד המורים הוותיקים נאם בפני הנערים הניצבים לפני גיוס והשמיע "אותו פזמון": "שעליהם לדעת להקריב את עצמם למען המולדת". היא הוסיפה כי הנערים האלה כבר לבטח הלכו לצבא, וחלקם כבר אינם, "נפלו במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. לפגישות שלהם בבית הקברות, שהיו לעתים קרובות, הם קראו בחיוך זוועה: 'פגישות מחזור'" (ניסוח זהה, שבו הפגישות של החברים בהלוויות מכונות "פגישות מחזור", מופיע גם בנובלה הגנוזה). "הארץ פצועה וכאובה", כותבת הנדל, והמלחמות ממשיכות. ואף על פי כן, היא שבה ושואלת: "האמנם בארץ כזו צריך ללמד את הילדים בחגיגות לשיר: אני נשבע להקריב את עצמי וכו'".
6 צפייה בגלריה
אינני יודעת מי צריך לעשות את העבודה, אבל האם לא צריך שמישהו יתחיל בה?". יהודית הנדל
(צילום: אביגיל עוזי)
בסיום דבריה, הנדל מציינת כי אינה בטוחה אם מישהו מתוך קהל ההורים שצפה לצידה בטקס הזדעזע גם הוא, וכי נדמה לה שלא, משום שהקהל ליווה את הדברים במחיאות כפיים סוערות: "לא הרגשת את הזעזוע. וזה המזעזע עוד יותר. עד היכן האטימות, ההשלמה, כמעט ההתפארות [יכולות להגיע]". היא מסיימת בקריאה לשינוי המצב: "אינני יודעת מי צריך לעשות את העבודה, אבל האם לא צריך שמישהו יתחיל בה?"
נדמה שהטקסטים של הנדל שעוסקים ועסוקים בשכול - החל ב"קבר-בנים" המוקדם, עבור בנובלה הגנוזה "כרטיסים לסמי דייוויס", וכלה ב"הר הטועים" - מתחילים בעצמם "לעשות את העבודה". הם מציעים פורטרטים של הורים ודמויות שכולות, שמסרבים להעמיד פנים שאפשר "להתחיל מחדש" או "להפנים" את האובדן. עבורם האבל הופך למלנכוליה, אבל אינסופי, שבו ה"אחר" שאבד ממשיך להתקיים ו"לחיות" בתוכם ולצידם. ועם זאת, נדמה שהדברים הללו, שנכתבו ככל הנראה ב-1973, יכלו להיכתב על ידה גם היום, שכן כפי שרובנו יודעים, עוד יש הרבה מאוד עבודה לעשות.
טיוטת רשימה זו מן העיזבון מצטרפת לרשימות אחרות, שזכו להתפרסם, שבהן ביקרה הנדל את הוויית השכול הישראלית ואת היחס להורים השכולים. אחת הרשימות הללו ("הכדור ברקה של שולה מלט"), שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1994, מסתיימת בשורות הבאות: "החברה הישראלית הקשוחה אמנם אוהבת מאוד עצרות-זיכרון וימי-זיכרון ונאומי-זיכרון, וכל פוליטיקאי שמופיע בטלוויזיה וכל אלוף פותח את דבריו בהשתתפות בצער המשפחות. אבל בחיים היומיומיים החברה הישראלית עוברת לצד השני של המדרכה. היא רוצה לא רק חיילים גיבורים. היא רוצה גם הורים גיבורים". עשר שנים חלפו מאז מותה של הנדל, והקול האחר שלה, זה שתובע מאיתנו לא לעבור לצד השני של המדרכה, חסר כל כך.
משפחת שכול, שגרת יום חול | קריאה חוזרת ב'הר הטועים'
בסופו של יום, מין ומוות הם הנושאים הכי חשובים שיש, ויהודית הנדל חקרה אחד מהם לעומק. חורבן ושמד הטילו צל על קובץ סיפוריה הראשון, "אנשים אחרים הם" (1950), שחרג מן הקו הנרטיבי המקובל של סופרי תש"ח כשהסיט את המבט מיפי הבלורית והתואר אל פליטי השואה הלא-צברים שהסתננו בין השורות. קדרות המוות ניצבה במרכז "הכוח האחר" (1984), ממואר אקספרסיוניסטי ומלנכולי שפירסמה לאחר שתיקה ארוכה בעקבות מות בעלה, הצייר צבי מאירוביץ. השאלה כיצד נמשכים החיים לאחר רצח המוני ליוותה את "ליד כפרים שקטים" (1987), ספר רשימותיה על אודות מסעה לפולין, ארץ הולדתה. חקירת המוות והאופן שבו חיים איתו הגיעה לשיא ב'הר הטועים', הנובלה שפירסמה ב-1991.
קשה יהיה לתמצת את עלילת הספר כיוון שלא הרבה מתרחש בו. שני זוגות של הורים שכולים - אמירה ושמוליק רון, מאירה ואריאל - ניצבים במרכזו, ועיקר עיסוקם הוא טיפוח כפייתי כמעט של צמחיית בית העלמין הצבאי שבו נטמנו בניהם. מן הרמזים ששוזרת הנדל בסיפור אנו מבינים כי בניהם נפלו כ-16 שנה קודם לכן, בקרבות מלחמת יום הכיפורים. אילו נשארו בחיים, היו הנופלים במחצית השנייה של שנות ה-30 לחייהם, מתקרבים לגיל שבו היו הוריהם בזמן נפילתם. הנדל, המתלווה אל ההורים, מתבוננת מן הצד על ניסיונותיהם הכושלים לארגן את חייהם מחדש ומצותתת לשיחותיהם. "אני מנסה לא לספור כמה ימי-הולדת כבר עברנו פה", אומרת אחת האמהות השכולות המתבוננת בקבר בנה, "אבל בתוך הבנאדם יש איזה שעון שסופר לבד. מנסים לא לספור אבל השעון הזה סופר לבד".
"ההר", שם הקוד שניתן לבית-העלמין הצבאי, הופך למוקד עלייה לרגל להורים, למעט אמירה, שכבר אינה מסוגלת להמשיך ולנסוע. לעומתה, בן זוגה שמוליק רון מתקשה להישאר בבית, ודומה כאילו נסיעותיו התכופות לבית הקברות הן גם הזדמנות לפרוץ מחוץ לכותלי הבית הסוגרים עליו כבית סוהר. ואילו עבור הזוג השני, תחושת התקיעות אינה מתבטאת ביחס למקום הפיזי אלא במאבק נואש בזמן, בתחושה שהם כלואים בהווה נצחי: בעוד אריאל מקליט תוכניות דוקומנטריות ששודרו בטלוויזיה, מאירה אף פעם לא מחמיצה את תחזית מזג האויר. הוא מביט לאחור ומנסה נואשות לשמר את העבר ("הוא הקליט למשל סרט על ועידת ואנזה, את חושבת שהוא יראה את זה פעם? מה הוא צריך את ועידת ואנזה?" מתלוננת זוגתו באוזני המספרת), ואילו היא מתנערת מאדישותה לרגעים ספורים כאשר מדברים על העתיד הנראה לעין, אם זה עומס חום צפוי ואם עוצמת הרוח, רק כדי להיכנע עד מהרה לאותה תחושה ש"זהו, כל יום אותו הדבר".
הנדל, יותר משהיא מספרת, מתבוננת ורושמת, היא הופכת עצמה לאנתרופולוגית המדווחת באופן ענייני על תצפיותיה מהשדה: על מלאכת הגינון האובססיבית, על הניסיון של ההורים שנשארו מאחור לארגן את חייהם מחדש דרך ריטואלים וכללי התנהגות נוקשים, על מלבושיהם ועל מלמוליהם, כולל אותה היאחזות נואשת במטבעות-לשון שחוקות (החייל המת אשר "תמיד יישאר צעיר", ההורה השכול אשר "לוקח כוח מהשגרה") ובעיקר - על השתיקות. הנה לפנינו תמונה רבת-מבע של מכאוב יומיומי מבעבע. משפחת שכול, שגרת יום חול.
מסדרת ספרי "יזכור" ועד ל"עוד מעט נהפוך לשיר"
הנצחת הנופלים בקרב אינה מפעל פרטי של משפחות החיילים המתים כפי שהיא מפעל ציבורי-ממלכתי. המדינה היא הארכיטקטית והכוריאוגרפית הגדולה של השכול הקולקטיבי, היא מקימת האנדרטאות, במאית הטקסים ומחברת הנאומים. גם בישראל, כמו מרבית מדינות-הלאום המודרניות, המדינה ומוסדותיה מעורבים באופן ישיר ופעיל בהתמרה של הזיכרון הפרטי לאבל ציבורי: היחידה להנצחת החייל שהוקמה ב-1949 היא גוף ממשלתי לכל דבר אשר פעילותו מעוגנת בחוק והוא האחראי לא רק על הקמת ותחזוקת בתי העלמין הצבאיים, אלא גם על עריכת טקסים ממלכתיים והנצחת חיילים נופלים דרך מיזמים שונים, בהם גם הכנת מסכתות לימי זיכרון ומפעלים ספרותיים שונים. ואכן, אם יש מאפיין בולט לתרבות השכול הישראלית הרי זו האוריינטציה הספרותית שלה, פנייתה אל הספר והשיר. ממד זה בולט בסדרת ספרי "יזכור" שהחלו להתפרסם מיד עם קום המדינה, אשר לא רק מספקים ביוגרפיות של הנופלים, אלא גם מבקשים שנזכור אותם בקולם, וכוללים לא אחת קטעי יומן, או שירים גנוזים שהנופלים כתבו למגירה. קו מנחה דומה מאפיין מיזמים עכשוויים יותר דוגמת "עוד מעט נהפוך לשיר", שהופק בידי גלי צה"ל בראשית שנות ה-2000, ובמסגרתו מילותיהם של שירים שנכתבו על ידי חיילות וחיילים הולחנו ובוצעו על ידי זמרים ישראליים. בחודשים האחרונים נתקלתי ברחובות תל-אביב בסטיקרים וכתובות ועליהם ציטוטים קצרים של חיילים שנהרגו בעזה, לצד תמונותיהם, ופרקטיקות "הנצחת אינסטנט" דומות ניתן למצוא גם ברשתות החברתיות. קולם של המתים חודר אל המרחב הציבורי הפיזי או הווירטואלי ומונכח בו. ייתכן שאנו עדים ל"דמוקרטיזציה" של תצורות ההנצחה הממלכתיות שחילחלו מטה, הופנמו, והפכו לאופני הנצחה עממיים, הנעשים ללא תיווך. כך או כך, הקו המשותף של יוזמות אלה הוא הרצון לזכור את הנופלים דרך קולם ומחשבותיהם, לנסות לגשר על פני התהום הנפערת בין המתים לחיים באמצעות שימור, ולו במעט, של המאפיינים הייחודים להם, תחביביהם ושיגיונותיהם. אנו ממלאים את חיינו בקולם של המתים.
ובדיוק משום שהנדל חורגת מקו מובהק זה של תרבות הזיכרון הישראלית, תהיה זו טעות לראות ב"הר הטועים" "ספר שכול" במובן המקובל. מתיה של הנדל שותקים, ושתיקתם היא דממת מוות: איננו יודעים מה היו מחשבותיהם, תאוותיהם ורצונותיהם. אדרבה: איננו יודעים אפילו מה שמם. "כשמישהו מת אתה לא יודע את המחשבות שלו", מסבירה אמירה למספרת. ובעלה מצטרף, "וכשזה הבן שלך, שנהרג במלחמה —", ומשפטו נקטע, נותר תלוי באוויר, ללא סיום. בניגוד מוחלט מאלתרמן שהכריז, "נפלאים, נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים", גיבוריה של הנדל מסרבים לפייס זה את זה או להתנחם באמצעות היאחזות באמונה, שעל אף הסתלקותם הפיזית, המתים מותירים אחריהם מחשבות, תאוות, ותשוקות שעודן חיות ומתרוצצות בנו.
שבתי אל ספרה של הנדל לפני חודשים ספורים, בעקבות קריאה בעיתון על החלטתה של ד"ר מעין שרמן, אמו של החייל רון שרמן שגופתו הוחזרה מעזה, להוסיף על מצבת בנה את הכיתוב "נחטף, הופקר, והוקרב בעזה על ידי ממשלת המחדל באסון 7 באוקטובר 2023". אין זה המקרה הראשון או היחיד של מאבק משפחות שכולות בנציגי משרד הבטחון. גם הרומן 'אבן תחת אבן' (1998) של בתיה גור נכתב בהשראת מאבקה העיקש של שולה מלט בשלטונות הצבא, לאחר שאיבדה את בנה אמיר ב-1992 בפרשת "רולטת הרשת", והוסיפה כיתוב אישי למצבתו, שבו כתבה כי הוא "הובל כצאן לטבח" על ידי מפקדיו. ההורים השכולים בספרה של הנדל אינם נאבקים במוסדות המדינה. אולם גם הם מעיפים מבטים מרירים אל כרית האבן שעל הקבר, שעליה חקוק שם הנופל ודרגתו בנוסח אחיד וגופן קבוע. "בהתחלה רצינו שיכתבו את תאריך הלידה", אומר האב השכול אריאל כבדרך אגב, "אבל הם אמרו שיש נוסח, אי-אפשר לשנות את הנוסח". זמן קצר לאחר פרסום 'הר הטועים' דן בית המשפט בעתירה נוספת, של בני משפחתו של ערן ויכסלבאום, שנהרג באסון צאלים ב' (1992), בבקשה להוסיף כיתוב אישי למצבתו. שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר ציטטה בפסיקתה מתוך ראיון שהעניקה הנדל בסמוך לצאת הספר, ופסקה לטובת המשפחה. כתוצאה מכך הוכנס ב-1997 תיקון לחוק בתי הקברות הצבאיים, אשר התיר למשפחות להוסיף כיתוב לביטוי אישי על המצבה (בתנאי שהתוספת לא תכלול ביטויים הפוגעים "בערכי מדינת ישראל, בביטחון המדינה" או ביטויים בעלי אופי פוליטי).
אולם יותר מתחושת ניכור מפורמולות ההנצחה הממלכתית, ההורים השכולים של הנדל מתקשים לזקק קול עצמאי משלהם, לא להיאחז במטבעות לשון מוכנות מראש ומליצות שחוקות. הדבר בולט במקרה של שמוליק רון שכמו נאבק בשפה עצמה, ונכשל בניסיונותיו הפעוטים לנהל דו-שיח עם הורים שכולים אחרים.
אז מהו בעצם טיבו של המקום הזה, הר הטועים? המשנה מרבה לעסוק בדיני השבת אבידה, ובתלמוד הבבלי מסופר על מקום מפגש מיוחד בירושלים שאליו היו מגיעים מוצאי אבידות להיפגש עם אלה הטוענים שהם בעליהם החוקיים של האבידה (בבא מציעא כח ב). דגם עתיק זה של משרד אבידות ומציאות כונה בשם "אבן טוען" בגרסאות מסוימות או "אבן טועין" בגרסאות אחרות, ואל אתר זה הגיעו אלה שאיבדו את החפץ היקר להם, תיארו אותו בפרוטרוט והשמיעו טענות להוכחת בעלותם. "ודודתי פסיה אמרה משהו על הר הטועים ושצריך ללכת להר הטועים, לשם מביאים את האבידות, להר הטועים, ודודי שימחה הניע ראשו מאשר שכך האבידות מגיעות להר הטועים, כן כן, צריך ללכת לשם, אמר, ודודתי פסיה הלכה".
בסוג של פלפול תלמודי-ספרותי, הנדל הפכה את אבן הטוען המשנאית לאבן טועים, ולתזכורת עגומה לחוסר יכולתה של דודתה פסיה וחברתה אמירה לעבור את שלבי האבל הרצויים ולהתגבר על האובדן. אל טעות איות תמימה לכאורה זו, מוסיפה הנדל את הגלישה המכוונת שבין הפועל לִטְעוֹת (לשגות) לבין תַּעוֹת (אובדן דרך, הליכה ללא כיוון ומטרה). מקום של חיבור אנושי שנוצר בגלל משהו שחסר, בגלל אבידה שאיש כבר לא נותן בה סימנים ולא תושב לבעליה לעולם, הוא גם מקום של תעייה בדרך, הליכה ללא כיוון ומטרה. כך נשמע כאב גדול שאין לו נחמה. כך נקראת ספרות גדולה, המסרבת להיכנע לנורמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
