"אמא", אומר הילד הקטן עם הגלאח הבלונדיני, "אני לא רוצה ללטף אותה". אבל הכלבה שלי לא מבינה, היא ממשיכה לשכב לרגליו ב”ארצה” הכנוע שלה. ממש כמו הגמלים האלו בסיני שאילפו אותם לכרוע ולחכות שהרוכב יעלה. פעם, כשהיא עוד הייתה גורה מהממת וכל העולם היה מעולף ממנה, היא לימדה את עצמה לשכב כמה שיותר נמוך כדי לתת לפעוטות ולילדים קטנים להצליח להגיע אליה וללטף אותה. עד כדי כך היה לה חשוב לא להפחיד את ננסי האדם. "זה כאילו שהיא יודעת שהיא מאיימת בגלל הגובה הזה", אמרתי לרן יום אחד. "ברור שהיא יודעת, הכלבה היא גאון רגשי", הוא אמר, ואני נזכרת עכשיו בגאווה שהתפשטה בקול שלו כמו חמאה חמה.
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אנחנו עומדות ליד עץ הסיגלון בדשא שליד הבית שלנו. כלומר, אחת מאיתנו עומדת, השנייה עדיין כורעת ומחכה לליטוף שלה. אבל הוא לא מגיע. בהתחלה אני חושבת שהילד מפחד ממנה, אז אני אומרת לו את הטקסט הקבוע שלי, "אל תפחד, היא מתה על ילדים, אתה יכול למשוך לה בזנב או אפילו לרכוב עליה והיא לא תעשה לך כלום". וזה נכון, לסקה באמת תמיד הייתה כלבה טיפולית בנשמה. היא נתנה לילדים לעשות איתה מה שבא להם, פשוט כרעה בכניעות הזו שלה והתמסרה לידיים השמנמנות שמושכות לה בפרווה. היא לא נהמה אפילו בפעם ההיא שבה ילדה עשתה לה שתי קוקיות מהאוזניים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הילד בוחן את הכלבה ואותי בחשד, כאילו שאנחנו שתי סייעות נודניקיות שמנסות לדחוף לו ברוקולי לצלחת. "כדאי לך, תראה איזו חומד היא", אומרת האמא שלו ומחייכת אליי בהתנצלות מקסימה. הוא חושב קצת, ואז שולח יד לפרווה של לסקה. ומיד מושך אותה בחזרה. "איכס", הוא אומר, "הכלב מסריח". הוא מנגב בתנועות שנראות לי משוחקות את הידיים שלו על מכנסי הג'ינס היקרים שלו. ולאורך כל הזמן הזה הכלבה ממשיכה לרבוץ, להגיש לו את הצוואר לגירוד ולתלות בו מבטים מצפים. אין לה מושג שהיא זה עתה קיבלה ממנו דיס מהגיהינום, שהוא מתנהג כאילו שהוא חש צורך להתקלח אחרי שנגע בה. מבחינתה היא עדיין חיה בימי הזוהר הרחוקים שלה, הימים שבהם הייתי יוצאת איתה החוצה, וכל חמישה מטר היו עוצרים אותי ואומרים "וואו, איזה כלב מדהים, אפשר ללטף?"
ועכשיו יש לי דמעות בעיניים כי אני נזכרת בימים המפוארים של הגוריות שלה. קיבלתי אותה במתנה מרן אחרי ההפלה העצובה שעברתי. אמנם לא רצינו תינוק משותף, אבל כשנקלטתי הרשיתי לעצמי לפנטז על בן מבריק ומהיר מחשבה כמו רן. "אין דופק", אמר הרופא באותו היום, ואני אפילו לא בכיתי, כי ככה זה אצלי. אני סובלת מג'ט לג רגשי. כמה שהרגש יותר עמוק ומורכב, ככה לוקח לו יותר זמן להגיע אליי. רק חודש וחצי אחרי ההפלה פתאום שמתי לב שאני לא כמו תמיד, הכל עיצבן אותי, הייתי מדוכאת גם כשקרו דברים טובים. וזה היה השלב שבו התחלתי להסתכל באובססיביות על תמונות של גורים לאימוץ ברשת. כמובן שבהיותי קצת דיסלקטית לגבי הנפש שלי לא עשיתי את ההקשר המובן כל כך, איבדתי את גור האדם שלי והנה אני מסתכלת על גורי כלבים. זה היה דווקא רן שהבין מיד, ואמר "בואי ניקח כלב אם את כל כך רוצה". וזו הייתה חתיכת הקרבה מצידו, כי הייתה לו כלבה שהוא מאוד אהב, קראו לה קומה, לברדורית שחורה וגאונה, וכשהיא מתה זה כל כך כאב לו שהוא נשבע שלעולם לא עוד. "ראיתי איך את מתאבלת על העובר שלנו", הוא אמר, "וידעתי שאת חייבת דחוף משהו קטן עם בטן חמה לאהוב".
מהר מאוד התברר שהגורה השחורה-לבנה שלנו, זו שהיה לה טוסיק קים קרדשיאן עצום שהקשה עליה ללכת, היא לא ממש עילוי כמו הכלבה הקודמת. הווטרינר של העמותה אמנם אמר שהיא "סוג של" בורדר קולי, והוסיף ביובש שזה הכלב החכם בעולם, אבל לכלבה שלנו הייתה יכולת למידה של גלעין שסק חלול. ניסינו ללמד אותה פקודות, למשל "תביאי את הרצועה", והיא בהתה בנו בבלבול כל כך תהומי שריחמנו עליה. אבל דבר אחד כן התברר עליה. שהיא נשמה עדינה מאוד. היא אהבה את כל בני האדם באשר הם, והם אהבו אותה. ילדים היו מטפסים עליה בתורות, בעלת בית הקפה בפינה הייתה מפסיקה למלצר ברגע שלסקה הופיעה ורצה למטבח להביא לה נקניק. והיו גם אנשים מיוחדים שהכלבה הייתה ניגשת אליהם מיוזמתה. כמו למשל השכנה הזקנה והדמנטית שהייתה יוצאת לטייל בשכונה הישנה שלנו עם הפיליפינית שלה. אני יודעת, כלבים הם יצורים פשוטים ואין טעם לקשור להם התנהגויות אנושיות עמוקות שלא מתאימות להם, ובכל זאת, איך הכלבה ידעה ללכת דווקא אל הגברת הזאת שמבטה כל כך רחוק ומזוגג? לסקה הייתה ניגשת לאט אל הכיסא שלה, שמה את הראש שלה בחיקה, והגברת הייתה משמיעה מין גרגור לא ברור של שמחה ומניחה את אצבעותיה הארוכות בתוך פרוות הצוואר של לסקה. על זה אני חושבת עכשיו, כשהילד הקטן מסרב ללטף את לסקה. שהטמפיט היהיר הזה אפילו לא יודע איך היא הזכירה לאישה זקנה ששכחה הכל, כולל השם של הילד הבכור שלה, שיש בה עדיין אהבה.
בזמן האחרון ממש מעט אנשים טורחים לגשת אל לסקה. יום אחד פשוט קמנו בבוקר והכלבה שלנו הייתה זקנה. זה התחיל בריס אחד שפתאום נצבע בלובן. היא הייתה שולחת בנו מבטים מבעד לחד-ריס שלה כמו איזה קיקלופ מוזר. "אתה חושב שאפשר לצבוע את זה בצבע שיער?" אמרתי לרן. חשבתי שזו בעיה נקודתית שאפשר לפתור, לא הבנתי שהנה, זה הגיע, החורף של חייה, כנראה גם של חיי. לאט-לאט הפרווה השחורה מסביב לעיניים של לסקה נמלאה בפסי שיבה, וגם העיניים שלה, שתמיד היו כתומות-חומות ושובבות כמו של בורדרים אותנטיים, התמלאו במין זיגוג עכור ואטום. קטרקט.
ובכל זאת, היא ממשיכה לכשכש לכל מי שחולף על פניה, ממש כמו שהיא עושה עכשיו כשאני ממשיכה לטייל איתה במורד שדרות ההשכלה. וזה שובר אותי קצת, לראות את הזנב שלה עושה מין מעגל של שמחה וציפייה בכל פעם שהיא רואה דמות מתקרבת, ואיך הדמות אפילו לא זורקת בה מבט אחד. עוד כלבה זקנה שבטח תשאיר לי ריח של עצים רקובים על הידיים. זה מה שאני הכי אוהבת בכלבים. הם עשויים ממאה אחוז תקווה. בכל פעם שאני פורקת שקית עגבניות מהסופר, הכלבה כבר שם, מקווה כנגד כל הסיכויים שזו שקית נקניקיות בשבילה. בכל פעם שאני קמה מהכורסה, היא משוכנעת שקמתי רק כדי לטייל איתה. זה מה שהזנב הממהר לכשכש שלהם אומר, תקווה אינסופית שעוד שנייה יהיה פה שמח, יקרה משהו טוב.
אבל שום דבר טוב לא צפוי בעתידה של הכלבה בת ה-11 שלנו. כלבות גדולות עם אגן גדול לא מחזיקות יותר מדי שנים, ככה אמרה הווטרינרית. "ילדה טובה", אני אומרת לה במקום כולם, "ילדה טובה, יפה שלי". ככל שאנשים מתפעלים ממנה פחות, ככה יותר חשוב לי, לנו, לאהוב אותה אפילו עוד יותר. 11 שנים של שירות הכלבה הזאת נתנה לנו, עכשיו הזמן לומר לה תודה על השירות הזה. על זה שכל שנות חייה היא היחידה שזיכתה אותי מכל אשמה.
תמיד חששתי מהרגע שבו תהיה לי כלבה זקנה, כלבה הרבה פחות יפה. לא סמכתי על עצמי שאני לא אהיה שטחית לגבי זה, כי באמת שאני טיפוס שתמיד יעדיף את החדש והנוצץ ולא את הישן והבלוי. אבל העובדה היא שמהרגע שלסקה הזדקנה, אין יום שעובר שהיא לא מלמדת אותי שיעור במה זה לאהוב על אמת. אני אוהבת אותה היום פי מיליון יותר ממה שאהבתי אותה כשהיא הייתה גורה לוהטת עם פרווה של כלב דיסני. אוהבת אותה דווקא בגלל הפגיעות שלה. דווקא בגלל הריח הנורא של האבנית שבוקע לה מהלוע בבקרים. "מספיק שתטפלי בה, את לא צריכה להתאהב בה", רן תמיד אמר לי אז, בימים הרחוקים שחששתי שאני לא מספיק מתחברת לכלבה שלנו. "אהבה זה טיפול", רן אמר, "כשמטפלים במשהו ועושים את זה שנים, בסוף גם אוהבים אותו. הכלבה הזאת תהפוך לתזכורת של כל היכולות האנושיות הכי יפות שלי ושלך".
והוא צדק. אולי דרכה למדתי גם לאהוב אותי, למרות שהזדקנתי גם אני. רק אתמול פגשתי אקס ברחוב והוא הסתכל עליי במין אכזבה מזועזעת, איך העזתי להתקמט ולהתעבות ולהרוס לו את הזיכרון שלי רוכנת עליו בביקיני ירוק בחושה בסיני. אני אוהבת אותי כי כבר שנים שאני מטפלת בי. זה לא רק לכלבה שאני מוציאה את הקרצייה המגעילה שמתיישבת עליה קבוע כל תחילת מאי, גם מעצמי אני פולה את המילים הרעות שאנשים אומרים לי לפעמים.
היא שוב נעצרת ליד עץ, בזמן האחרון היא מרחרחת כל דבר."זה בגלל שחוש הריח שלה הולך", הווטרינרית אומרת, "אז היא צריכה לעצור ולהריח את מה שהאף שלה היה קולט פעם מקילומטרים". אבל נדמה לי שזה לא רק זה. שהיא גם מתענגת על כל הריחות של העולם דווקא כי היא זקנה, ממש כמו שאני לאחרונה התחלתי ליהנות מסתם לשוטט לבדי, לראות את פרחי הסיגלון. פעם רציתי שכל העולם יסתכל עליי, אני חושבת, היום כל מה שאני רוצה זה להסתכל בחזרה על העולם. "כלבה טובה, כלבה יפה, לסקה שלנו", אני מלטפת אותה באהבה שלא ידעתי שתהיה קיימת בי. האצבעות חוזרות מהפרווה שלה עם ריח של עצים שנרקבו בגשם, וקצת סלמון. וזה הבושם הכי טוב ויקר.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
