1. האירוע לא מתכנס.
התבשרנו בשבוע שעבר בווטסאפ היישובי כאן, באלעזר שבגוש עציון, על נפילתו של נחמן הרץ (הרצברג), אב לשתי ילדות קטנות. רס"ר (מיל') נחמן ז"ל נפל בגבול הצפון. נחמן גויס לקרבות ב-7 באוקטובר ונפל כגיבור בהגנה על המולדת שאותה היה גאה לשרת. נחמן הוא הנופל הרביעי מאלעזר מ-7 באוקטובר: רינת זגדון ז"ל נרצחה בנובה; רס"ל (מיל') דוד שוורץ ז"ל, לוחם הנדסה, נהרג בעזה; וסרן (מיל') אריאל וולפסטל ז"ל, קצין שריון, נפל גם הוא בעזה. אלמנתו אמורה ללדת בקרוב את בנם הראשון. בכור שלא יכיר את אביו. יישוב קטן ומחיר כה כואב. אבל למרבה הצער, מותם של צעירים רבים מאותו יישוב, מאותו בית גידול, אינו מקרה מיוחד. אנחנו קוברים את מתינו. והשאלה היא מה התכלית. לאן כל זה הולך. סיסמת "הניצחון המוחלט" לא משכנעת יותר. שבעה חודשים אחרי שנפתחה המלחמה במכת פתיחה נוראה שהאויב הטיח בנו, חמאס עדיין יורים רקטות לעוטף, שולטים באוכל שנכנס לרצועה ומנהלים משא ומתן דרך מתווכים ממה שנראה כעמדת כוח, וסינוואר נכון לכתיבת שורות אלו חי וקיים. גבורת החיילים שלנו אדירה, אבל ככל שחולף הזמן עולות שאלות. מזדנבת חרדה שאולי צריך ניהול אחר של האירוע. משהו פה לא עובד.
2. האירוע לא מתכנס.
אם היו אומרים לכם לפני שנה שישראל תפנה את הצפון מיושביו למשך חודשים ארוכים, פשוט תרוקן את האזור מתושביו, הייתם חושבים שחומדים לכם לצון. אם היו אומרים לכם שמטולה וקריית-שמונה ומנרה ודפנה, כל הצפון היפה שלנו, יהיו מופגזים ללא הרף כשישראל למעשה כמעט לא מגיבה, לא הייתם מאמינים.
טורים קודמים של חנוך דאום:
חבל ארץ שלם ננטש. ישראל ברחה ממנו בגלל נסראללה ואנשיו שתוקפים ללא הרף. ישראל בתגובה מתגוננת. מספרים לנו שזו התגוננות התקפית (מה זה אומר?), מספרים לנו שחיזבאללה חוטף מכות כואבות (לא נראה שזה מרשים שם מישהו), אבל העובדה הבלתי תיאמן היא שתחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל ויתרנו על יישובים, איבדנו את הצפון ואנחנו לא שולטים באירוע. האירוע שולט בנו. אנחנו מגיבים, וגם זה לפעמים בקושי.
3. האירוע לא מתכנס.
הקמפוסים בכל העולם רועשים. כולם שם נגדנו. יחסי החוץ של ישראל במשבר. גם באמריקה נוצר לחץ פנימי חזק במפלגה הדמוקרטית, שמופנה נגדנו. הצעירים בעולם חושבים שזה קוּל ומגניב לתמוך בחמאס. מהנהר עד הזיבי. מולנו חיות אדם, עברנו פוגרום שלא היה כדוגמתו מאז השואה, אבל אנחנו אלה שנתפסים כרעים. ישראל במשבר הסברתי אסטרטגי, והאירוע לא מנוהל. אנחנו מתמודדים מול דאעש שצר עלינו מכל עבר, יורים עלינו מחמש מדינות, ואנחנו נתפסים כבריון של השכונה. אנחנו משלמים בימים אלה מחיר על כשל הסברתי עמוק. על שנים ארוכות של קיפאון והתגוננות במקום שבו היה צריך לצאת למתקפה. וכשההסברה לא קיימת, בסוף השרשור, בתהליך כמעט בלתי נמנע, גם אין חימושים; וכשאין חימושים, אין מערכה בצפון; וכשאין מערכה בצפון, אין לאנשים סיבה לחזור לחיות שם; ומרגע שהאויב מבין שישראל הגדולה מפנה את אנשיה מבתיהם תחת מתקפה, הרי שגם זמנה של המתקפה הבאה יגיע.
4. האירוע לא מתכנס.
ישראל מתמודדת עם מצב חסר תקדים בעת החדשה, מעל 200 אזרחים אומללים נחטפו ממיטותיהם לעזה. הייתה מחשבה שזה יטופל, אבל זה לא קורה. רק שלושה שוחררו במבצעים הרואיים, וימי אנטבה לא יחזרו כנראה. הלחץ הצבאי לא מרשים פסיכופת כמו סינוואר ונכנסנו לתוך עינוי מושלם: האחים שלנו קמלים תחת האדמה בעזה, רובם לא מצליחים לשרוד, ואנחנו חסרי אונים. הם יושבים בכלובים כבר שבעה חודשים ואנחנו מעבירים משאיות עמוסות כל טוב לחמאס, שמחזיק בבנינו ובבנותינו. הם לא רק בסבל נוראי, הם גם בסכנה, ואנחנו לא מסוגלים להחזיר אותם. ואני לא מאלה שאומרים עסקה בכל מחיר ולא מאלה שצועקים "עכשיו!" אבל את האמת צריך לומר: הילדים והילדות שלנו בשבי, ואין לנו אפילו התחלה של פתרון, קצרה ידנו מהושיע.
5. האירוע לא מתכנס.
אני פוגש חיילים שחוזרים מסבב מילואים שלישי, אנשים שמ-7 באוקטובר נלחמו כמאתיים ימים. דיברתי השבוע עם לוחם שב-7 באוקטובר מת לו חייל בידיים בעוטף, חודשיים אחרי זה הוא נפצע וכעת הוא כבר שוב היה ברפיח. ההקרבה של החיילים והמילואימניקים לא נתפסת. ובזמן הזה הממשלה עסוקה בלהעביר חוק השתמטות לציבור החרדי. וזה לא רק לא מוסרי, זה לא רק לא הוגן, זה לא רק הופך את הקרביים. זה גם פשוט מסוכן מאוד למדינה שלנו, שחסרה חיילים. מעל 600 חיילים נהרגו. יש מעל עשרת אלפים פצועים. וזה בגוף. על הנפש עוד נדבר בהמשך. הצבא צריך חיילים להגן על הגבולות. אין יותר אפשרות לתת לכ-12 אלף חרדים מדי שנה להשתמט מגיוס, בזמן שאחיהם יוצאים לסכן נפשם במערכה. כל בר-דעת מבין זאת, כל אדם עם קמצוץ של יושר והגינות קולט זאת, אבל הממשלה משקיעה את כל המאמצים כדי להמשיך את העוול הנורא, ובכך, תסלחו לי, היא מחרבנת על כולנו.
6. האירוע לא מתכנס.
דירוג האשראי ירד. מדינות מנתקות איתנו קשרים דיפלומטיים. המערכה מנוהלת ללא תכלית ברורה. הצפון מופקר. איראן לא שילמה מחיר על מתקפה פרועה על שטחנו. העם קרוע בתוכו במאבקים פנימיים. וקשה לראות איך ממשלת 7 באוקטובר תשנה את זה. ישראל זקוקה לחשיבה אחרת, לעידן טוב יותר. ישראל צריכה ללכת לבחירות.
