באמצע היום היא מטלפנת אליי. "שומע?" היא אומרת, ואני יודע שאני לא רוצה לשמוע.
כי היא מטלפנת אליי באמצע היום ואומרת לי "שומע?" מה שאומר בוודאות שזו איזו מכה, בשורה או טרגדיה, כי אחרת היא הייתה פשוט מסמסת. מי מתקשר באמצע היום? אנחנו שנינו אנשים נורמטיביים שמדברים ביניהם במהלך היום בווטסאפים.
"מה?" אני כבר בחצי הדרך לבהלה.
"הם דורשים שנביא שמאי לדירה מתוך רשימה של שמאים שהבנק עובד איתם. וצילצלתי לראשון, והוא רוצה 8,000 שקל".
"לא, זה לא קורה", אני הופך זועם מאפס למאה בכלום שניות.
"מה לעשות, הם אמרו לי שאלה המחירים ששמאים לוקחים עכשיו לדירה באזור שלנו".
"ימות העולם, אני לא משלם לבן אדם 8,000 שקל בשביל שיבוא לעשר דקות לראות את הדירה".
"אז אנחנו לא נקבל הלוואה".
"תני לי לראות אם הבנתי נכון: בשביל לקבל הלוואה אנחנו צריכים להלוות עוד 8,000 שקל כדי לממן שמאי?"
"לכן אמרתי לך 'שומע?' לפני שהתחלתי".
טורים קודמים של רענן שקד:
זו שיחה אמיתית, מבוססת על מקרה אמיתי, שקרה ממש בשבוע שעבר. כן, מתברר שכדי לקבל הלוואה מהבנק כנגד שווי הדירה, הם צריכים ששמאי יבוא לראות את הדירה. לא חשוב ששווי הדירה כבר שומאי בעבר, הם צריכים שמאי מחדש – בנקים, לך תתווכח איתם כשהצד שלהם בוויכוח הוא תמיד "כי ככה. ותעביר בפקס" – מכיוון שהנקודה שלי פה היא זו: שמאות בישראל, מתברר, היא המקצוע הכי רווחי בעולם. אי פעם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ומסתבר שכולנו – כן, כולנו, כולל עורך הדין הכי יקר בישראל, כולל מנכ"לי הבנקים, כולל המיליונר מהאקזיט – בחרנו בעבודה הלא-נכונה. היינו צריכים ללכת להיות שמאים, כי זה המקצוע היחיד שבו אפשר להרוויח 8,000 שקל לעשר דקות עבודה – יודעים מה, אני אעשה מזה רבע שעה כי הבן אדם צריך עוד חמש דקות כדי לכתוב את ההערכה שלו – שזה יוצא 32,000 שקל לשעת עבודה, ואני לא מכיר עוד מקצוע, בשום מקום, שבו מישהו מרוויח סכום כזה.
שמאות! רק שמאות.
למרות שכמובן שלא מדובר באמת בשמאות. מדובר בהתמחות טיפה אחרת: חזירות.
חזירות היא המקצוע החדש הכי פופולרי בישראל. היא בכל מקום, והיא משגשגת בזמן שאנחנו לא שמים לב – כלומר אנחנו שמים, אבל אין לנו מספיק לב לשים, כי כל הלב שלנו בחטופים, בהרוגים, במפונים, בקריית-שמונה העולה בלהבות, ולא נשאר ממנו כלום בשביל חזירים שבינתיים מסתערים לנו על הארנק.
מי החזירים? כמעט כולם.
למשל אל על, חברת תעופה לאומית לשעבר וחזירית בהווה, שיכולה לגבות גם אלף דולר ויותר כדי להוציא אתכם מכאן לאירופה, כי היא מנצלת עד הסוף את העובדה שהיא, פחות או יותר, צינור החמצן המוטס היחיד שעוד נותר לנו. ובמקום להיות טיפה, נאמר, ישראלית או סולידרית – זה היה מועיל לה גם תדמיתית – היא מעדיפה להתחזר, לדפוק מחירים ולהחזיק את הישראלים בגרון כמו כל סחטן קטן: את הכסף, וכמה שיותר ממנו, עכשיו. או שאתם מעדיפים את חופשת ההתאווררות שלכם בנווה מונוסון?
זו התחזרות, כי אל על – כמו רוב חברות התעופה הסדירות שעוד יחזרו לכאן כשהשפיות תחזור (הערכת זמנים: TBA) – יכולה למכור כרטיסים גם בחצי מהמחיר הזה ועדיין להיות רווחית. היא פשוט בוחרת שלא, ובהמשך, אל תדאגו, היא כבר תצא עם איזה קמפיין שבו תציג את עצמה כהכי ישראלית, וכולנו נתבקש לשכוח שהיא הייתה, בעצם, הכי חזירית.
אבל עזבו חופשות; החזירות מתחילה כבר במכולת, ביומיום, כי כל החברות במשק שאנחנו תלויים בהן למחייתנו העלו מחירים דרמטית בזמן המלחמה – תנו לי שם, לא חשוב איזה; אסם, קוקה קולה, תנובה, שטראוס, גד, יוניליוור, דיפלומט, שסטוביץ, סוגת, זוגלובק, קבלנים, בנקים, חומרי בנייה, רב-בריח – והן כבר עשו את הסיבוב שלהן על המלחמה ועלינו בנימוק אחד בלבד: חזירות. "הן מרגישות נוח להעלות מחירים גם אם אין לזה הצדקה כלכלית", אמר ל"גלובס" הכלכלן הראשי של מיטב, שלא מצא שום הצדקה כלכלית.
זה כמעט קל מדי לדפוק מחירים עכשיו, בזמן שבו אנחנו הכי פגיעים; שקועים ביגון, כאב וחרדה לעתיד, תוהים איך מתחילים לנצח ולהשתקם, נתונים במאבק קיומי ממשי, ואפשר לבנות עלינו שלא יהיה לנו מתי ואיך להתווכח מול עוד עשרה או 20 אחוז על שקדי מרק. אנחנו נרגיש לרגע, עם קבלת החשבון בקופה, את הכאב הזה, את רגע ה"לא ייאמן" הזה, את ההחשכה הנוספת של האופק החשוך ממילא, אבל אז נהיה מוכרחים לעבור הלאה.
רק שכולנו חטופים – וסליחה על השימוש במילה הזו בהקשר הזה – של כל החברות שמספקות את צרכינו הבסיסיים. אנחנו כאובים וקרועים מדאגה, היום שאחרי נראה כמו אף פעם, וזה בדיוק לא הזמן – כלומר הזמן המושלם מבחינתן – לדרוש יותר תמורת אותו דבר.
אז בסדר; אף אחד לא מצפה לסולידריות גדולה מצד גופים מסחריים שתכליתם למקסם רווחים, אבל אף אחד גם לא מצפה שיבעטו בו כשהוא כבר שכוב, חבול ומוכה, על הקרקע. זו חזירותם של מי שקיבלו החלטה קרה לנצל את הפגיעות שישראל והישראלים נתונים בה, ולמטרה הפרוזאית ביותר: רווחים. של מי שעושים בפרסומות קולות של אכפתיות, אבל משמיעים במציאות קול אחד בלבד: אוינק.
אולי אפשר להבין אותן; החזירות מתחילה הרבה מעליהן, אצל האנשים שמחויבים לדאוג לכולנו ודואגים לעצמם. אצל שרת תחבורה שיוצאת למסעות מפנקים בעולם בזמן מלחמה, אצל שר אוצר שבוזז תקציב לטובת חברים מהימין המשיחי, אצל ראש ממשלה שמשפץ בריכה פרטית. אלה חזירויות שמודגמות בחלון הראווה של ישראל, ועכשיו לך תתווכח כשההנהגה עצמה מראה לך שחזירות היא השחור החדש, ההוט קוטור של המלחמה, ותשכחו מלא לחזור לדיבורים של 6 באוקטובר, בואו נוודא קודם שלעולם לא נחזור למחירים של 6 באוקטובר.
רק שהחזירות החדשה הזו מידבקת, וגם מחלקת את ישראל לשני מחנות חדשים:
מחנה הישראלים שעדיין נרתמים, מתגייסים, סולידריים; ומחנה הישראלים שמתחזרים ופשוט לוקחים לעצמם כל מה שאפשר כל עוד אפשר. שמאי ב-8,000 שקל שייך בוודאות למחנה השני, אבל זאת כבר לא סתם חזירות; זה כבר – אם לצטט משהו חשוב שלמדתי מהחבובות – חזירים בחלל.
והרבה, המון, מתחת לזה, ישנה האמא שכבר לא מסוגלת לקנות לילדה שלה את מה שהילדה צריכה. ישנו האבא שלא מסוגל לקחת עוד הלוואה או לשלם עוד קנס. ישנם הישראלים שהחזיקו איכשהו ראש מעל המים, והחזירות החדשה העלתה את המפלס בדיוק מספיק כדי להטביע אותם. הם כבר לא ינצחו יחד. הם כבר הפסידו לחוד.
בקרוב אצלנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
