בסוף אפריל יצאו פושים חגיגיים על אודות מינויה של ליטל שמש לחברה במועצת הקולנוע הישראלית. שני השושבינים שפעלו כדי שהמינוי ייצא לפועל: שר התקשורת שלמה קרעי, ושר התרבות והספורט מיקי זוהר, פירסמו הודעה נרגשת: "שמש היא אשת תקשורת, תרבות וקולנוע מהמעלה הראשונה, בטוח שתתרום רבות ותכניס רוח חדשה למועצת הקולנוע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"פנו אליי מהמשרד של קרעי לבדוק אם יש נכונות מצידי ואם יש לי ניסיון רלוונטי בתרבות ובטלוויזיה. עברתי תהליך ארוך של כמעט שנה, של הגשת חומרים רלוונטיים לוועדה, הראיתי שיש לי רקע בהגשה בטלוויזיה, ושעסקתי שנים בפיתוח פורמטים לטלוויזיה. גם השתתפתי בקורס פורמטים נחשב בברלין, Entertainment Master Class", מספרת שמש.
ברגע שהמינוי שלך פורסם נשפכו עלייך קיתונות של בוז. היו חגיגות בטוויטר.
"הטוויטר מלא במרירות. כל דבר שקשור לערוץ 14 מעורר את חמתם של הקולות השמאלניים הקיצוניים שם. אני חושבת שהגיע הזמן שליברליים אמיתיים יאפשרו לקולות אחרים, שלא חושבים כמוהם, להתקיים בספֶרה הציבורית".
מישהו העתיק את דף הוויקיפדיה שלך והוסיף בפרק של הניסיון המקצועי: "הולכת לסרטים".
"אני לא מתרגשת. אני יודעת שרוב העם אוהב אותנו, תומך בנו, וחושב שזה טוב גיוון במועצה. מי שיעשה גוגל, יראה שמועצת הקולנוע מורכבת מאנשים משלל תחומים. יש שם חברי כנסת לשעבר, פרסומאים".
אין קשר בין הפוזיציה בערוץ 14, בצד הימני של המפה למינוי? זה הכל מקרי?
"זה לא מינוי פוליטי, אלא מקצועי. אני מקווה שתבהלת השמאל תירגע והם יבינו שאני רוצה שהקולנוע הישראלי יצליח. אבל צריך להביא סרטים יותר מגוונים שמביאים סיפורים שלא עוסקים בכמה נורא הכיבוש וכמה חיילי צה"ל מתעללים בפלסטינים. נמאס מקרנות אירופיות שמממנות סרטים שלא רק שמוציאים את ישראל רע, אלא גם מכנים את חיילי צה"ל קלגסים. כל קולנוען יגיד לך שסרט שבו רואים את חיילי צה"ל נוראיים כלפי פלסטינים, תצליחי נורא בקלות לקבל מימון".
יכולה לשרטט לי את גבולות החופש האמנותי לסרטים במימון ציבורי? נגיד, "ואלס עם באשיר", "בופור", "ויהי בוקר" - זכאים למימון, מבחינתך?
"לא יודעת מה המועצה הזו עושה וכמה היא פקטור האם סרטים יקבלו תקציב או לא. כדי לענות על השאלה הזו, אני צריכה להבין מה מהות התפקיד. יש מקום גם לביקורת על ישראל, אני לא דוגלת בגישה שכולם צריכים לנטוף פטריוטיזם, אבל נדרש תיקון. צריך לתת תקציב גם לאלה וגם לאלה".
ובכל זאת, אני יכולה להניח שאת בעד הצהרת הנאמנות שזוהר החליט עליה עם כניסתו לתפקיד. קרנות קולנוע צריכות להחתים את היוצרים שמקבלים מימון שהסרט שלהם לא יפגע בשמה הטוב של ישראל ובחיילי צה"ל.
"אני לא מכירה. לא שמעתי על זה בכלל".
ומה דעתך לגבי הרפורמה החדשה של השר זוהר, של תעדוף התמיכה בסרטים מסחריים? המשמעות היא החלשה של סרטי איכות, ואיתם קולות ביקורתיים. בקרוב, המועצה לקולנוע תדון בהערות הציבור לרפורמה.
"אני לא מכירה את הרפורמה הזו. לא הייתי בפגישה אחת עדיין ואני לא מכירה את הנפשות הפועלות ולא את מהות התפקיד. הספקתי לעשות רק שיחה אחת עם יו"ר המועצה, עליזה לביא, ואני מחכה לחפיפה איתה. היא אמורה לשבת ולהסביר לי".
אני מודה שזה קצת מוזר, חוסר הידע שלך לגבי המועצה לקולנוע.
"את צריכה להבין שאני לא מקבלת על זה תשלום. יש לי עבודה מפה עד הונולולו, אני אישה עסוקה, עם תוכנית חדשות יומית ובכל זאת לקחתי על עצמי את כאב הראש הזה. יכולתי לחיות בלי הווג'ראס הזה, שיביא לי עוד עבודה אבל בהתנדבות".
אז למה לקחת את זה על עצמך?
"מדינת ישראל חשובה לי ואני רוצה שתעשיית הקולנוע תפרח ותצליח ותהיה מהטובות בעולם".
נשמעת אוהדת קולנוע ישראלי אמיתית. איזה סרט ראית לאחרונה?
"לא הייתי בקולנוע כל כך הרבה זמן, בגלל המלחמה".
גם סרט לפני שמונה חודשים או שנה, זה בסדר גמור.
"אוי, אני לא זוכרת. אל תעשי לי חידון מירי רגב. אני לא קולנוענית ואני לא צריכה... אה, לקחתי את אחיינים שלי ל'להציל את שולי'. חמוד מאוד".
שמש (41) נטועה היטב בעיתונות הימנית. היא הייתה חברת פאנל ב'פטריוטים' עוד כשהתוכנית שודרה בערוץ 20. בדרך, עברה ב'ישראל היום', הגישה באולפן החדשות וכתבה טורים פובליציסטיים, הנחתה במשך שנתיים את 'ערב חדש' בחינוכית, אחרי שזכתה במכרז יחד עם אראל סג"ל ושרה ב"ק ושימשה כסמן ימני בפאנל של 'פגוש את העיתונות'. כיום, היא מגישה את התוכנית היומית 'המהדורה המוקדמת' בערוץ 14. ויש לה גם תחביב: פיתוח פורמטים לטלוויזיה ("אחד נמכר והשאר מיוצגים על ידי חברות הפקה בארצות-הברית ובטורקיה").
לאחרונה, הוציאה את ספרה הראשון בעל השם הפרובוקטיבי 'כמה שווה יהודי מת' (הוצאת סלע מאיר) שבו היא עוסקת באופן שבו, לטענתה, הרשות הפלסטינית מממנת ומתמרצת טרור.
נתחיל בשם הספר. לא בחלת.
"המטרה הייתה לזעזע. אנחנו חיים במציאות שצריך להתעורר ממנה. המשרד השלישי בגודלו ברשות הפלסטינית הוא המשרד לענייני אסירים ושהידים. זה משרד שמשלם משכורות לאנשים שפגעו ביהודים. המקצוע הכי משתלם ברשות הפלסטינית הוא להיות רוצח יהודים, זה מבטיח לך הכנסה לכל החיים. זרקת בקבוק תבערה? תקבל 4,000 שקל מהרשות. פצעת יהודי, 6,000 שקל. רצחת אותו? מיליון שקל. כשהם משתחררים מהכלא, התקופה נספרת להם כוותק, הם נכנסים לעבוד בשירות הציבורי ומקבלים דרגה ושכר בהתאם. אחרי 7 באוקטובר, הרשות נתנה מענק של 7,400 לכל משפחה של מחבל נוח'בה".
הספר ביקורתי גם כלפי ממשלת נתניהו?
"הספר מבקר גם את ביבי ומאוד ביקורתי כלפי הממשלה. הבעיה היא שמדינת ישראל מתייחסת לרשות פעם כאוהב ופעם כאויב".
ראיתי שפגשת את ראש הממשלה ונתת לו עותק מהספר.
"ביקשתי מהלשכה שלו להגיע. הייתה לי איתו רבע שעה. זה היה בשבוע שהוא חלה בשפעת, אבל הוא בסדר. כתבתי לו בהקדשה משפט של ז'בוטינסקי, 'הלוואי ונדע לנער את אבק הגלות'. צריך להפסיק להתנהג כמו היהודי הגלותי שמוריד את הראש כדי שלא ישחטו אותו".
הוא לא הרגיש נזוף?
"לא. הוא אמר שנילחם בעזה כמו שצריך".
באוגוסט האחרון, תוך כדי כתיבת הספר, דודה, סיילס ניגרקר ובנו אביעד ניר נרצחו במכון לשטיפת רכב בעיירה חווארה. שמש הייתה זו שנאלצה להודיע על כך לאמה. "סיילס היה האח הקטן של אמא שלי. לא ידעתי בכלל שהוא מטפל ברכב שלו שם. מיד אחרי הרצח, צילום תעודות הזהות שלהם רץ בווטסאפ. ראיתי את זה באחת הקבוצות והתקשרתי לאמא שלי. הערתי אותה מהשינה. שאלתי אותה, 'יכול להיות שסיילס בחווארה?' היא אמרה לי שכבר שנים הוא הולך לטפל באוטו שלו במוסך שם. סיפרתי לאמא שלי שהם נרצחו. היא הייתה בהלם. גם אני. זה היה מזעזע לגלות את זה ככה, דרך הווטסאפ".
חווארה זה כפר עוין. הם לא חששו להיכנס לשם?
"הייתה להם מין תמימות כזו שהם מכירים את כולם. הם לא פחדו. זו הייתה תקופה מאוד נפיצה ובעיניי, הם לא היו צריכים להיכנס לשם. אין אדם בישראל שהשכול לא נגע בו בצורה כזו או אחרת, אבל זה כואב כשזה מגיע אלייך".
שמש נולדה באשדוד. אביה, קבלן עבודות עפר ואמה, שהייתה מזכירה בתעשייה האווירית, נמצאת כיום בפנסיה. יש לה שני אחים גדולים. הוריה התגרשו כשהייתה בת חמש, היא עברה עם אמה ואחיה לגדרה. יש לה אח נוסף מהנישואים השניים של אביה.
הם התגרשו בטוב?
"אמא שלי די גידלה אותנו לבד אחרי הגירושים. המצב הכלכלי היה לא פשוט, היו הרבה חובות. אבא שלי היה פחות בתמונה. היום הקשר איתו בסדר. עם השנים למדתי לשחרר ולסלוח ולו למען בריאותי הנפשית".
יפה. התובנה הגיעה מטיפול פסיכולוגי?
"עברתי הרבה טיפולים, אבל אני לא מחסידות ה'בוא נחפור בעבר'. זה לא עובד לי. היכולת של רוב הפסיכולוגים להשאיר אותך לנצח בטיפול היא מעוררת השראה. צריך להבין שלשאת מטענים על ההורים רק עושה לנו נזק. את מבינה שגם להם היו חיים לא פשוטים, וגם הם בני אדם".
5 צפייה בגלריה
סיילאס ניגרקר ואביעד ניר, זכרונם לברכה. הדוד ובן הדוד שנרצחו בחווארה
(צילום מסך מפייסבוק)
בגיל 12 כבר כתבת לעיתוני ילדים. זה היה החלום?
"תמיד ידעתי שזה מה שאני ארצה לעשות. שלחתי כתבה לתחרות כתבים בעיתון הילדים 'כולנו', התקבלתי והתחלתי לכתוב. בגיל 15, עברתי ל'ראש אחד'. כתבתי על גלובליזציה, עבדות ילדים וכל מיני עוולות חברתיות. אני לא חושבת שמעולם הייתי ילדה. תמיד נשאתי את כובד העולם על כתפיי. אבל זו גם ילדות מגניבה, לראיין את הנשיא ואת להקת וסטלייף".
אחרי התיכון, עם רזומה תקשורתי שכלל גם שידור בתוכניות נוער ברשת א', ניסתה להתקבל לגלצ, אך לא עברה את מחסום הפקס. "לא קיבלתי זימון לגלצ ולא קיבלתי מענה לפקסים ששלחתי אליהם. זה היה בתקופה שהיה צריך קשרים כדי להיכנס".
ואז את מחליטה לעשות צבא הארדקור, להיות לוחמת במג"ב?
"יש לי 7 יחידות אנגלית והצבא איתר אותי למודיעין. כשהבנתי שזה לשבת כל יום במשרד ולתרגם טקסטים, חתמתי ויתור. רציתי להיות לוחמת. בעיני רוחי, זה היה כובע טמבל וגיטרה סביב המדורה. היינו חמש לוחמות בפלוגה של מאה לוחמים, והלוחמות הראשונות שנכנסו לשטחים. זה היה שירות קשוח".
ספרי.
"תקופת האינתיפאדה השנייה, פיגועים והפרות סדר. רגמו אותנו באבנים בחברון. פחדתי על החיים שלי. את לא יודעת מאיפה יירו עלייך או אם יגיע מחבל מתפוצץ. יצאתי מהשירות בתפיסה הרבה יותר רחבה של עצמי ושל המסוגלות שלי. השירות גם נתן לי המון כעיתונאית. ראיתי את הסכסוך, אני יודעת מה זה מחסומים".
אפרופו מחסומים, ב-2015, היית ממקימי הארגון "האמת שלי" כתגובת-נגד ל"שוברים שתיקה".
"צה"ל במידה רבה מסכן את החיילים שלו כדי לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית ורצינו לייצר תנועת-נגד, לוחמים שאומרים, 'אנחנו מגינים על אזרחי ישראל. אנחנו לא הורגים פלסטינים בשביל הכיף'. 'שוברים שתיקה' לוקחים כמה סיפורי קיצון והופכים אותם לחזות הכל. זה כבר הפך לתעשיית כסף, תרומות מכל העולם".
אחרי 7 באוקטובר, שמש נקטה צעדים שנראו לה ככאלה שיגנו עליה. או לפחות, יעזרו בשיכוך החרדה. "הפסקתי ללכת עם עקבים. פחדתי ללכת לא בסניקרס. זו חרדה של ממש מאיפה יקפוץ עליי מחבל, ושאני אוכל לרוץ. גם גזרתי ציפורניים, שיהיה יותר נוח. זה להיות במצב של היכון, במוד של מלחמה".
ויש גם את האקדח שקנית.
"אחרי שנים עם M16, יש לי חיבה לכלי נשק, אבל עד 7 באוקטובר, רק רובאי 07 יכלו להוציא רישיון, אנשים שגרים באזורים מסוכנים וספורטאי ירי מעשי. אז במשך שנתיים השתתפתי במטווחים ובתחרויות. בשלב מסוים הפסקתי. זה תחביב יקר מדי. החברות במועדון ירי מגיעה לאלפי שקלים בשנה, וכל תחרות צריך לקנות תחמושת. אחרי שהרחיבו את האפשרות גם לרובאי 05, הגשתי בקשה. קניתי את האקדח לפני חודשיים. הוא עלה לי 4,000 שקל. פחות מאייפון".
את גרה בשכונת פלורנטין בתל-אביב. מפתיע.
"חינכו אותי בבית לחסוך כסף כדי לקנות דירה ואני קרובה לזה. אני גרה בפלורנטין כבר קרוב לעשר שנים בגלל השיקול הזה. זו שכונה שנמצאת יחסית במרכז העיר ואני לא אשלם שכירות של 8,000 שקל. דחיית סיפוקים".
גם ינון מגל, גם שמעון ריקלין וגם את, בוחרים להתגורר בתל-אביב ולהתגולל עליה. ינון מגל אמר "יש נופל אחד מתל-אביב".
"אני לא מסכימה עם האמירה הזו, יש נופלים מכל מדינת ישראל. אני חושבת שכל מי שגר בתל-אביב רשאי להעביר ביקורת עליה. הפריע לי מאוד מה שקרה בכיכר דיזנגוף בתפילות יום כיפור, שלא נתנו לאנשים להתפלל".
בבתי כנסת אורתודקסיים איש אינו מתערב בהפרדה. מדובר על הנראות של המרחב הציבורי.
"ארגוני נשים הפגינו בבני-ברק. הפריע להם שנשים שם רוצות לחיות כמו שהן חיות. אונס נשים בדרום תל-אביב לא מעניין אותם. לא אכפת להם מאנשים, הדת מפריעה להם בעין. בקיבוץ של אח שלי, אם מישהו ירצה מסגד, יגידו איזה יופי, ויקימו להם שיסגדו לאללה. אבל בית כנסת בקיבוץ? זה לא".
אני לא יודעת אפילו איך לגשת לזה. בכל אופן, אני מבינה שאת מסורתית.
"אני שומרת כשרות, לא עובדת בשבת, מדליקה נרות, מברכת על האוכל שהכל נהיה בדברו ובורא מיני מזונות. זה להיות בתודעה של הודיה ושל שפע".
ומה עם זיווג הגון?
"יש רתיעה מאנשים בטלוויזיה. אף אחד לא היה פונה אליי בכלל. אבל, עכשיו הכל בסדר. יש לי מישהו כבר שנה ואנחנו גרים ביחד חצי שנה. קוראים לו ראיין, הוא בן 37, עולה חדש מאוסטרליה, מדריך קרב מגע. חמוד מאוד".
חתונה באופק?
"חכי, אנחנו עוד לא מדברים על זה. בעזרת השם".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
