חמישי זה טוב? / היום יום שישי, אחרי יום הזיכרון הכואב והנורא ויום העצמאות שהעברנו בצניעות עם חברים. והזמן עובר. וחללים נוספים נוספו ממש ערב הזיכרון. יהי זכרם ברוך. וחוץ מזה היה עוד "עניין" ש"העסיק" את תושבי הארץ.
טורים קודמים של שלמה ארצי:
"תגיד, היית נוסע לייצג את את ישראל במאלמו?" נשאלתי. אני מעריך מאוד את עדן גולן על אומץ הלב והנחישות והכישרון הגדול כזמרת, ללכת ככה ישר מול אש השנאה לישראל. אבל כשאני נסעתי לסטוקהולם בשנת 1975 לייצג את ישראל באירוויזיון (עם השיר "את ואני" שהגימיק היחיד שהיה לי בו היה ה"אההה"), אוימתי על ידי חוליית פתח קיצונית ונשמרתי על ידי שירות הביטחון הישראלי והשוודי. אבל בהבדל אחד גדול מעדן, וזה שלא היו הפגנות, והאירוע נשמר בקפדנות בסוד. אבל כבוד גדול כמו עדן לא הבאתי, כי סיימתי במקום ה-11.
"ומקום חמישי זה טוב?" נשאלתי.
זוכרים בדרך כלל את המקום הראשון, אבל בהתאם לנסיבות עדן ניצחה.
"חוץ מזה, ראית את לורין, השוודית האקסטרווגנדית שזכתה כבר פעמיים, עושה פילאטיס על כיסא מכסף ותוך כדי שרה?"
ראיתי, ניסיתי ונפלתי מהכיסא.
נסיעה לאופקים / וכך יצא שלקראת יום הזיכרון והעצמאות במקום מאלמו נכנס בי רגש עמוק ודחוף לנסוע דווקא לעיר אופקים, שספגה מכה קשה ב-7 באוקטובר המר, ולשיר למשפחות השכולות שם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הרבה ישראלים נסעו בימים טרופים אלה לחו"ל, אחרים נכנסו לדיכאון שוטף כי קיוו ש-160 האלפים שפונו יחזרו לבתיהם בצפון ובדרום, או שלפחות יענו תפילותינו ויחזירו כבר סוף-סוף את החטופים שלנו מהשבי בעזה לקראת יום העצמאות.
אבל עם כל הצער זה לא קרה. ומכיוון שזכרתי איך אופקים חטפה, כאבה ונשכחה, בא לי לבוא אליה ולשיר להם. כי מה נשאר? המצפון. אז עם המצפוניסטים שלי, בן-בן ארצי, סינגולדה ורז שמואלי ועוד אנשים, הגענו אחר הצהריים אחרי נסיעה בת שעתיים מהמרכז "לחבק את הצער" איתם.
דוח העיר ב-7.10 / אופקים מונחת לא רחוק מבית קמה, רהט, נתיבות, שדרות, קיבוצי ויישובי העוטף ו-20 דקות מרפיח המדוברת. כשנכנסנו אליה וחצינו את הרחוב הראשי שלה הבחנתי בילד עם כפכף אחד רץ על המדרכה ומנופף בו בידו כמו בדגל. ומיד נאנחתי שמזל שיש ילדים שמחים בעולם למרות הצער שבו.
מצד שני בסיכום ביניים נכון להיום, החיים של כולנו כבר לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו "וגם לא בעירנו", כתבה לי עליזה דנינו, האחראית על תיק התרבות בעיר, וסיפרה שב-6 באוקטובר הלכה העיר לישון בידיעה שביום המחרת - חגיגות שמחת תורה. במקום חגיגה, קיבלנו יום אבל לאומי. עבור 48 מתושבי אופקים היה זה היום האחרון בחייהם, כשטנדרים עמוסי מחבלי חמאס, חמושים מכף רגל ועד ראש, נכנסו לשכונת מישור הגפן, חדרו לבתים, וביצעו מעשי רצח איומים אכזריים.
לצערנו, החייל הראשון הגיע לאופקים רק לקראת 14:00 בצהריים. "צילצלתי לשרי הממשלה כבר בשבע בבוקר ביום ההוא ואמרתי להם שרוצחים בנו", סיפר לי יצחק דנינו, ראש העירייה המנהיגותי והסמכותי של אופקים. ומה הם ענו לי? "הכל בטיפול".
עיר של אנשים / חשתי שאני עד לעוד תיאור מזעזע של טבח וחוסר אונים בעיר קטנה ולא מוגנת, שלא משוויצה בעצמה, ובעיקר, צנועה עד כדי כאב, עם כל מיני חנויות מאפה ברחוב הראשי, ושפצע עמוק נפער בה. ושאין ספק שאלמלא התגובה הנועזת, ההרואית של תושבי השכונה, יחד עם שוטרים המתגוררים בסמוך, שהצטרפו לשוטרים מתחנת אופקים, העיר הייתה סופגת באירוע הזה אבידות במספרים יותר גדולים. "היי, תציץ בכניסה לעיר בפסל אותיות שעליו המילים 'עיר של אנשים'", הציעה לי עליזה. והצצתי בשלט החכם והמרגש.
רחפן, פשטות ורחל / עמדנו על הבמה בהיכל התרבות העירוני הצנוע, ושרנו לאנשי העיר, כשהכוונה הייתה להיכנס לנפשם הפצועה בלי פלברות, תאורות מפונפנות, והכי בפשטות. וכשאיזה רחפן רועש חלף מעל הראש באמצע ההופעה, איש לא התרגש. וכשמישהו אמר שהורידו אותו ליד נתיבות, לא יודע אפילו אם זה היה נכון או חלק מז'אנר הגבורה במקומות כאלה.
וכשרחל אדרי, הסמל, האישה והחן של הגיבורה האותנטית ששבתה את לב המדינה בסיפור שלה, באה לבקר אותנו מאחורי הקלעים אחרי ההופעה ושאלתי אותה אם היא מדליקה משואה השנה, נדה בראשה כאומרת לא.
לא? תמהתי.
"לא הציעו לי", ענתה וזיהיתי אצלה שמץ צער. אולי אפילו עלבון. בכל מקרה אני נעלבתי בשבילה. אלוהים, עד היכן האיוולת? ההוא כן ואת לא?
הֱיֵה לי חבר, הֱיֵה לי אח / אני זוכר שעשיתי לעליזה דנינו לפני ההופעה בחינת צ'ייסר אילו שירים היא תזמזם מהזיכרון בלי המילים שהקרנו מאחור בהופעה והיא עמדה בזה וזימזמה בול הכל.
וגם הוסיפה שכמו כלל ישראל, העיר חצי חזרה לעצמה-חצי טראומטית ושתושביה מתפללים מדי יום לחזרתם הביתה של כל החטופים, ובהם תושב העיר היקר מתן צנגאוקר, שבאמא שלו הלוחמת למען בנה ודאי נתקלתם בשבועות האחרונים.
וכשעל הבמה שרנו את “לו יהי” ואת “מלך העולם”, ובן-בן שר ברגש רב את "פנים ושמות" ורז שמואלי שרה את "היה לי חבר היה לי אח" ששרה במקור נתנאלה, אז גם שוהם הצעירה עם קול הזהב מהמושב הסמוך פדויים הצטרפה אלינו ושרה נפלא את "פרי גנך" של יוני רועה.
"ואת ‘אליפלט’, זה שזחל מול האש והציל את חבריו, שרתם?" שאל אותי מישהו. כן. אפילו את השיר הישן והמאתגר הזה של אלתרמן וארגוב שרנו איתם מילה במילה.
לנגב את הדמעות לעיר / בימים אלה שווה להציע לכולם חשיבה מופשטת שבה אתה משתדל לא להתעצבן מהכל (הרי הכל מעצבן איכשהו ולא רגוע). כי לפחות כשקר אתה יודע שיהיה בסוף חם ולהפך, ולפי העיקרון המופשט הזה כשעצוב לנו אולי יהיה בסוף גם טיפה שמח.
"הכל בידי בורא עולם", אמרה רחל אדרי ומחתה את דמעותיה. ואני הקטן לא מתווכח על מקומו של האל במאורעות כאלה.
לקראת סוף הערב המרגש, הבטתי שוב בפני האנשים השכולים מלאי הנשמה שאיבדו את יקיריהם וקיוויתי שצימצמנו לרגע את הפער בין הטוב לרע, ואולי אפילו ניגבנו את הדמעות לאופקים.
התקווה / כשהתחלנו את דרכנו חזרה הביתה, אורות רבים זרחו מסביב ומעל אופקים ככוכבים ומשואות, והעיר שבסופו של דבר עמדה בגבורה בסיפור העצוב והנורא הזה עמדה באמצע איתנה. ודבר אחרון, כששרתי להם "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" לא בטוח שעמדתי במאה אחוז מאחורי מודל המשפט הזה שכתבתי ב"ירח", 1992.
כי לפי מודל הייאוש לא תמיד יהיה טוב. ולפי מודל הסבירות הלוואי שיהיה טוב. ולפי מודל התקווה (שאנו מחויבים לה יום-יום), איך אמר ראש העירייה יצחק דנינו? אופקים לא תשכח לעולם את קורבנותיה ואת כל מה שקרה לה כמו להרבה מקומות בעוטף, אבל היא תתאושש והלוואי שביום מן הימים יהיה טוב גם מחר אצלה ובכל הארץ. אני אוהב תמיד לסיים בתקווה. קראתי אגב פעם שאנשים מאושרים גרים ברחובות לא סלולים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
