"אני, חיים אוליאל, איש שדרות, בן רחל ומתתיה, נבחרתי להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל ולכבוד היצירה הישראלית, שמעודדת אותנו מעל כל פחד וכאב, ואין נרגש יותר ממני. אני חי, יוצר ושר בשדרות כבר 67 שנים ומעולם לא עזבתי אותה. ב־24 השנים האחרונות אנחנו חיים בה תחת ירי קסאמים, טילים ורקטות, והנורא מכל - המתקפה והטבח של חמאס, ובכל זאת הרוח שלנו נשארה חזקה ואיתנה. אבל כדי שהמדינה שלי תחזור להיות זו שאני רוצה ואוהב כל כך, אנחנו חייבים שהחטופים והחיילים יחזרו הביתה בשלום ושהמלחמה תסתיים כמה שיותר מהר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשחיים אוליאל, איש להקת שפתיים, מדבר על הבחירה בו להדליק השנה משואה בערב יום העצמאות, ההתרגשות ניכרת בפניו. "כשהודיעו לי שנבחרתי להשיא משואה חשבתי על ההורים שלי, שעלו מפאס שבמרוקו, ובכל שבת אמרו סביב השולחן 'בשנה הבאה בירושלים'. הם עלו לארץ מאהבת ציון גדולה, הביאו לעולם שמונה ילדים, ונשארו כאן למרות הקשיים הרבים.
כתבות נוספות למנויים:
"חשבתי גם על הבן שלי, ניב, שמת לפני ארבע שנים וחצי באופן טרגי, והייתי כל כך רוצה שהוא יהיה איתי ברגעים האלה. ניב היה איתי בכל מקום שהייתי בו, מקצועית ובכלל. גרנו יחד בשדרות, הופענו יחד, כתבנו יחד, הוצאנו שירים יחד. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על ניב כדי לא להתעצב ולא להגיע לדמעות. הדמעות מגיעות כשאני בבית לבדי או כשאני בנסיעות, לבד במכונית. בשאר הזמן אני מנסה להקרין אופטימיות, לא רוצה שירחמו עליי.
"מרגש אותי שחשבו שאני ראוי להדליק משואה, אבל כל אחד מהאמנים שלא הפסיקו להופיע מאז תחילת המלחמה בכל מקום בארץ – בפני חיילים, פצועים או מפונים – ועשו דברים כבירים שבכבירים, ראוי לכבוד הזה לא פחות ממני. בטח כל האנשים שנלחמו, או הצילו אנשים".
"עברי לידר, שמדליק איתי משואה, סיפר לי שהוא מקבל כל הזמן טלפונים והודעות שהוא לא צריך להשתתף השנה בגלל המלחמה הנוראית ובגלל שהממשלה לא מתייחסת ללהט"בים. אבל הוא החליט באומץ להדליק משואה. אני לרגע לא חשבתי לסרב לכבוד הזה. אנחנו לא יכולים לתת פרס לחמאס ולהגיד, 'חבר'ה, החיים נעצרים'. כמו שיהורם גאון שר, 'לא תנצחו אותי'. אף אחד לא ינצח. לא נשמח ביום העצמאות, ובכלל, בגלל החטופים ובגלל החיילים שנפלו, אבל מצד שני אסור לנו לוותר. אנחנו לא אמורים להפסיק הכל. הרי ממילא בכל שנה, כשיום הזיכרון נגמר, מתחילות חגיגות יום העצמאות. לכאורה אתה אומר, איך אפשר לעבור מעצב כזה גדול לשמחה? אבל המתים הצילו לנו את החיים כדי שנוכל להמשיך לחיות. בזכותם יש לנו מדינה.
"אמרו גם שהבחירה של הוועדה היא פוליטית ולא ראויה. אני ממש מתנגד לכל האמירות האלה. זה טקס ממלכתי מאוד. נבחרו אנשים מכל גווני הקשת – יהודים, ערבים, לוחמים, מתנחלים וקיבוצניקים. עד לפני עשר שנים צפינו בטקס ולא שאלנו למה בחרו את זה ולא אחר ואיזו ממשלה בחרה אותם. היה לנו ברור שהוועדה עושה את עבודתה ונותנת לאנשים ראויים את הכבוד הזה ומחאנו כפיים לכבודם וגם בכינו איתם. פתאום כל דבר נראה כאילו הוא נגוע בפוליטיקה. בעיניי הכל ממלכתי.
"יחד איתי ידליקו את המשואה גם איריס חיים, שבנה יותם נהרג במלחמה מאש כוחותינו, רביב כנר, ועזרא יכין, זקן המילואימניקים בארץ, בן 96. איריס חיים היא אישה מעוררת השראה. שנינו איבדנו את הילדים שלנו, בנסיבות שונות. אחרי שהבן שלה נהרג היא שלחה הודעה מוקלטת לחיילים שבשוגג הרגו אותו שהיא לא מאשימה אותם. ביקשה מהם, אל תרגישו אשמים. אישה מעצימה. מעטים היו עושים כמוה. גם יותם שלה וניב שלי היו מוזיקאים. לא דיברתי איתה על העצב שמשותף לשנינו, כי לא רציתי לערב את העצב שלי בשלה, אבל קבענו שניפגש אחר כך. אמרתי לה שבעזרת השם נעשה הופעה שתזכיר אותם".
"ב-7 באוקטובר בבוקר הייתי בשדרות. בתקשורת דיווחו על חדירה של מחבלים ופתאום שמעתי יריות. תחנת המשטרה נמצאת ברחוב הראשי אחרי הבית שלי. שמעתי משם קרבות ירי, ואז האינטרנט נפל. הצצתי מהחלון וראיתי מחבלים עם ג'יפ. במשך יומיים אני, אחי ואחותי לא יצאנו מהבית, פחדנו שיירו בנו".
"אחרי יומיים נסעתי לבית של זוגתי יעל בראשון-לציון. חודשיים הייתי איתה ועם הילדים. בהתחלה הרגשתי כמו פליט בארץ שלי. איזו מחשבה מטורפת זאת - חיללו לך את הבית ואת הנשמה. בהמשך שמענו על כל הטרגדיות הנוראיות. קשה לחשוב על זה. 20 שנה עמדנו איתן מול הקאסמים למרות שאנשים נהרגו ונפצעו וילדים נכנסו לטראומה, ועכשיו חטפנו מכה גדולה.
"יש לי אח אחד שנשאר עדיין באילת ולא מרגיש בטוח לחזור, אבל כולנו חזרנו הביתה, ומחכים לסיומה של המלחמה. 80 אחוז מתושבי שדרות חזרו. ועדיין ממשיכים לירות עלינו קסאמים. זה מטורף. אני רואה אנשים שמשכירים את הבתים שלהם, ומשפחות שלא רוצות לחזור לשדרות. אפשר להבין אותם. אנשים לא יכולים להימלט מגורלם. זה הגורל של עם ישראל. כל חיינו אנחנו צריכים להילחם נגד האויבים כדי לשרוד. אני לא יודע אם אני רואה פתרון באופק. גדולי המדינה וגדולי מפקדי הצבא מנסים למצוא פתרון ולא מצליחים. אני חושב שייקח לנו עוד עשרות שנים עד שנחיה בשלום עם השכנים שלנו. אבל זה יקרה. אין ברירה.
"עם כל הטרגדיה הגדולה שעברנו ואנחנו עוברים, אני מקווה שנצא ממנה מחוזקים. בינתיים חמאס לא מורתע. אתה לא יכול לזרוק אותם לים, והם לא יכולים לזרוק אותנו לים. אני לא רוצה לראות נחלים של דם בשום צד. עד לפני 7 באוקטובר חשבתי הרבה פעמים שאולי אנחנו צריכים לנקוט בדרכים אחרות ושהמלחמה היא לא פתרון. אי-אפשר לחיות כל הזמן על חרבנו. אבל עכשיו אני מבין שחייבים לחסל את חמאס ולרוצץ את ראש הנחש. אין כאן מחילה.
"אני בטוח שמכאן ואילך אנחנו והצבא נהיה יותר מוכנים למצבים כאלה. חמאס התכוננו לזה שנים והצליחו להפתיע אותנו ולהרדים אותנו. כמו שארצות-הברית נלחמה באל-קאעידה והגיעה בסוף לבן לאדן, גם אנחנו ננצח. שפיכות דמים זו לא כוס התה שלנו, אבל במצב הקיים אין ברירה".
"מאז 7 באוקטובר אני בקושי מופיע. וגם כשזה קורה, יש איזו מועקה באוויר ובי. משהו עוצר אותי מלהיות שמח ולשמח אחרים באמת. לפני זה הייתי מטורף על הבמה עם המוזיקה המרוקאית והישראלית. התפרצו ממני אנרגיות אינסופיות של שמחה. בינתיים כולנו התמתנו. אנחנו מרגישים שאין אפשרות לתת מאה אחוז במצב הזה. אני נותן את כל הלב על הבמה, אבל עדיין יש בי משהו עצור, חסום. אני מופיע ואחרים יושבים דואגים לילדים שלהם ולחטופים ומתאבלים. כשאני מופיע יש לי לא פעם נקיפות מצפון. גם היצירה שלי נעצרה. כל השירים שכתבתי מאז המלחמה הם ליריים ומאוד עצובים, רחוקים מלהיות שמחים.
"השאלה אם לעזוב את שדרות ניקרה בי, אני לא אשקר. גם מבחינת הקריירה, אולי הייתי יותר מצליח אם הייתי גר במרכז הארץ. שם מרכז העניינים. רוב החברים שלי, בתקופה שהמוזיקה פרצה משדרות, כבר לא בעיר. קובי אוז עזב, גם כמעט כל החבר'ה של כנסיית השכל, גם שמעון אמסלם הכדורסלן ומאיר עזרן ששיחק בהפועל באר-שבע, מירי בוהדנה והמשורר שמעון אדף כבר לא בשדרות. חוץ ממני, עמיר פרץ, סמי לזמי, שהיה איתי בלהקת שפתיים, וחגית יאסו, שזכתה ב'כוכב נולד', אף אחד לא נשאר.
"אבל שיהיה ברור, כל מי שעזבו הצליחו לא רק בגלל שהם עזבו לתל-אביב, אלא גם בזכות הכישרון שלהם. קובי הוא כישרון גדול. איש אשכולות. בוא נגיד שיותר קל להיות באזור המרכז ולהצליח, אבל מתוך אחריות ציבורית אני ושדרות בלתי נפרדים. לא רק שדרות. גם מחוץ לשדרות רואים בי את אחד הסמלים של שדרות.
"אני יכול לעבור לגור בראשון עם זוגתי יעל והילדים, אבל כבר הצהרתי, שאם אני ושכמותי נעזוב את שדרות, מה זה אומר על היצירה שכאן? צריך ליצור תרבות גם בשדרות, גם בעוטף ובדרום. אם כל החזקים יעזבו, מי יישאר להמשיך במורשת? נרוקן את האזור מתוכן ומיצירה מוזיקלית? אני לא אתן לזה לקרות".
"הלוואי שנראה זמנים טובים ושקטים יותר ומהר, ושהמדינה תדאג ששדרות תהיה מקום בטוח לחיות בו. אני לא יודע אם אראה את זה בקרוב, אני מתפלל שכן, אבל מה שחשוב הוא שיש לנו עם נהדר. בתחילת המלחמה היה נדמה שאנחנו מאוחדים כמו שכבר מזמן לא היינו. בואו נמשיך ככה ולא נריב האחד עם השני כמו באצטדיון כדורגל, ונפלג ונשסע. כל אחד שיוותר קצת, כל אחד שיספוג קצת ויבליג. אני לא יודע מה מסוכן יותר – האיום הביטחוני או האיום החברתי. הסיכון החברתי הוא איום קיומי גדול לא פחות. הכי חשוב הוא שישחררו את החטופים בהקדם ושהחיילים יחזרו בריאים ושלמים הביתה. אני לא חושב שהמדינה לא רוצה לשחרר אותם. השיקולים של הממשלה פשוט שונים משלנו. בנושא הזה אין הבדל בין שמאל לימין, פשוט הדרך שונה".
