"אני כאן כי כתבתי שירים, ושירים הם מוצר חסר תועלת לחלוטין. למרבה המזל, שירה איננה סחורה", כך אמר המשורר, המסאי והמתרגם האיטלקי אאוג'ניו מונטאלה בנאום קבלת פרס נובל לספרות באמצע שנות ה-70. את הפרס קיבל כשהיה כמעט בן 80, בזכות מה שכינו השופטים, "רגישות אמנותית שהיטיבה לפרש ערכים אנושיים כסמן להשקפת חיים נטולת אשליות".
הפיכחון המוחלט הזה וההימנעות התמידית מהולכת שולל מאפיינים את כתיבתו, אשר התפרסמה במשך כשבעה עשורים וידעה שינויי סגנון קיצוניים וגם חשד שהשירים שראו אור לאחר מותו, נכתבו בעצם בידי ידידה שלו. נטען שהוא אפילו עודד אותה לעשות את זה לפני שמת, כמזימה מקאברית שלו לגרום לחוקרי ספרות לתלוש את שערות ראשם בתסכול מה אותנטי ומה זיוף, ולהעלות בדרכו שלו את השאלה איך אפשר שתישאר בחיים הנפש הפואטית לאחר הסתלקותו של הגוף.
מונטאלה נולד בג'נובה וגדל בריביירה הליגורית היפהפייה. שם הים נגלה מן הצוקים כחיה גדולה אשר פועמת בלי הרף; אפשר להאזין ל"קַשְׁקֶשֶׁת הַיָּם הָרְחוֹקָה,/ בְּעוֹד נִסּוּרֵי צִיקָדָה נִרְעָדִים/ מְהַדְהֲדִים מִפְּסָגוֹת קֵרְחוֹת", ואפשר "לְהַלֵּךְ בְּשֶׁמֶשׁ מְסַנְוֶרֶת/ וּלְהַרְגִּישׁ בִּפְלִיאָה קוֹדֶרֶת/ אֵיךְ הַחַיִּים וְטַעְמָם הַמַּר/ הֵם כְּמוֹ הֲלִיכָה לְאֹרֶךְ קִיר". גם למול היופי שאי-אפשר להתכחש לו מצביע מונטאלה על אי-הנחת המרה. זו מנת חלקו בכל עת, והיא שמונעת ממנו להסתנוור מכל מה שמציג את עצמו בהרמוניה נעימה.
מונטאלה הוכשר כרואה חשבון, אבל נמשך למדעי הרוח, ובייחוד למוזיקה ולאופרה, והקפיד לטעון שהחומר האמיתי של השירה הוא הצליל, ושאפילו אם השירה משתמשת בדימויים חזותיים, היא תמיד מאחדת שתי אמנויות לאחת.
במלחמת העולם הראשונה שירת מונטאלה כקצין קרבי, וכשהשתחרר מהצבא התאהב בנערה מרומא, שבילתה את הקיץ עם משפחתה, כמותו, במונטרוסו אל מארה, אחד מחמשת הכפרים המפורסמים, שבתיהם הצבעוניים מכתרים את מפרצי הריביירה. בדומה לדנטה אליגיירי, שמצא בדמותה של אהובתו בת החלוף ביאטריצ'ה נתיב מחשבתי שאיפשר לו לחשוב על אודות הקשר המפתיע שבין אובדן ובין התמסרות; ובדומה לפרנצ'סקו פטררקה, שכתב שירי אהבה בלתי ממומשת, אהבה שכושלת בניסיונותיה לפרוץ את גבולות הזמן והמקום - גם מונטאלה כתב שירי אהבה למרחק התמידי שניצב בין אוהבים, ולחוסר האפשרות להחזיר את הזמן לאחור או להקפיא זמן.
בין הגלים האיטיים של החוף, בַּשלווה "הַמֵּתָה הָאִלֶּמֶת", הוא חושב על הסוף ואינו מסוגל להתחייב למושג "לָנֶצַח". "אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אִם כָּךְ הַכֹּל אוֹבֵד וְנֶעֱלַם,/ בְּעַב קְטַנָּה זוֹ שֶׁל זִכָּרוֹן", תיאר באחד משיריו המוקדמים דיאלוג בינה ובינו. מונטאלה היה רוצה לענות לה שלא, ושאפשר לאהוב מחוץ לזמן, אבל מסוגל להעניק לה רק תקווה קטנה ועייפה. את תפיסת האהבה הזו - מתמסרת בלא סייגים מחד גיסא, אך כזו שלעולם אינה מצליחה למזג באופן מושלם בין לבבות מאידך גיסא - הטיל מונטאלה גם על החיים. גם כשעבד כעיתונאי, וביקר בירושלים בתחילת שנות ה-60 כדי לתעד את ביקור האפיפיור, הוא העיד על מתח שבין משיכה ודחייה: "ישנן ארצות שאפשר לאהוב או לשנוא, להישאר בהן או לעזוב אותן, אבל הן בשום אופן לא תוכלנה להותיר אותנו אדישים. התגברתי על הדחייה משומן כבש ומשמן שומשום, ואני יכול לומר שאני לא מתחרט שאכלתי אותם והתלוננתי, כי הם יישמרו בקנאות בין זיכרונותיי היקרים ביותר".
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "הצלופח - מבחר שירים 1925-1956", מאת אאוג'ניו מונטאלה
(באדיבות כרמל הוצאה לאור)
מונטאלה הקפיד להתבונן על הכול כמו ממרחק, כי המרחק הזה שימר עבורו את נקודת המבט של האנושיות, ושימר סביבו מרחב של חירות המחשבה. הוא חתם על מניפסט האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים באמצע שנות ה-20, והוציא את קובץ הביכורים שלו, 'עצמות דיונון', בהוצאת הספרים של פיירו גובטי, מתנגד פשיזם שהותקף בשל כך ונאלץ לגלות לצרפת. מי שיטען שקובץ זה אינו פוליטי, מוזמן לקריאה חוזרת, שבה יגלה מה מעמיד מונטאלה במרכז העניין התמטי שלו - את המושתק, הצדדי והבלתי מהולל, לא את הסרקופגים של בני האצולה, אלא את הקברים הנסתרים של החבר הנאמן, האוהב, הקבצן והילד, את הנקודות המתות של העולם, כלשונו, החוליות הרפות, "חוּט פָּרוּם שֶׁנִּמְשַׁךְ/ וְשֶׁיּוֹלִיךְ סוֹף סוֹף/ לְלִבָּהּ שֶׁל אֱמֶת".
בשירו המצמרר 'האביב ההיטלראי' הוא מתאר את החגיגה האיומה שהתרחשה בפירנצה כשנפגשו בעיר היטלר ומוסוליני במאי 1938 בתהלוכה המונית שליוותה מכונית פתוחה לאורך הארמונות והגלריות, אחרי חודשים של שיפוצים וקישוטים: "עָף בַּשְּׂדֵרָה מַלְאַךְ גֵּיהִנּוֹם/ בֵּין קְרִיאוֹת הֵידָד שֶׁל קַלְגַּסִּים [...] חַג הַתַּלְיָנִים רַכֵּי הַמֶּזֶג שֶׁלֹּא טָעֲמוּ עֲדַיִן דָּם [...] מָחוֹל מְזֹהָם שֶׁל כְּנָפַיִם מְרֻסָּקוֹת,/ זְחָלִים עַל גְּדוֹת הַנָּהָר, מַיִם מַמְשִׁיכִים לְכַרְסֵם/ אֶת הַגָּדָה וּכְבָר אֵין אִישׁ נָקִי מֵאַשְׁמָה". מבחר די ספורדי משיריו, שראה אור במהדורה דו-לשונית, יפאר כל ספרייה ביתית ונחוץ לקוראי העברית כיום, יותר מתמיד.
"הצלופח - מבחר שירים 1925-1956", אאוג'ניו מונטאלה, תרגום מאיטלקית: עוזי בהר ואריאל רטהאוז, הוצאה לאור: כרמל, 267 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
