אוטובוסים של תיירים ממלאים את חניית בית הקברות של מושב נהלל, זה שבתוכו שוכנת חלקה צבאית אדירה בגודלה ביחס למקום. הם מסיירים בין המצבות הנושאות שמות מוכרים: משפחת דיין לדורותיה, משפחת בן ברק, משפחת בצר ומשפחת רמון. לצידם יש גם קברים טריים יותר, ובהם של יהונתן גפן, מאיר שלו, עדנה מזי"א, פנינה גרי ויוסף "יוסל'ה" רגב (שסיפורו מתואר בשיר של נעמי שמר, 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'). מדריכי הטיולים מוליכים את המבקרים הסקרנים בין השבילים, מעשירים את הסיור עם רכילות מקומית שחלקה נכונה וחלקה פחות - לפחות כך על פי עפר אבידוב, דור שלישי בנהלל, חקלאי, מורה דרך ומי שהתנדב להוביל אותנו.
כתבות נוספות למנויים:
"רבים מתפלאים, מה פתאום בית הקברות נמצא על גבעה מחוץ לנהלל", מספר אבידוב. "אנשי נהלל הרגישו צעירים וחשבו שהם לא צריכים בית קברות, אבל אז נפטרה אמו של אחד המתיישבים והתעורר ויכוח היכן קוברים. הציעו שזה יהיה בשדות נהלל בצד אחד, בשדות נהלל בצד השני, אבל היו שאמרו, 'לא, אדמת העמק קודש היא לחקלאות. לא מבזבזים אדמה חקלאית על בית קברות'. בסוף הם נשאו עיניים סביב והחליטו על הגבעה. אז נקבעה האמירה שאותה הנציחה דבורה דיין, סבתא של יהונתן גפן: 'יהיו מתינו לנגד עינינו'. אנחנו למטה בכפר, הם למעלה על הגבעה, וכך במבט עין יישמר הקשר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה מעניין איך בסוף בני המשפחה שלי הפכו לתחנות בסיורים מודרכים", מהרהר בזה גם ליאור דיין. "כל הנחלים זורמים לים וכל הדיינים לבית העלמין בנהלל. היה להם חשוב להיקבר שם. נהלל זה בסיס האם. זה לא רק מקום ונקודת ציון - זו גם התחנה הסופית".
כמספר הקברים בבית העלמין, כך גם מספר הדרכים שבאמצעותן אפשר לספר את הסיפור של נהלל. אותו המושב שנזכר ב'שיר העמק' של אלתרמן, או ב'הורה נהלל' בביצוע אריק לביא. המקום שהיווה השראה ליוצרים מאיר שלו ויהונתן גפן, וכאמור גם המקום שבו נולד סיפור החברות משירה של שמר. הוא נוסד ב-1921 על ידי חלוצי העלייה השנייה והשלישית, אשר חרתו על דגלם ערבות הדדית, עבודת אדמה ושיתופיות. אבל למרות האידיאולוגיה, דיין ג'וניור מתעקש שמה שהוביל להקמתו זו בכלל גחמה משפחתית. "סבא רבא שלי (שמואל דיין) היה ממקימי דגניה - הקיבוץ העברי הראשון. אבל ברגע שאשתו, דבורה, נכנסה להיריון, היא אמרה, 'שמואל, אין שום סיכוי שאני שמה את הילד בבית ילדים'. הוא אמר לה, 'אבל מה נעשה? בנינו את כל זה, זו האידיאולוגיה', והיא ענתה, 'שמואל לא מעניין אותי, נעשה משהו אחר' - ככה נולד מושב עובדים שיתופי. יש אמרה על הדיינים בעמק, שהם אמיצי לב ושקרנים. אני חושב שעד היום אנחנו מממשים את ההבטחה. אני חושב שבכל מקום שהם היו, הם חטפו ביקורת - וכן, נהלל זה מגרש השעשועים הפרטי של בני משפחת דיין".
בין שהסיפור מדויק ובין שמדובר במיתולוגיה פואטית, כך החל את דרכו נהלל, שיהפוך לאחד ממקורות הגאווה הגדולים בתחילת היישוב ואחריו. סמל סטטוס ומקום עלייה לרגל עבור שועי עולם, שירצו לראות איך מפריחים שממות בעברית. מהמושב הקטן שנבנה כמעגל, ושהיום אוכלוסייתו לא עולה על 1,500 איש, יצאו אלופים, פוליטיקאים ואנשי תרבות ורוח. "אנשי העלייה שבאו לפה היו מאוד מיוחדים", אומרת אלישבע מזי"א, ילידת נהלל, לשעבר מנכ"לית תיאטרון החאן ובתה של המחזאית עדנה מזי"א שהלכה השנה לעולמה. "זו הרי החלטה הזויה לבוא לכאן, ובסוף זה דנ"א - אני לא חושבת שזה מקרי".
"במידה מסוימת האנשים שהקימו את נהלל אלו האנשים שהקימו את המדינה", מוסיף חבר הכנסת רם בן ברק, שסבו, אהרון בן ברק, היה ממייסדי נהלל והוא חלק משושלת מקומית ארוכה שכוללת גם את מאיר שלו, וכן את הקומיקאי רועי כפרי (שקשה לשכוח את המשפט "מה יותר רחוק מנהלל?" מהסרטון הוויראלי שלו, 'תור ליאור'). "בנהלל התרכזה חבורה מאוד אידיאליסטית. הקימו את המושב אנשים שלא רצו את הקיבוץ והם הפכו לחלק מההנהגה הארצית".
כמו בית הקברות, גם סיפורו של המושב נע בין שני מישורים מרכזיים, שלפעמים הולכים יחד ולפעמים מתנגשים - מצד אחד האידיאולוגיה הביטחונית, ומצד שני אנשי הרוח והספר. כדי להבין את סוד הקסם של נהלל, צריך להתעכב על שניהם. "אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים", כתב יהונתן גפן אחרי מלחמת יום כיפור לחבריו לכיתה, שבהם נמנו גם אבידוב והזמרת שולה חן. "היינו חבורה מאוד מגובשת, בניגוד לזה שהוא כתב על כך שהיה לא מקובל בחברה. כבר ביסודי אהבנו לשמוע שירים שלו. אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הדברים האלה, אבל ככה הוא הרגיש, אז קשה להתווכח. אנחנו יודעים מי זאת 'אריאלה הקטנה' ומי הם 'אליהו השמן' ו'אהרונצ'יק הבריון'", מתאר אבידוב את מילות השיר שתלוי כיום בבית העם במושב. "השם היחיד שהוא השאיר זה 'המדריך ההוא, שאול', שזה אח של אשתי, כיוון שהוא נפל בששת הימים".
כשהרבה גפן לכתוב על כאב ופוסט-טראומה, הוא תיאר במובנים רבים את הכאב שידעה נהלל באותה מלחמה. בחלקה הצבאית בבית הקברות ניצבים שבעה קברי נופלים ממלחמת יום כיפור, מספר עצום במקום בעל 74 בתי אב בלבד. האובדן הפך לאחד האירועים המכוננים במושב. "השכול היה מרכיב מאוד דומיננטי בילדות, למרות שאני לא ממשפחה שכולה", מתארת מזי"א, שנולדה כבר אל המציאות שאחרי המלחמה. "אמרו לי שזה משפט מזעזע, אבל כשהייתי קטנה קינאתי בילדים שיש להם דוד שנהרג ביום כיפור. בדור שלי היו הרבה ילדים שדוד שלהם נהרג במלחמה".
"נהלל ספגה מכה מאוד קשה ודיין היה אחד האחראים למה שקרה", עונה אבידוב לשאלה על השבר אל מול משפחת דיין במלחמה ההיא, שבה משה דיין כיהן כשר הביטחון. "היו מי שרצו לקרוא לחבל הארץ הזה חבל דיין, והיו מבני המשפחות השכולות שהיו להם קשרים והם עמדו על כך שחבל דיין לא יוכרז כאן - ועד עצם היום הזה אין חבל כזה".
אך הכעס והכאב לא עצרו את נהלל מלהמשיך לחנך את ילדיה למצוינות צבאית. "מאוד התגאינו במנהיגים שצמחו בנהלל, גם המושב דאג לזה", אומר בן ברק, שדרכו אל הכנסת עברה קודם בסיירת מטכ"ל וכמשנה לראש המוסד. "כשנהלל חגגה 50 היה שיר שכתבו לאירוע, שהמילים שלו היו בערך: 'אני מנהלל, זה מחייב'. הזריקו לך את זה לוורידים. נהלל חוגגת את יום הקמתה בח' באלול כל שנה. עד שהתגייסתי הייתי בטוח שח' באלול זה חג לאומי, כמו יום העצמאות. אבא שלי קרא לי 'קפטן' בגיל צעיר כדי שאני אדע שאני צריך ללכת לקורס קצינים. זה כמו בשיר - 'זה מחייב'. יש לי על זה הרבה ביקורת. את הילדים שלי לא חינכתי ככה".
לצד גפן, שניסה בשיריו לסגור חשבון עם הילדות בנהלל, הסופר מאיר שלו, שהלך לעולמו לפני כשנה בגיל 74, הוקסם מהמקום והפך אותו לקרקע פורייה של כמה מספריו. "הסיפור שלו מיוחד, מפני שהוא בכלל היה ירושלמי", מספר בן ברק, בן דודו. "הוא רק במקרה נולד בנהלל - דודה שלי הגיעה ללדת בנהלל כי ירושלים הייתה במצור. ובכל זאת, החיבור שלו לכאן היה יוצא דופן. לא הייתה חופשה שהוא לא היה בא אלינו, לנהלל. בגלל זה גם היינו מאוד קרובים וגם דבקה בו הרוח הנהללית - הוא התגייס לגולני ונפצע".
את הקרבה למקום תיאר שלו ביצירותיו. לדוגמה, ב'הדבר היה ככה', כתב על שיחה עם אמו: "'בוודאי ישאלו שם כל תלמיד מי הוא ומהיכן הוא בא, אז מה תגיד להם?' 'שאני מכאן, משיכון קריית משה בלוק ארבע'. 'לא! אתה תגיד להם: אני בן איכרים מנהלל!'
הספר הזה, שיצא לאור ב-2009, מבוסס על קורות משפחת בן ברק ובמרכזו ניצבת סבתא טוניה, שהייתה מכורה לניקיון. "סבתא שלנו הייתה מיוחדת", נזכר בן ברק, "הרוב בספר נכון - השיגעון שלה לניקיון, זה שהיא הייתה מתקלחת בשוקת כדי לא ללכלך את המקלחת, שכל הבית היה עטוף בניילונים. המשפחה לא אהבה את הסיפור. היו דודים שהתנגדו. גם ככה לא היה לנו קל בנהלל איתה - הייתי צריך לספוג את החברים שלי שמציצים לה כשהיא מתקלחת בשוקת, או כשהיא האשימה את אבא שלי שהיה לו רומן עם מישהי בנהלל (מה שהיה נכון לדעתי). אני אמרתי לו, 'מאיר, אף אחד לא יקרא את זה. מה מעניינת סבתא טוניה?' אבל טעיתי. מה שהיא בעיקר רצתה זה הנצחה, ובדיעבד הוא הנציח אותה בצורה שהיא לא חלמה עליה. היום אוטובוסים עם תיירים עוצרים ומראים את הבית שלה".
'הדבר היה ככה', הגיע אחרי ששלו פירסם את הספרים 'רומן רוסי', 'כימים אחדים' ו'פונטנלה', שיש כאלו הנוהגים לכנותם "הטרילוגיה של העמק". בנהלל היו מי שלא היו מרוצים מהדבר, ובמהלך השנים הקפיד שלו לטעון שהסיפורים והדמויות הללו לא באמת מבוססים על אנשי המקום. אבידוב, שלמשפחתו שייך הסליק בנהלל שהפך מפורסם בזכות 'רומן רוסי', מספר שיש דברים שהוא משוכנע בהם: "אנחנו יודעים לזהות שם עשרות רבות של אירועים, מקומות ודמויות שהוא עירבב כדי שלא יזהו. הדמות של רילוב ב'רומן רוסי', למשל, מורכבת משני אנשים בנהלל, האחד הוא יהודה מור, איש הביטחון של נהלל, והשני זה סבא שלי".
הכביסה המלוכלכת ששלו תלה בציבור, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת בנהלל. "אחרי שיצא 'רומן רוסי' פרצה בנהלל סערה אדירה, עד כדי כך שבני המשפחה הזהירו את מאיר שלא לבוא לשם כי זה מסוכן. לקח שנתיים עד שנרגעו הרוחות. היו אי אלו אנשים שהיו מוכנים לסגור איתו חשבון בפינה חשוכה. צעקו לו מילים קשות, והוא עמד לפני הציבור ואמר, 'אני כתבתי עליכם, מה פתאום? תראו לי דמות אחת בספר שהיא גם דמות במציאות'.
"הקשר בינינו נוצר אחרי שהוא כתב גם על הסליק של סבא שלי בלי להיות שם והזמנתי אותו לבוא לראות את המקום. הוא אמר לי, 'אתם משפחה ביטחוניסטית, מסוכן להתקרב אליכם'. כששידרגנו את האתר, הזמנתי אותו והוא כן הגיע", הוא מספר על האירוע שגם מתואר בפתיחת 'הדבר היה ככה'. "אז הוא אמר: 'אתם ציפיתם שאני אכתוב היסטוריה, אני לא כתבתי היסטוריה, אני כתבתי ספרות. נכון שפעמים רבות נשענתי על עובדות אמיתיות, אירועים, מקומות, סיפורי דמויות, אבל הוספתי להם תילי תילים של דמיון'".
אבל עוד לפני שיריו של גפן או ספריו של שלו, נהלל קיבלה מקום של כבוד בתודעה הלאומית. "הבית שלנו היה ליד הבית של משפחת דיין והיו באים לשם ראשי ממשלות ונשיאים", נזכרת שולה חן בילדותה, בבית הסמוך למשה ורות דיין, וילדיהם אודי, אסי ויעל דיין, שהלכה לאחרונה לעולמה בגיל 85. "כשהגעתי ללהקה הצבאית, כולם התחילו להגיד לי, 'נהלל, בטח, בטח', הרגשתי שאני ממקום מיוחד, הייתה גאוות יחידה. הייתה לזה הילה".
"גאוות היחידה" שהזכירה חן היא אחד המונחים החוזרים ביותר כשמדברים עם תושבי העמק. "ההורים שלי עברו הנה כשאח שלי היה בן חצי שנה ואני נולדתי כאן, ובילדות, בכל פעם שהוא עיצבן אותי הייתי אומרת לו, 'אתה לא נולדת בנהלל, אני כן נולדתי פה'", צוחקת מזי"א. אמה אמנם נקברה ביישוב, אבל בחייה לא ששה לחיות שם. "היא כל החיים אמרה שהיא עשתה הקרבה בשביל הילדים. היא הייתה תל-אביבית והעריצה את העיר. לפעמים היא הייתה צריכה לעזור לאבא שלי במשק והייתה לה פריחה מזה.
"היא הגיעה לפה עם עקבים סגולים ישר לתוך הבוץ. כל הילדות שלי היא הייתה נוסעת להתאוורר בעיר, ישנה אצל מוני וסנדרה (מושנוב-שדה, א"ח). ברגע שהלכתי לצבא, והיא התחילה לביים בתל-אביב, היא עברה לעיר. בעשור האחרון היא טיפחה גינה באדניות וקראה לאבא שלי לבוא לראות איך היא נהייתה חקלאית".
מזי"א עצמה חזרה לנהלל לפני שנה וחצי, אחרי שני עשורים בבירה. "עד הצבא חייתי במקום של הגמוניה יהודית חילונית מאוד מסוימת, וחשבתי שהמדינה נראית ככה. כשבאתי לירושלים חטפתי שוק. חזרתי לפה עם דעות מורכבות יותר משל הנהללי הממוצע. אני אומרת את זה בלי טיפה של ביקורת. זה מאוד קשה לקבל את השונה ממך כשאתה חי במקום מאוד הומוגני. כמעט בלי אפשרי".
גם בן ברק עבר תהליך התפכחות בצבא, ואפילו די מזורז. "כשהגעתי לבקו"ם, מישהו דחף אותי בתור לקבלת ציוד ואמרתי לו, 'בואנ'ה, מה אתה דוחף?' לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון חטפתי ראסיה לאף ונפלתי על הרצפה", צוחק בן ברק. "עד אותו רגע מעולם לא הלכתי מכות. לא רבנו בנהלל, לא הייתה אלימות, וחשבנו שנהלל זה מרכז העולם. זה לא מופרך להגיד שאנשים בנהלל אז היו סנובים וחשבו שהם יותר טובים מאחרים, אבל היום זה לא המצב, היום אנחנו חלק מכולם".
עם זאת, הוא מודה שעדיין אין לו בית אחר. "כשגרנו בבריסל, אם היית שואלת את הבת שלי בת השלוש איפה אנחנו גרים, היא הייתה מדקלמת לך, 'כרגע בבריסל, אבל הבית שלנו הוא בנהלל'. זה לא שזה היה חשוב לי, פשוט ככה הרגשתי. אני מעולם לא עזבתי. אני לא יכול לראות את עצמי חי במקום אחר שהוא לא נהלל. זה הרבה יותר מבית".
"פעם שאלו אותי מה סוד הקסם של המקום", מוסיף דיין, "אני לא יודע להסביר את זה פרט לכך שיש מין אנרגיה ונוכחות עוצמתית חזקה במקום. זה לא רק הדיינים, יש שם באופן כללי פיצוץ אוכלוסין של כישרון. אני לא יודע איזה סמים מיוחדים לוקחים רק בנהלל".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
