30 שנה חלפו ממותו בטרם עת של חזי לסקלי מאיידס. תאריכים הם טקס, בסיס לאזכרה, הזדמנות להכתיר את המשורר ולדבר על חשיבותו. אצל לסקלי טקסים לרוב נגמרים בגיחוך שחותך את הפאתוס. הלוא הוא כתב: "אֲנִי/ מְמַלֵּא אוּלַמּוֹת נְטוּשִׁים בְּמִלִּים מְכֻבָּדוֹת". האולם שבו נשב ונקשקש יתמלא במילים מכובדות ככל שילך ויתרוקן, ותחגוג נא האווילות הצוהלת ותתפוס את מקומה הראוי. מי שרוצה כיבודים, בדמות כל האהבה שבעולם, יקבל רק מעטפה ריקה ויבכה. כל מה שעומד מאחורי היצירה של לסקלי הוא הניסיון להתנער מן הכבוד ומן הכבד. במקום ההתמסרות לדבר מה, במקום כובד הראש הפתטי או הבכייני, במקום אידיאולוגיה "רצינית", היצירה שלו מציעה קלות משחקית, ממזרית, מתעתעת בחוכמתה האידיוטית:
"שִׁירָה מְתוּקָה/ קַיֶּמֶת תַּקָּלָה הַמְּעִידָה עַל קּשִׁי כָּלְשֶׁהוּ,/ וּמִתַּחְתֶּיהָ אוֹ שֶׁמָּא מֵעָלֶיה, קַיֶּמֶת קְַלִּילוּת מַפְלִיאָה/ שֶׁאֵין בָּה כָּל סִבּוּךְ./ בַּתָוֶךְ, בֵּין הַקֹּשִי לַקְַלִּילוּת יֵשׁ/ מִלּוּי שׁוֹקוֹלָדָה מְ-צֻ-יָּ-ן" ('באר חלב באמצע עיר', 183).
שירתו של לסקלי ממזגת את הפטאליות האיומה עם השובבי, האידיוטי, מרחיקה מעליה את הכובד הזה. ובכן, הבה ניפטר מדמעותינו, נגלגל קושי אלי קלות וקלות אלי קושי. לסקלי מצחק בפני הטרגדיה, אל מול האימה האמיתית של האסתטיקה שלו, הפאתוס שאין בו בושה: "יִצְחָק/ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת/ אִיצִיק/ הָיָה/ יְדִיד נֶפֶשׁ שֶׁלִּי./ הוּא מֵת מֵאֵיְדְּס./ פִּיטֶר מֵת מֵאֵיְדְּס (הַמַּגָּפִים, הָרִקּוּדִים)/ הַנְס מֵת מֵאֵיְדְּס (הָאוֹפֵּרָה)/ אַרְט מֵת מֵאֵיְדְּס (אָמָּנוּת עַל-גַּבֵּי גְּלוּיוֹת)/ דִּיּוֹגֵנֵס מֵת מֵאֵיְדְּס (יַפָּן)/ אוֹלִיסְס מֵת מֵאֵיְדְּס (מוּזֵאוֹן פְּרָטִי) // אֶת שׁוּלַמִּית/ חָנַק נַהָג מוֹנִית אֶחָד, סוּרִינָמִי./ (חוּט טֵלֵפוֹן)/ נִדְמֶה לִי, סוּרִינָמִי. אֵינֶנִּי בָּטוּחַ/ בְּכָךְ./ כָּל אֵלֶּה הָיוּ אֲנָשִׁים אֲמִתִּיִּים./ לִפְנֵי שָׁנִים/ טִיַּלְתִּי עִם יְדִידִי בְּנִי (בֶּרְנְהַרְד)/ לְאֹרֶךְ אַחַת מִתְּעָלוֹת אַמְסְטֶרְדָּם./ (הוֹ תְּעָלוֹת נֶעֱרָצוֹת!)/ וְאָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה/ שֶׁהַמָּטוֹס שֶׁהִפְצִיץ אֶת הִירוֹשִׁימָה/ עָבַר כָּאן וְחִסֵּל/ אֶת הַהוֹמוֹאִים הַצְּעִירִים/ שֶׁל אַמְסְטֶרְדָּם. // כַּעֲבֹר רֶגַע הִכְּתָה בִּי מַחֲשָׁבָה/ כְּרַעַם, כֵּן כְּרַעַם:/ שֵּׁם הַמָּטוֹס אוֹ הַפְּצָצָה הַהֵם, אֲנִי לֹא/ מַצְלִיחַ לְהִזָּכֵר אִם הָיָה זֶה הַמָּטוֹס/ אוֹ הָיְתָה זֹאת הַפְּצָצָה;/ מִכָּל/ מָקוֹם/ הַשֵּׁם הָיָה:/ אֲנוֹלָה גֶּיי./ (הוֹ תְּעָלוֹת נֶעֱרָצוֹת!)".
"אנולה גיי" – משחק מילים קודר וגם מטופש ובעיקר גאה (פן אינטדד!) באינפנטיליות מול אימת המוות הגורף (מין הומור מפגר שהצחיק בגיל התיכון). תודה לאל הטוב, לסקלי מנקב את הקורבנות הגמורה של דמותו של יצחק, שנקשר לגורלם של ההומואים בעת ההיא. או אחרת, השיר מחבר בין יצחק, הקורבן, העקוד, המסכן, ליצחק כפועַל, במובן המילולי, המצחיק. הופך את יצחק לאיציק. במלוא האסוציאציות האידיוסינקרטית והאישית הופכים חבריו ל"אנשים אמיתיים" במקום לסמל ואזכורה האגבי, המתפתל, הלולייני, של שולמית שנחנקה למוות מזכיר לנו, כמו שכתב חנוך לוין, שגם האל הטוב "המוקף טייסים במרום" ינחמנו בקצת מתים של יום-יום, ינקב חור באג'נדה.
בקושי הייתי בחיים כאשר חזי לסקלי מת, ותקופת חיים אחת היא זמן מספיק כדי לתהות על כוח ההישרדות המתגלגל של יצירתו. יסולח לי הדיבור בגוף ראשון מפה והלאה, אולי סממן לדור המושמץ והנרקיסי שעימו אני אמור להימנות כמי שהתבגר בתחילת שנות ה-2000, גם כאשר אני מנסה לנסח משהו רחב, החורג מעצמי. לכאורה אני ובני דורי מצויים בקוטב ההפוך מן היצירה של לסקלי, שכולה התנערות מישירותו המצמיתה והמתוודה של ה"אני". אבל לסקלי הוא דווקא משורר שצעירים אוהבים מאוד. מאז פורסם אוסף כל שיריו ב-2009, אנשים נמשכים ליצירתו, מתעניינים בו, מתחילים לכתוב עליו, מארגנים עליו אירועים. במובן הזה, כמעט מפתה לקבוע שחזי לסקלי הוא "משורר של דור". אך בעודי כותב את המילים הללו, תודעתי המילניאלית מתפתלת מול כובד הטקס המגוחך. בטקסיות מהופכת אני רוטן למול הדף וממלמל באין אונים, "מה אנחנו, בשנות ה-80?".
קשה לדבר על חזי לסקלי בלי להזכיר שהוא היה איש שגילם בדמותו מין הפרעת קשב תרבותית כי התעסק בתחומים רבים ומגוונים: עיתונות, אמנות פלסטית, מחול. הגודש הזה עשוי להרתיע את המעוניינים ביצירתו, ואולי דווקא ההפך: דווקא האקלקטיות הא-היסטורית נעשית למייצגת די מהימנה של הדרך שבה התודעה פועלת. אך מי שלא עושה עניין, יכול להתחיל לקרוא. פשוט לקרוא. ולגלות שלסקלי הוא משורר ככל המשוררים, ושבאמת אין צורך להבין הרבה במחול כדי להיכנס לשירתו.
"מֹחָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ/ לַשֶּׁמֶשׁ אֵין מֹחַ, אָמַר לִי יָדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן/ שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים מֶטֶר מֵהַשֶּׁמֶשׁ./ לְכָל דָּבָר יֵשׁ מֹחַ, אָמַרְתִּי לַיָּדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן/ שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֲשָׂרָה מֶטֶר/ מֵהַשֶּׁמֶשׁ./ שְׁטֻיּוֹת, אָמַר לִי יָדִיד/ בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן/ שֶׁנִּצַּב/ בְּמֶרְחַק/ חֲמִשָּׁה/ מֶטֶר/ מֵהַשֶּׁמֶשׁ./ שָׁתַקְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם".
הדיאלוג החירש בין הידידים בורא את כל השיר ואין בו דבר מעבר. בלי מטפורות, בלי שפה מיופייפת. השיר הזה אינטראקטיבי כי במובן מסוים, הוא ביטוי של אינפנטיליות, הוא מזמן פנטזיה על חוויית קריאה שדומה לדרך שבה מנסים לעניין ילדים באמנות באמצעות מוזיאונים אינטראקטיביים שבהם אפשר לגעת במוצגים, למשש, להריח, ללחוץ על כפתורים, לנפח בלונים, ולא רק להביט מרחוק על יצירות. יצירתו של לסקלי מעניינת דווקא כי היא משחקת עם האינפנטיליות הזאת. היא מגלמת את הצבעוניות האירונית, חסרת ההתחייבות. היא ביטוי לערכים של שירה קלאסית טובה באמת. הפסיקו לקונן ובואו לשחק.
