אליס מתה קצת פחות מחודשיים לפני יום הולדתה ה-93. כחברה השנייה הכי זקנה שנותרה - אודרי תומאס, בין היתר מחברת Songs my Mother Taught Me המצוין, היא הראשונה, וג'יין ארקהרט, בין היתר מחברת הקסם Away, היא השלישית - הוצפתי בבקשות ל"כמה משפטים" וכן הלאה. במילים אחרות, Sound Bite, כותרת קצרה, אבל אליס לא מצטמצמת ל-Sound Bite או כותרת קצרה, אז אני כותבת את זה בשבילכם, קוראים יקרים.
6 צפייה בגלריה
זכתה ליחס של סבתא זקנה וחביבה, המחלקת חוכמה ביתית. אליס מונרו (משמאל) ומרגרט אטווד
(צילום: (c) O.W Toad 2024)
הכרתי את אליס לראשונה דרך עבודתה. "ריקוד הצללים המאושרים" יצא ב-1968, שנה אחרי שקטפתי במפתיע את פרס "המושל הכללי" (פרס קנדי, ובערך הפרס היחיד באותה תקופה) לשירה. קראתי את ספרה של אליס בהערכה רבה - חשבתי ש"ריקוד הצללים המאושרים" ו"השלום של אוטרכט" היו מבריקים במיוחד. סצנת הכתיבה הקנדית הייתה קטנה מאוד באותה תקופה, אז כתבתי לאליס ואמרתי שאני ובעלי דאז, ג'יימס פולק, נגיע לוויקטוריה, קולומביה הבריטית - שם אליס התגוררה אז - ושאהבתי את הספר שלה והייתי רוצה לפגוש אותה. הודות לפרס "המושל הכללי" היא ידעה מי אני והזמינה אותנו לישון על הרצפה שלה - בזמנים ההם סופרים תמיד ישנו האחד על הרצפה של השני, ועל רצפה באופן כללי - וכך עשינו.
כך הכרתי את אליס. איך יכול להיות שזה כבר 55 שנים? לאליס יהיה מה לומר על זה, שכן הזמן היה אחד הנושאים הקבועים שלה.
• • •
שלוש שנים קדימה. עכשיו כבר הייתי שותפתו של גרים גיבסון, ועבדתי ב"בית אנאנסי", בית הוצאה לאור קנדי קטן. גרים ראיין מספר סופרים לתוכנית רדיו בשם "אנתולוגיה", בהגשת רוברט וויבר, ששידר כמה מהסיפורים הראשונים של אליס. "בית אנאנסי" ערך ספר של הראיונות, כולל תמונות של המחברים שצולמו על ידי גרים (בצילום שלי יש סוודר שסרגתי. מדהים אותי עכשיו שפעם נהגתי לעשות עבודות יד כאלה). זה היה הספר הראשון מסוגו על סופרים קנדים.
הראיונות הוקלטו על קלטות סלילים, ו"אנאנסי" נתן אותם למתמללת, בלי לדעת שהיא כבדת שמיעה. המשימה שלי הייתה לערוך את התמלול. מה שהסופרים אמרו כמובן לא היה זהה למה שנכתב בדף - שגיאת ההקלדה הטובה ביותר הייתה "בית הנאצים" במקום "בית אנאנסי" - אבל עשיתי כמיטב יכולתי, כולל כמה ניחושים טובים.
אני חושבת שהריאיון של גרים עם אליס נשאר הריאיון המוביל בעיניה. הוא היה יותר רגוע, גלוי ופתוח מראיונות מאוחרים שלה. היא נזהרה אחרי שהפכה ל"מפורסמת" - מראיינים יכלו לנסות להסיח את דעתך ולתפוס אותך לא מוכנה. אליס פחדה מלהיות מצוטטת לא נכון והיא שנאה שאלות מנחות.
גרים ואליס היו שניהם מדרום מערב אונטריו, למדו באותה אוניברסיטה - אוניברסיטת מערב אונטריו, שם חלקו כמה מאותם פרופסורים - והיו מאותו דור - היא, 1931, הוא, 1934. הם היו תינוקות של "השפל הגדול", שכבר היו בהבנה מלאה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד אני הייתי קצת יותר צעירה (1939). אני זוכרת את המלחמה, אם כי לא באותה מידה, ולא הייתי בתקופת השפל. אז היה להם רקע משותף אחד עם השני יותר משהיה לי עם כל אחד מהם. גרים נהג לומר שאם הוא לא היה בורח איתי, הוא היה בורח עם אליס.
• • •
הספר הגדול הבא של אליס היה "חיי נערות ונשים" הספקטקולרי (1971). אליס אהבה לצחוק והייתה נהנית מאזהרת התוכן לספר שמופיעה באתר Super Summary: "אזהרת תוכן: טקסט המקור מכיל התייחסויות לרצח, מוות כתוצאה מהתאבדות, רעיונות אובדניים והתעללות מינית, כולל אינטרקציות מיניות בין מבוגר לנערה צעירה. טקסט המקור כולל גם שפה מיושנת ופוגענית סביב גזע ובריאות נפשית, המובאת כאן רק באמצעות ציטוטים".
כן, פעם היה אפשר לכתוב בצורה כנה ומציאותית יותר. זה מה שסופרים הבינו כעבודתם האמנותית. מחשבה אובדנית קטנה מעולם לא הושמטה. ובכלל, מה לעזאזל אנשים חושבים שקורה בעיירות קטנות, ובכלל בחיים? ואיך לעזאזל הם חושבים שאנשים מדברים כשהם לא נושאים נאומים פומביים?
אליס תמיד אמרה ש"חיי נערות ונשים" הוא רומן, אם כי המבקרים נטו להתייחס אליו כאל קבוצה מקושרת של סיפורים. ב-2015 - לאחר שאליס זכתה בפרס נובל (2013) ורבים מאיתנו הבינו שהיא קצת דועכת ולכן לא השתתפה בטקס - התבקשתי לעשות משהו עבור Cambridge Companion (סדרת מדריכים בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' שנכתבת בידי מומחים בנושאים שונים). החלטתי לנתח את "חיי נערות ונשים" כרומן - להראות כיצד כל החלקים בו משתלבים זה בזה (רמז: שימו עין על נהר וואוונש). אחד הפרקים, Changes and Ceremonies ("שינויים וטקסים"), מתרכז במורה למוזיקה שמתאבדת בטביעה. אנו רואים אותה לראשונה מנחה את האופרטות של בית הספר התיכון בעיירה Jubilee. אליס המציאה שמות לכמה מהאופרטות הללו; שמות כמו "הפרש הצוחק" שנשמעו אמיתיים, אבל לא הצלחתי למצוא אותם.
שיחת טלפון לאליס.
אני: "אליס, את המצאת את כל האופרטות האלה, נכון?"
אליס (ערמומית): "כן, כן".
אליס יכלה להיות שובבה למדי, ולא רק בכתיבה. הייתה תקופה שבה לשתינו היה שיער מתולתל כהה והיינו בערך באותו גובה.
אליס: "עמדתי על רציף רכבת ואדם ניגש אליי ואמר, 'את מרגרט אטווד!' 'כן', אמרתי, 'זו אני'. אחר כך הייתה לנו שיחה די מעניינת על שיטות העבודה שלך ומאיפה את שואבת השראה".
אחרי שלשתינו כבר היה שיער לבן, ואחרי שאליס זכתה בנובל, אנשים היו ניגשים אליי וממלמלים, "מזל טוב". "למה?" הייתי שואלת, "את יודעת, הזכייה בפרס הזה". לאחר זמן מה הפסקתי לנסות להסביר, ורק מילמלתי בחזרה, בצניעות, "תודה".
למרות שהתודות היו באמת לאליס.
• • •
סופרת שמכינה כתבה עיתונאית על אליס ביקשה ממני כמה שורות. הסברתי, כאמור לעיל, שרק כמה שורות לא יספיקו. אבל הייתה לה שאלה נוספת: מדוע נכתב כל כך מעט על עבודתה של אליס - בהשוואה, למשל, לפיליפ רות? זו הייתה תשובתי, עם שגיאות הקלדה מתוקנות, וכמה תוספות:
אני חושבת שחלק מהבעיה היא שאנשים לא יודעים מה להגיד. אליס לא התעסקה ב"נושאים הפוליטיים של היום". היא עוסקת במעמד בדרום אונטריו ובקולומביה הבריטית, אבל "מעמד" לא נמצא במקום גבוה בסדר היום האקדמי הקריטי כרגע. היא זקנה, לבנה וכפרית למחצה. עיירה קטנה. זו הטריטוריה שלה, ואנשי אקדמיה צעירים יותר לא יודעים הרבה על זה, אם בכלל. אם מישהו באקדמיה טורח לחשוב על הטריטוריה הזו, הם מניחים שהאנשים המאכלסים אותה הם טיפשים או ימנים וכו'.
קחי למשל את Elegy in a Country Churchyard של תומאס גריי. אליס לא התכוונה להסמיק בסתר ולבזבז את המתיקות (או החמיצות) שלה על אוויר המדבר, אבל היא נאלצה להילחם בדרכה בשני הצדדים: לעג מצד תושבי העיירה (כתיבה? כמה יומרני, מי את חושבת שאת?), וסנוביות ממתוחכמי העיר.
היא בהחלט הייתה צריכה לפלס את דרכה מעבר להרבה מחסומים. לא היה כסף במשפחה. היא הגיעה לאוניברסיטת מערב אונטריו על סוג מלגה שמשמעותה שצריך גם למלצר בקפיטריה. משרתת את חבריה הסטודנטים. משפיל. ואז האוניברסיטה לא חידשה את המלגה שלה וכו'. שניים, ואחר כך שלושה ילדים קטנים. החלה לכתוב ולפרסם בתקופה שבה הוקטנה ל"עקרת בית". אני יכולה להמשיך עוד.
בשנים מאוחרות יותר, אליס זכתה ליחס של סבתא זקנה וחביבה המחלקת חוכמה ביתית. היא מעולם לא הייתה זקנה מתוקה או צעירה מתוקה. מתחת לחיוך היא הייתה אגוז קשוח.
בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני כשלוש שנים, היא עדיין חייכה, למרות שלא דיברה הרבה. אכלנו ארוחת צוהריים עם ג'יין ארקהרט ובעלה טוני - אז במצב דומה לזה של אליס - בתה של אליס, ג'ני, ואחותי רות. היה לנו זמן שקט ומקסים. אני בספק אם אליס ידעה את שמי, אבל היא הכירה אותי. ישבנו על הספה והחזקנו ידיים. כשהגיע הזמן ללכת, היא יצאה להיפרד.
אתם יכולים לראות מדוע רק Sound Bite (כותרת קצרה), לא הייתה מספיקה.
מיוחד למוסף "ספרות ותרבות" ו-ynet.
מאנגלית: ציפי שמילוביץ
(c) O.W Toad 2024
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
