מה קרה לכל מעקבי השנאה המהנים שלי בטוויטר, בפייסבוק, באינסטגרם? איפה כל אותן דמויות שאחריהן עקבתי, כדי שישמשו אתנחתת בוז קטנה בתוך מרוץ היומיום, ליטוף אגו הבנוי מפעלול שִׁנמוך הזולת? אני זוכרת את ההרגל החמוד שבמסגרתו אני נגיד עובדת, עובדת, קמה לנשנש, הולכת לשירותים, גוללת, מתעליינת, נוחרת בבוז, וחוזרת לעבוד גבוהה וצודקת יותר. לאן זה הלך?
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
מאז 7 באוקטובר, אני משחיתה את זמני במעקבים צפופים רק אחרי פוליטיקאים, עיתונאים, ידוענים ופעילים חברתיים מהימין העמוק, והשינוי הקטן-גדול הזה בזהות האנשים שאחריהם אני עוקבת, הפך את התחביב המרושע והמענג שלי למשהו אחר לגמרי. נדמה לי שקוראים לו סבל. במקום התנשאות, פאניקה; במקום גיחוך, מחנק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוב האנשים שאני עוקבת אחריהם עכשיו הם גברים. או שככה יצא, או שהם פשוט מוכשרים יותר בלהיות בלהות. אבל כדי לשמור על שוויון מגדרי, ליקטתי לאחרונה גם בלהה חביבה בדמות פרשנית פוליטית בערוץ 14 וברדיו "קול ברמה", שמתחזקת חשבון אינסטגרם תזזיתי. חב"דניקית שמאמינה בכיבוש עזה, בחזרה לגוש קטיף, בהפרשת חלה, בניתוק היחסים עם ארה"ב, בביבי, בשיח פורה ומכבד, בברונזר, בצניעות, בהפיכה המשטרית, בניסים נסתרים וגלויים ובאמנית פאות בשם כבי שעליה היא מרבה להמליץ.
באופן כללי היא מרבה להכיר תודה ולתייג את כל אנשי המקצוע שמחזיקים כוח רב ביד - בתנאי שהם לא גלנט - שהביאו אותה עד הלום, עד למראה המוקפד הניבט אלינו מהמסך. בערבו של יום היא נוהגת לשאול את עוקביה איך לעזאזל הם מקווים לקום כמו אריות אם הם הולכים לישון כמו כלבים. ביטול כלביוּת וקימת אריה, אם תהיתן, מתרחשים בעזרת קריאת שמע על המיטה ונטילת ידיים.
אני עוקבת אחריה, כמו אחרי דמויות אחרות וחדשות בחיי, אבל אני בכלל לא נהנית כמו שנהניתי מהאוסף הקודם, שהיה מורכב מקפסולה איכותית: סלב שמעלה תמונות טסטוסטרון של עצמו דוחק משקולות, פליטת ריאליטי עם קוד הנחה לרכישת קולפן דלעת, קולומבוס מטעם עצמו שמפליג למקום פראי ונידח בדמות עגלת קפה על כביש 6, אנשים שמעלים תוכן כיפי.
ועכשיו מה? עכשיו אני עוקבת בחרדה אחרי היהודייה הכשרה הזו שהעניקה לילדים שלי, בסטורי, את משימת כיבוש הארץ, כי שלה צריכים למסור נפשם רק באופן מטפורי על דף גמרא, ואני עוקבת ביגון אחרי ערב רב של ינון מגלים, סמוטריצ'ים, ביביסטים, דיסטלים-אטבריאנים, פעילי ימין עם שמות חמודים כמו ברל'ה. ואני עוקבת אחרי מני אסייג ואמנים כמו קובי פרץ והצל ואחרי אנשים שתמונת הפרופיל שלהם היא דגל, או פסוק רב-הוד.
התמכרתי. כמו להרואין, רק הפוך. הרואין מזריקים כדי להפסיק את הקריז, את החומר הזה אני מזריקה כדי להרגיש. להרגיש מה? את המפלה? כמה פעמים אפשר להרגיש את זה? כן. הגשר נשרף. מה שיש מהעבר השני של פוליטיקת הזהויות הוא ייצוג של ישראליות חדשה ומעוותת, חוטר שצמח על אדמה שהזדהמה מאינסוף טעויות עבר ועצימת עיניים מול קלקול מתמשך. בן גביר זוכה לתשעה מנדטים, נקודה, סוף.
בין שאר הרעיונות לחילוץ המדינה ממלחמת אזרחים נוסח שאולי מ”ארץ נהדרת”, עולה מדי פעם רעיון החלוקה: שכל שבט ילך לחדר שלו ויסגור אחריו את הדלת. שליש שילכו ליהודה ויחשבו טוב-טוב על מה שהם עשו; שליש שילכו לישראל ויחשבו טוב-טוב על מה שהם לא עשו; והשליש השלישי, פלסטין, שיישאר במקומו או שיריב בבקשה רק עם יהודה.
רעיון החלוקה מגיע מהשמאל, כמובן. הימין לא רוצה חלוקה, הימין רוצה להתחבק ולחבוש כובעים כחולים של ערוץ 14 עם הכיתוב "יחד ננצח", אבל הרעיון הולך וצובר תאוצה בהובלת תנועה שיש לה כבר עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק, שנקראת "תנועת ההיפרדות".
אין ברעיון החלוקה שום דבר הגיוני כמובן, מלבד ההיגיון הרב שיש בו. אני אמנם לא רואה דרך לפצל את מנגנוני השלטון ולגרום כאב ראש לאתרים כמו אסוס ואייהרב - שגם ככה שולחים לי חבילות לכתובת הלא-נכונה - אבל הרעיון יפה. הוא מזכיר מהלך לידה, כשחותכים עם סכין את אזור החיץ, את דופן הנרתיק, כדי להקדים את האפשרות לקרעים חמורים הרבה יותר. הלוואי שיכולנו להיוולד מחדש כשני שבטים. בהיפרדות יש אפילו משהו מנומס יותר מהגירה. נשארים שכנים, קופצים לבקש כוס סוכר כשנתקעים בלי. אבל אחרי שהקדשתי כמה דקות להתבוננות במפה המוצעת, לא השתכנעתי. אי-אפשר לחתוך. אין עיר בישראל שהיא כולה יהודה ועיר שהיא כולה ישראל. קשה למצוא אפילו אדם כזה. הטריטוריות המוצעות משאירות יותר מדי אזרחים לא מרוצים.
ללא שום פתרון מעשי וללא כוונת הגירה – לא מורידה "דואולינגו" – אני יודעת שמעקבי הבלהה שלי לא נועדו להניע את עצמי לפעולה. אני לא מתכוונת לפתוח גוגל מאפְּס ולחפש חצי סיכה על מפת העולם שאפשר לסיים בה את החיים בכבוד – למרות שיש יותר סיכוי שאמצא מכנה משותף עם עץ בקוסטה-ריקה מאשר עם ביביסט – אלא כדי להתבונן היטב ובריכוז, כמו תצפיתנית מול מסך, על מסלול ההתנגשות הצפוי שמול עיניה. ללמוד את תנועות האנשים שיושבים על רכבת יהודה הדוהרים מולי.
מה שנראה לנו טבעי, טריטוריה עצמאית מאוחדת, משותפת לכל חלקי העם, הוא אירוע די נדיר בהיסטוריה היהודית שהחזיקה מעמד במשך 3,500 שנה, בעיקר בצורת קונפטי על פני הגלובוס. ההיסטוריה של בית ראשון ובית שני מלמדת שקצרים היו חיינו כ”יחד ננצח” עד שהתפרקנו מבפנים. לפעמים אני חושבת שאולי יש לנו פשוט זמן קבוע בדנ”א להתלכדות, צמיחה, אופוריה, מלחמת אחים והתפרקות.
דרך מעקבי הבלהה האובססיביים שלי, אני כנראה מייצרת לי תמרור אזהרה מפני הנטייה הדבילית לחשוב שאם עכשיו רע, אז המשך העלילה הוא שיהיה טוב. לעזאזל, מאיפה הגיעה השטות הזאת? לא למדתי כבר כיהודייה איך רע נהיה עוד יותר רע ואז שואה?
השאלה המעניינת שאני שואלת את עצמי לא פעם בדרכי לקפלן, היא למה אני צריכה לדבוק גם בתחושת הפיכחון שיהיה רע לתפארת וגם לשמר את עיקשות המאבק? כאילו, איזו מין המצאה מוזרה זו להיות פסימית ולהתנהג כאופטימית?
טוב, זו כבר שאלה אחרת ששייכת כנראה לטור אחר, אבל בקצרה: כי ההשערה שהתקווה מתה אחרונה, היא לא נכונה. אני למשל מתכוונת למות אחריה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
