בחודש ינואר נשלף צחי הלוי מתפקיד החייל שאליו נכנס עצמאית ב-7 באוקטובר, והונחת חזרה בתפקיד חייו: אבא. "הייתי במילואים עד אז, וזה נקטע לי כי היו לי צילומים ביוון לסרט בהפקה צרפתית-ישראלית", הוא משחזר, "הדיסוננס הזה, בין להיות בעזה ואז למחרת להיות ביוון, היה משהו שחוויתי בפעם הראשונה. מצאתי את עצמי, חוץ משלושת הימים שבהם צילמתי, או במלון או בבית הקפה ליד. בדרך כלל כשאני מגיע למקומות אני אוהב לטייל בהם, והפעם - כלום. לא הבנתי איך הכל ממשיך כרגיל אחרי מה שחוויתי וראיתי. כבר תיכננתי לחזור לארץ ולחזור לצו 8. יום לפני שחזרתי לארץ דיברתי עם דין, הבכור שלי. לפני שניתקנו הוא אמר לי, 'אבא, תבטיח לי משהו אחד…'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קולו של הלוי, 49, נסדק. בבית הקפה ביפו שבו הוא יושב קבוע אחרי שהוא לוקח את בנו השני, אדם אהריש-הלוי, לגן, ציוץ הציפורים מתערבב עם השקט של מי שנחנק ממילים. "'תבטיח לי שאתה לא חוזר לעזה'".
וזה תפס אותך.
"כן. דין תמיד היה נקודה מאוד רגישה אצלי, והוא פתאום שם לי את זה מול הפנים. התכנון היה לחזור, זה יישמע אבסורד אבל אני רגוע כשאני בצבא. יש מטרות ברורות, אני מאוד משימתי. בלי טלפונים, לא מתעסק בשום דבר חוץ מלדאוג למשימות ולמי שנמצא איתך".
אני בטוחה שאלה מילים שכבר שמעת מזוגתך, לוסי אהריש. מהחברים הקרובים. למה הפעם המילים חילחלו?
"אני לא יודע לשים את האצבע. אולי כי זה בא פתאום מהבן. אולי כי יש לי חברים שהבנים שלהם בצבא עכשיו. אולי כי הוא אף פעם לא היה כזה ישיר, והבנתי שזה מכביד עליו נפשית. נכון שגם לוסי ביקשה, אבל אז זה היה קצת אחרת, כי התחושה הייתה שקורה משהו גדול במדינה שלנו, ולכולנו ברור שאנחנו נלחמים עליה, אז אין פה שאלות. אנחנו עושים מה שצריך לעשות. אני חושב שלפחות אצלי אפשר לאפיין את התקופה הזו בהמון בלבול. בערב יום הזיכרון השתתפתי כשחקן בטקס בבית הלוחם. הקראתי שלושה קטעים, אחד מהם זה מכתב שאבא כותב לבן שלו שנהרג. התפרקתי על הבמה. לא יכולתי שלא לחשוב על כל הורה שיש לו ילד בצבא. 7 באוקטובר זה אירוע מכונן, וזה מוביל אותי לשאלה אם אנחנו באמת מצליחים ללמוד מהאירוע הזה, מהתחושה שהייתה לנו שיש פה משהו קיומי, שהתאחדנו כולנו בשביל להגן האחד על השני. שבעה חודשים אחרי אני תוהה איפה אנחנו בתחושה הזאת".
"יש פה הנהגה שהיא לא אמיצה ולא מקצועית. אין ספק שאחרי 7 באוקטובר צריך לעשות חשבון נפש רציני ובדק בית גם בצבא, אבל אי-אפשר לנתק את האחריות של ההנהגה המדינית"
איפה, לתחושתך?
"יש לי המון סימני שאלה, כי אני בן אדם שגדל להאמין בבני אדם. כילד שגר גם במצרים וגם באירופה, וכבר בשנות ה-90 נתקלתי באנטי-ישראליות שאנשים נתקלים בה היום באירופה, תמיד הנטייה שלי הייתה להאמין בטוב של בני אדם. זה מאוד קל להיכנס לקונכייה, להיות פסימי וגם לא להבין מורכבות של דברים. זה גם קל למכור את הסיסמאות האלה, את הדיבור הזה של 'עכשיו צריך להשמיד את כל מי שנמצא שם באזור'. עושים את זה באהלן-אהלן. אם היית אומרת בשנות ה-60 למישהו שיהיה שלום עם מצרים הוא היה צוחק עלייך, אומר אין סיכוי. ועובדה. הגיעו שני מנהיגים שהיו להם ביצים. שניהם שילמו בחייהם בסופו של דבר, אבל הם הצליחו לשנות".
ועכשיו אתה חושב שנצליח לשנות משהו עם הצד השני?
״אני לא יכול לדבר על הצד השני, גם בתור מי שבגיל 18, כחייל בשמשון, חווה את עזה ואת השטחים. מאז ומתמיד הפחד שלי היה אנחנו מעצמנו, לא החשש מהאויב החיצוני. אם אני מסתכל על ההיסטוריה, מלחמת אחים הייתה הבעיה שלנו. ועכשיו מרגישים פיצול בעם. אנחנו חווים שיסוי, יש פילוג. אבל אני לא רוצה להרשות לעצמי ליפול לפסימיות, כי מבחינתי זה לא מה שמביא את הפתרון, וזה לא מה שמשנה, במיוחד במחשבה על הילדים שלנו, על דור העתיד. השאלה שלנגד עיניי היא מה אני משאיר פה להמשך, וכרגע המצב לא טוב בלשון המעטה. אני מרגיש שחסרה פה מנהיגות שנותנת חזון ונותנת תקווה. אני יכול להבין את תחושת הנקם שיש לכולם, אבל אני גדלתי לערכים שהנקמה היא לא בריאה. אתה צריך להתנהל בקור רוח ובמחשבה. וזה קשה, כי אנחנו עוד חווים את הסיטואציה, יש לנו חטופים, אז מה פתאום לבוא לדבר עכשיו על חמלה? אבל החשש הוא שברגע שאתה לא חומל גם על הזר, אתה בסוף גם לא חומל על מי שקרוב אליך. את חמאס צריך להשמיד, אבל אם אנחנו מאבדים כל צלם אנוש אז הם ניצחו. אני מייחל להנהגה שתדע באמת לאחד את השורות".
וזו לא ההנהגה הנוכחית.
"לצערי לא. יש פה הנהגה שהיא לא אמיצה ולא מקצועית. אין ספק שאחרי 7 באוקטובר צריך לעשות חשבון נפש רציני ובדק בית גם בצבא, אבל אי-אפשר לנתק את האחריות של ההנהגה המדינית. זה לא נראה לי משהו שנתון לשיח. ולפחות ממה שאני יודע, במדינה דמוקרטית אתה יכול לבקר את ההנהגה שלך, ועכשיו אתה במצב שאם אתה מבקר את ההנהגה שלך אז אתה אויב. למה? הפכנו לדיקטטורה ולא עודכנתי? אוקיי, נבחרה ממשלה, היא צריכה לדאוג לכלל העם. ואז אני מסתכל ואומר שלאור הסיפור שלי, מבחינת חלקם אני גם ככה אויב. נשוי למוסלמית ומתבולל".
אם היו מגישים את דמותו של צחי הלוי בתסריט, הקרן הבוחנת את הבקשה הייתה עלולה לפסול על סעיף מורכבות-יתר. ילד שגדל לאב ביטחוניסט, הסתובב בעולם, חי במצרים, בגיל 18 נכנס לעזה לראשונה כחייל בגדוד שמשון, אחר כך התמסר לאמנות, עם תפקידים שדרכם הוא רוקד ואלס עם המציאות הישראלית: "בית לחם", "השוטרים", "בני ערובה", "פאודה". עכשיו הוא מככב בסרט הקולנוע "אמצע החיים" וגם בסדרה השוודית "בן ערובה" שתעלה ב-HOT וב-NEXT TV בתחילת יוני. חוץ מזה הוא גם פרזנטור של חברת גולף ושל גולן טלקום. ב-"אמצע החיים", הלוי מגלם טייס לא מונוגמי במיוחד שמוצא את עצמו בליבה של דרמה משפחתית. "מאוד איתגר אותי התפקיד הזה, כי זה באמת משהו שלא יצא לי לעשות. תפקיד נטול אקשן, מאוד דרמטי. אחד הקטעים היותר-מאתגרים שחוויתי בצילומים זה כשהבמאי רצה שאעשה סצנת התייחדות עם אלוהים. ואין טקסט. צילמנו את זה ליד אריאל, ועל המזל שלי הגיעו כל התורמים מהקרן, 30 איש על המוניטור. התפרקתי שם. זה קטע, כי אני לא למדתי משחק. אני מעביר סדנאות משחק, וכששואלים אותי מה זה לשחק, אני אומר שזה להיות מחובר רגשית, מחובר רגשית לדמות שלך ולסיטואציה. יצאתי מהסצנה והרגשתי שבאמת התחלתי עם אלוהים. עשיתי לעצמי איזה סשן של צעקות ובכי. מאוד מסקרן אותי לראות איך הסרט הזה יתקבל, במיוחד לאור התקופה".
יש גם כמובן את הצד האישי של חייו. החתונה עם אשת התקשורת המוערכת לוסי אהריש, ובן משותף שעל פי היהדות נחשב למוסלמי. הטוקבקיסטים קוראים לו מתבולל, בזמן שהוא לוקח נשק ב-7 באוקטובר ונכנס לעזה ולשטחים. "זה לא קל לבלוע", הוא מודה. "כשמזמינים אותי להרצאות שואלים אותי, 'מה השיח בבית?' אני מנסה להסביר שהשיח הוא לא מוסלמים ויהודים, השיח הוא אמת, ויש אמת אחת. אנחנו בתקופה שפתאום לאמת יש כל מיני אמיתות. לא, בן אדם שרצח מישהו הוא רוצח, זה לא משנה מאיפה הוא מגיע. וצדק זה צדק, וצריך לעשות צדק. צריך לבוא בחשבון עם כל מי שהיה מעורב ב-7 באוקטובר. גם ללוסי אין ספק בדבר הזה".
על הדרך נפגעים הרבה מאוד בלתי מעורבים.
"זאת מלחמה. ובמלחמה, לצערי, זה מה שקורה. זה כואב. אני רוצה להאמין שאף אחד פה לא רוצה להרוג חפים מפשע".
ראית את עזה בכל מיני גלגולים שלה.
"זה נכון. חוויתי את עזה בגיל שבע-שמונה כשהיינו נוסעים ממצרים לארץ דרך הרצועה, מ-18 עד 20 וחצי כשהייתי שם בשמשון, ועכשיו, אחרי 30 שנה, חזרתי לשם. אני זוכר שב-1994, אחרי הסכמי אוסלו, התחילו להשקיע שם בבנייה, ואתה אומר, וואלה, אולי יהיה פה שינוי. ועכשיו פתאום אתה שומע שיח של ליישב את עזה ולחזור לנהל שם ממשל צבאי. היינו שם, זה לא משהו שעצר את הפיגועים, ההפך, היינו צריכים לדאוג למה שקורה שם בפנים".
"אני מתנדב עם המשטרה. עכשיו, לכי תבקרי את השר שאחראי על זה. אני נושא באקדח. אני יכול להיות בטוח שאם אני נותן עליו ביקורת, לא ישללו לי את הרישיון?"
מה ראית שם?
"בנייה מטורפת, הייתי ברבי-קומות עם דירות של ארבעה-חמישה חדרים, קאנטרי קלאבים עם בריכות, וילות של שלוש קומות, ובווילה פתאום את קולטת שיש מנהרה של קילומטר שיוצאת ממנה, עם מעלית שיורדת למטה. יש שם את אלה שחיים בעושר ואת אלה שחיים מפת לחם. ואתה רואה שמגיל אפס הם בדוקטרינה של חמאס. הם פוגשים את זה בבית החולים, ואז אחרי זה בגנים ובבתי הספר, אז אני תוהה אם יש שם אנשים שמצליחים לא להיות חמאס. אבל יחד עם הפליאה שלי לדבר הזה, יש שם הרס וחורבן טוטאלי. היו קטעים שם שהרגשתי כמו באפוקליפסה, מבחינת ההרס שיש שם של הכל. ואז אתה אומר 30 שנה, מה עשינו בשביל לשנות? כל האזרחים שמתו, כל החיילים שהלכו, מה, בשביל עוד פעם עכשיו לחזור אחורה ולהיכנס לשם שוב?
ההבדל בין מחשבה של חייל בן 18 לבין מחשבה של אבא בן 49.
"כן, כי אתה מסתכל על התמונה הכוללת. ויש לנו דור צעיר מדהים. החיילים שהייתי איתם מאוד ערכיים, בסוף מבינים שנלחמים פה בסיטואציה שהיא כל כך מורכבת. וצריך להבין שזו מלחמה וכשאתה בפנים אתה רק מרוכז בלשמור אחד על השני ולהיזהר, כי באמת כל רגע משהו יכול להפתיע אותך. אתן לך דוגמה: אנחנו באיזושהי נקודת כינוס בפנים, ואנחנו לקראת איזשהו משהו, ואני מאבטח. מאוד דרוך. ראיתי שהחבר'ה מעשנים ולא כל כך ערניים. עכשיו, הכל הרוס מסביב, פסאדות של מבנים, אני מרים את הראש, ומקומה שלישית אני רואה משהו מבצבץ. אני רואה עז, שעלתה לקומה שלישית, היא לא זזה, רק מסתכלת. ואנחנו למטה איזה 20 חבר'ה. ובראש שלי אני אומר, זה היה יכול להיות מחבל שבחמש דקות היה מחסל את כולנו. זו מלחמה מאוד מורכבת שדורשת המון ערנות, ולא סתם מדברים על כך שככל שזה יימשך יותר אז השחיקה תהיה יותר משמעותית. השחיקה נותנת את אותותיה. אתה לא יכול למשוך לאורך זמן אנשים ככה, ולצערי זה מה שבסוף מוביל לתאונות".
העז בקומה השלישית היא כמו איזו סצנה קולנועית ששואלת מי כאן העז. מי הולך כצאן לטבח.
"כן. וזה מוביל אותי בסוף לכך שאתה רוצה לסמוך על זה שלדרג המדיני באמת אכפת מכל חייל וחייל שנלחם שם. ואני לא בטוח שזה קיים. אולי זה מה שיוצר אצלי כבן אדם מבוגר את הדיסוננס הזה. בסבב הזה התחיילתי ליחידת יהל"ם, יחידת הנדסה שאחראית על פירוק, מיקוש, הרכבה, פיצוץ מנהרות. יחידה שעובדת נון-סטופ. למיטב ידיעתי, מאזור ינואר-פברואר זו לא אותה עוצמה של מלחמה. גם אז קצת הרגיש לי שמה שיקרה זה כמו מה שקורה בשטחים עכשיו. לא סתם גלנט אמר בשבוע שעבר משהו שמבחינתי הוא נכון. מה, באמת, אנחנו רוצים שהחבר'ה שלנו, בני 18, יעשו שיטור ברצועה? זה הצבא?"
טוב, על זה בן גביר וקרעי כבר קוראים לפטר אותו.
"תראי באיזו סיטואציה מורכבת אני נמצא. בארבע השנים האחרונות הקמנו, יוצאי יחידת שמשון, יחידת מתנדבים עם מג"ב. יחידת ענבר. אני מתנדב עם המשטרה. עכשיו, לכי תבקרי את השר שאחראי על זה. אני נושא באקדח. אני יכול להיות בטוח שאם אני נותן עליו ביקורת, לא ישללו לי את הרישיון?"
איזה מצב, צחי.
"מצב".
איך אומרים חרא בערבית?
"חרא".
ב-7 באוקטובר, כאמור, הלוי לקח נשק ויצא מהבית. השאיר בממ"ד את לוסי ואדם, ויצא אל מה שהתפתח לאירוע טרגי מתגלגל שטרם הסתיים. "כשהתחיל כל הבלגן התכתבנו בקבוצה שלנו, של יחידת ענבר, קלטנו שאנחנו באירוע אז כולנו התחיילנו. בגלל שזה עם כוחות מג"ב, המשימה שלנו הייתה בעיקר במרכז, למקרה שיהיה אירוע שומר החומות 2. כשהתחילו ההודעות על משפחות שלכודות בכפר עזה, שלחתי את שני האיתורים שקיבלתי לחבר שלי, צבר, איש ימ"מ לשעבר וחבלן, שבשנתיים האחרונות עושה מילואים ביהל"ם. הוא ניהל לחימה בדרום כל היום הזה, ובערב הם הגיעו לכפר עזה וחילצו את המשפחות. ואנחנו היינו במרכז, 50 חבר'ה, רובם בני 50 פלוס-מינוס, אומרים, מה קורה? אנחנו רוצים לרדת דרומה. אבל המפקד אמר שיש מספיק כוחות והרבה בלגן. למחרת חברתי ליחידה מטכ"לית שהייתה בצפון, הייתי שם 50 ימים, ואז הרגשתי שם לא אפקטיבי, וצבר חברי משך אותי ליהל"ם. הייתי בג'נין כמה פעמים, גם בשטחים, לעזה נכנסנו בתחילת נובמבר. היו רגעים שנגיד אחרי שלושה ימים ברצועה אני חוזר ולוקח את אדם לגן לפני שאני חוזר שוב לבסיס. אתה אומר, בואנה, זה שעה נסיעה מפה. לא עכשיו לחימה מעבר לים. זה פה".
מה זה עושה לך?
"זה לא פשוט. מצד אחד מה שאתה רואה שם. הפלייבק הוא אחר, אתה רואה הרס וחורבן וטנקים יורים ופיצוצים, ואז פה אנשים שותים קפה ומוזיקה. מאוד קשה לעכל את הדיסוננס הזה. וגם בהיבט של הורה, אני שם את הילד בגן, ואז נכנס לעזה. אני זוכר שבכל כניסה התפללתי ואמרתי, בבקשה שאני לא אעציב את הילדים שלי ואת לוסי. זו הייתה המנטרה שאמרתי לעצמי. אבל תשמעי, יש כל כך הרבה תחלואות שצריך לטפל בהן. ואני חייב להגיד שבסוף אני לא רואה שום תקומה לחברה שלנו בלי החזרת החטופים. כל האזרחים פה כבר מזמן היו צריכים להגיד, סטופ. לא עובדים, לא עושים כלום, עד שאתם לא מוצאים פתרון לדבר הזה ומביאים אותם הביתה. זה קודם כל".
מה הדבר הזה עשה לדעתך ליחס כלפי הערבים בישראל? לוסי מרגישה את זה על בשרה.
"מדי פעם אני מסתכל על דברים שהיא מעלה ואז אני קולט את התגובות. אבל אני כן שואב את התקווה מהמפגשים שיש ברחוב, כי גם בתוך הרצועה וגם בלחימה אנשים היו באים אליי ורק אומרים לוסי, לוסי, לוסי, זה היה מדהים. מדברים איתי על כמה הם מעריכים אותה וכמה אוהבים אותה. אתה פוגש אנשים באמת מכל הקשת החברתית ואנשים לוקחים את הרגע בשביל לבוא ולפרגן ללוסי על העשייה שלה. כנראה שהיא עושה משהו טוב. לגבי היחס לערבים, סביר להניח שאנשים הפכו קיצוניים יותר בדעתם, אבל את רואה, אני יושב פה בבית קפה ביפו".
היו לך שיחות פה עם החברים שלך מהקפה על המצב?
"ברור. באותה מידה, כמו שהם גם יוצאים נגד חמאס, הרי בסוף הערבים הישראלים נמצאים בסיטואציה מאוד מורכבת, כי מצד אחד הם חווים מה שהם חווים פה. מצד שני, הם קיבלו הוכחה לזה שלחמאס לא אכפת אם אתה מוסלמי, יהודי או נוצרי. הוא קיצוני באידיאולוגיה שלו. היה איזשהו דיון פה ששאלתי אותם, 'מה צריך לעשות בשביל לגרום לכם להרגיש ישראלים?' כי אני חי בבית עם מישהי שלא התקרבנה. זה מאוד קל ללכת למקום קורבני. זה גם מעוור אותך. במקום להגיד, אני כאן, אני נוכח. אי-אפשר להתעלם ממני. יש לנו נטייה לחפש אהבה, שהעולם יאהב את הישראלים. אני לא מחפש שיאהבו אותי. אני לא צריך להוכיח את הקיום שלי. אני פה, אני ישראלי. וכשיוצא לי להגיע לחו"ל בכל מיני מסגרות של הרצאות אז אני לא מתנצל על שום דבר. אני חושב שאחת הבעיות של ההסברה שלנו לאורך שנים זה שקודם כל שאין בדיוק הסברה. ואולי באמת יותר מדי רצון לחפש שיאהבו במקום לבוא ולהנגיש את המציאות המורכבת".
אתה מאחל לאדם להישאר פה, או שהכיוון הוא ברלין?
"תראי, אני פה ולא ממהר להרים ידיים. אני רוצה להילחם פה שיהיה פה יותר טוב, וברור לי שזה מורכב, וברור לי שלאדם אין ספק שיהיה הרבה יותר מורכב. כמו שלוסי אומרת, אנחנו משתדלים לגדל אותו על הערכים האלה שאנחנו גדלנו עליהם, ויש הרבה קווים משיקים בין שנינו, כי שנינו חווינו מה זה להיות מיעוט, שנינו קיבלנו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה. אנחנו מחנכים את אדם על אהבת אדם וכבוד. לכבד את סבא וסבתא המוסלמים שלו, את האמא המוסלמית שלו, עם העבר שלה ועם העבר שלנו, של ההורים שלי ושל ההורים שלו".
הלוי אומנם מלא בפרויקטים אבל גם הוא יודע שחלק מהדלתות, אלה עם שלט הכניסה באנגלית, כנראה די סגורים בגלל המצב בארץ. "אני יכול להגיד לך בוודאות שזה משפיע. בשנה שעברה צילמתי סדרה שוודית, יש לי סרט הודי וסרט ארגנטינאי באמזון, ויש כמה פרויקטים שיצרתי שאני מנסה לקדם בשנה האחרונה. לפני 7 באוקטובר הייתה התעניינות ומאז 7 באוקטובר לא רוצים לשמוע. בחודש מרץ הסוכן שלי בספרד התקשר ואמר, 'יש סרט איטלקי שרוצים אותך לתפקיד', אמרתי, 'על הכיפאק, בוא תבדוק עוד פרטים'. אחרי חצי שעה הוא חזר אליי ואמר, 'קבל ביטול. כרגע לא'. אז כן, זה משפיע, וכל הדיבור הזה של אנחנו לא צריכים אף אחד, אנחנו יכולים להסתדר לבד - זה גם קצת מנותק. זה יהיר והיוהרה הזו היא בעייתית, היא מעוורת".
מדאיג אותך שזו המגמה? אתה מצליח מעבר לים, ועכשיו אתה צריך להיות תלוי רק בתעשייה המקומית.
"יש לנו אחלה תעשייה מקומית. ובשנים האחרונות אנחנו באמת בתור הזהב של התעשייה המקומית. אני יודע שיש לא מעט בעיות כרגע, אבל אני מעריך שכמו כל דבר בהיסטוריה, זה ישתנה והמגמה תשתנה. כרגע זה מצב נתון. אבל אני לא מוותר, אני טס בסוף החודש לפריז, יש לי שם כמה פגישות, ויש התעניינות, ואגב, עם תכנים שנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני".
בהפקות עתידיות על התקופה הזו, איזה תפקיד היית רוצה לקבל?
"אני לא יודע. כל כך קשה לחשוב קדימה כי אנחנו עדיין חיים את זה. אני באמת לא מצליח להבין איך אפשר להמשיך להתנהל כאילו אין לך מפונים מהצפון ומהעוטף, כאילו אין עדיין חטופים".
צפית בטקס המשואות?
"לא צפיתי בפריים אחד. וזה לא שאין גיבורים, יש מלא גיבורים. אנחנו כל כך מקדשים את הגיבורים, אבל רבאק. הנה, הייתי בבית הלוחם, יש כמות מטורפת של קטועי רגליים וידיים. חבר'ה צעירים. אנחנו מכירים מלחמות ואנחנו יודעים שזה חלק מהמחיר, אבל אני מוצא את עצמי בשלוש השנים האחרונות, בטקס יום הזיכרון באתר המורשת שהקמנו לנופלי יחידת שמשון, חושב על ה'במותם ציוו לנו את החיים'. אנחנו חייבים להיות ראויים לדבר הזה, ואני לא יודע כמה אנחנו ראויים לכל המוות הזה של החיילים ולפציעות האלה. אתה רוצה להאמין שזה לא סתם".
אז לא היית מסכים להדליק משואה?
"לא היו מציעים לי".
