תחשבו רגע על ספה ישנה בסלון, מרוטה כזו. עברה הרבה. ישבו עליה הילדים מול הטלוויזיה שעות, חירעו לה את האמ-אמא. היא עשתה את שלה. לא נשאר הרבה מזוהרה. ואז אתם מוציאים אותה לחצר, ופתאום היא הופכת לדבר הכי נפלא בחיים. אמנם שונמכה מהבית לחצר, אבל בעוד שבתור ספה ביתית היא כבר הייתה במצב נורא, כרהיט גן היא הכי מדהימה שיש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
נו, אתם מכירים את הזולות האלה, שיש בהן פתאום כורסא מרוטה? יש יותר נוח מזה? בטוח יצא לכם לבוא למוסך כלשהו ובחוץ יש ספה שנאספה מהזבל, אבל באמצע היום, כשאתה מחכה לרכב, הספה הגמורה הזו היא הדבר הכי נוח בחיים.
אוקיי, זה המשל. הנמשל הוא שאין לך איש שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום. נגיע לכך בהמשך. עד אז אני אתן לכל אחד למצוא גם נמשל משלו, כי בשבוע שעבר כתבתי כאן באופן מנומק שצריך בחירות, ואלוהים שישמור איזה רעש נכנס לי לסיסטם. פתאום הפכתי לגיבור של הפגנות קפלן, שקמה ברסלר שיתפה את הדברים וגם אחים לנשק, ואנשים שאלו למה אני לא בא להפגנה במוצ"ש. מה אגיד להם, שההפגנות שלהם בעיניי מעכבות את הבחירות בכלל? שאם הן עושות משהו זה דווקא לחזק את ביבי?
מהצד השני חטפתי, כמובן. מעריצי ביבי סנטו בי למה אני אומר שצריך להחליף אותו. אבל אני בכלל כתבתי שצריך בחירות. לא כתבתי לא להצביע לו. שיצביעו לו שוב, אם הם חושבים שהוא האיש שיכול להוציא אותנו מהמצר. אז למה לכעוס?
אחרוג ממנהגי ואספר לכם קצת על חייו של כותב: יש משהו מעניין בלכתוב טורים על "המצב", על העולם הפוליטי. קודם כל אנשים שמסכימים איתך מחמיאים לך: "השבוע כתבת מאוד יפה".
לא, אדוני. השבוע כתבתי משהו שהסכמת איתו. לא כתבתי יפה יותר או טוב יותר מבשבוע שעבר, פשוט כתבתי את הדעות שלך. וזה כיף לקרוא את הדעות שלך, כי הן שלך, אז אתה משוכנע שהן נכונות, קפיש?
אבל יש עוד דבר שאולי עוד כותבים מכירים: דווקא הטקסטים האלה שעושים הרבה רעש בזמן אמת, אתה מביט בהם בספקנות עצמית די מהר: מי אני בכלל שאקרא לבחירות? זה תמיד מצחיק אותי לראות איזה בן אדם עם שישה עוקבים קורא לאיזה איש ציבור להתפטר. בשם מי? בשם מה?
ובכן, הבדיחה הזו היא גם עליי. אז כתבתי שצריך בחירות, נו, אז? אז זה אומר שצריך? זה אומר שיהיו? מישהו יזיז או ישנה את דעתו בזכות הטור?
אז למה בכל זאת כתבתי שצריך בחירות? למה חרגתי ממנהגי ומהניסיון שלי מאז המלחמה לחפש רק את מה שמאחד? או. כתבתי את זה, כי אני מאמין שבחירות הן באופן חריג, במקרה הזה, לטובת האחדות. אחרי שעברנו אירוע כה גדול ונורא, חייבים ללכת לעם מחדש כדי להרגיע את מה שמתחיל להתפורר כעת. להסליל את הזעם למערכת בחירות מהירה. וגם אם עמדתי לא תשפיע, אני משמיע אותה מתוך מחויבות פנימית לנצל את הבימה שבכל זאת יש לי, כדי לעשות את ההשתדלות שלי.
תבינו: עיתון, דווקא משום שזה מוצר שלקוח מהעולם הקודם, מאפשר לאנשים לקרוא כל מיני דברים, כולל כאלה שלא יסכימו איתם. וזה חשוב. זה לא המצב בפיד. זה לא המצב ברשתות החברתיות. ברשתות האלגוריתמים יכוונו אתכם להיחשף שוב ושוב רק לתכנים שאתם אוהבים, לאנשים שאתם חושבים כמוהם, שאתם עושים להם לייק ומשתפים.
נחזור לספה. יש לי בחצר היום שתי כורסאות טלוויזיה שהתפרקו מרוב מאמץ. והן פורחות שם כל כך. בבית הן היו אבודות, אבל בסיטואציה החדשה הן עושות טוב. הן משתלבות באופן מיוחד.
מאז 7 באוקטובר, ואני מניח שאני לא היחיד שזו החוויה שלו, קשה לי לשמוח באמת מדברים שבעבר שימחו אותי בנקל. קשה לי להתרגש באותה צורה. ספורט, למשל. עם כל הכבוד למה שקורה במגרש, שזה משהו שתמיד ריגש אותי ומילא אותי באדרנלין, איך אפשר אחרי טקס שנערך בפתיחת המשחק לזכר אוהדים שנפלו, לקחת ללב עוד הפסד או ניצחון? משהו בפרופורציות השתנה.
אבל בשבוע שעבר, כשהפועל ירושלים זכו בגביע ובשעת לילה מאוחרת יצאו איתו למסע בין קברי אוהדים ירושלמים, התרגשתי באמת. לראות את הגביע מונח עם זר על קברו של בן זוסמן ז"ל, ילד מקסים שאילולא נפל בעזה היה קופץ עם האוהדים בהיכל, זה אירוע מרטיט לב. יש לזה משמעות עבור משפחתו, עבור חבריו, עבור הקהילה. אנחנו לא שוכחים אותם.
ברגע הנפת הגביע, לצד קפטן הקבוצה עמד גם אופיר אנגל ששוחרר מעזה, ואחותו של הרש גולדברג-פולין, שעדיין שבוי שם, כיסתה את הגביע עם חולצה שקוראת להחזיר גם אותו במהרה. זה היה רגע שביטא באופן אולטימטיבי את כל מה שאנחנו מרגישים בשנה הזו: גם כששמחים, זה לא על מלא. זה בצילו של הכאב.
מצד אחד, יש גביע, וזו שמחה גדולה; מצד שני, הגביע מכוסה בחולצה הנושאת תמונה של ילד שלנו, ששום שמחה לא תהיה שלמה עד שהוא ויתר החטופים יחזרו הביתה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
