לפעמים בשעות הערב זה נוחת עליה. אני לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, אבל אני ממשיך לחפש לזה שם, אחרי שגם השבוע תפסתי את אהובתי עושה את מה שהיא לא עשתה אף פעם לפני 7 באוקטובר: שוקעת. שוקעת עמוק. שוקעת לתוך עצמה, לתוך הספה, לתוך בִּיצת הצער הגדולה (ותודה ל"הסיפור שאינו נגמר", שהמציא את המושג הזה) ונאנחת אנחה כבדה בלי שום סיבה נראית לעין, לא מעוניינת לדבר או לעשות שום דבר, וצריכה פתאום חיבוק ארוך מאוד – מאוד, די, שחררי כבר! – בלי שום סיבה נראית לעין השנייה.
טורים קודמים של רענן שקד:
ולפעמים, לעיתים רחוקות, היא אומרת משהו. לפעמים היא אומרת שהיא פשוט לא יכולה להכיל יותר את כל הדבר, הדברים, כל האירועים והאירועות, כל הפנים והשמות (ותודה לדני רובס, שכתב את זה) שמצטברים במהירות שיא מבלי להתעכל, פשוט כי אין זמן לעכל כל כך הרבה צער בזמן קצר כל כך. "הדבר שאני הכי לא תופסת הוא משפחות שלמות שנרצחו", היא אומרת פתאום, משום מקום, אחרי שתיקה ארוכה. "הייתה משפחה, ואיננה". ושוב משתתקת.
נדמה לי שהיא בעומס יתר. ב-overload של צער.
גם אני באותו מצב. רובנו באותו מצב. אנחנו לא מסוגלים, אנושית, להכיל את כמויות הכאב והצער שנחתו עלינו במצטבר מאז 7 באוקטובר.
כי זה לא אנושי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קודם אלה היו מאות ועוד מאות ועוד מאות ההרוגים ב-7 באוקטובר עצמו; וגיא ההריגה במסיבת נובה – תמונותיהם וסרטוניהם של הישראלים הצעירים הכי יפים, ומתים, שראיתם; ואז החטופים – מספרם הבלתי נתפס, מאות גברים, נשים, ילדים, תינוקות; ואז סיפורי האונס, ההתעללות, כריתות האיברים; ואז עשרות אלפי הישראלים המפונים, חסרי הבית, הנודדים, המגורשים; ואז המלחמה עצמה, מאות החיילים המתים, ההותרו לפרסום, הטרגדיות שמלחמה בהכרח מביאה איתה: שלושת החטופים שהניפו דגל לבן ונורו; חמישה חיילים שנהרגו יחד מירי טנקים; אני יכול להמשיך, אתם יכולים. כל אחד זוכר כמה דברים, אף אחד לא מסוגל לזכור הכל, כי אין סוף לעצב הזה. ואם יש, לא רואים אותו. זו טרגדיה יומית, שלוש פעמים ביום.
הכל טרי, הכל מגיע בנחשולים בלתי נתפסים.
ועל זה מתווספים המראות והקולות הבלתי נתפסים. גדי קדם, ששכל חמישה מבני משפחתו בניר עוז, זוכה לצרחות "טוב שמתו לכם הילדים" ולבעיטה שפותחת לו את הראש. טלי גוטליב – מה קרה לאישה הזו בילדותה? – מאשימה שמחאת משפחות החטופים "מחרבת את המדינה". בלתי נתפס.
ו"בלתי נתפס", אחח. הצירוף הזה! הצירוף שבו השתמשנו בעבר, אני מניח, כדי לתאר פיגועי התאבדות של חמישה, שמונה, 20 הרוגים; כדי לתאר רצח נורא של ילדה קטנה בשם רוז; כדי לעכל חייל חטוף אחד בשבי חמאס בשם גלעד.
מה ידענו על "בלתי נתפס"? לא ידענו כלום. בדיעבד, בהשוואה, זה היה נתפס לגמרי. אחול-שלוקי נתפס. טרגי ומזעזע, כן, אבל טרגדיות וזעזועים הם חלק מהחיים, והמוח יודע לעכל אותם כשהם באים בזה אחר זה ולא זה על גבי זה.
אבל מה שקרה מאז 7 באוקטובר הוא בלתי נתפס כמותית, והמוח נכנס לעומס יתר של צער וכאב שמפילים אותנו, לפעמים, לאיזה ייאוש שמשתרע מפה עד האופק. לאיזו קהות חושים, לאיזו עייפות כרונית. יש גבול עליון, כנראה, לכמות היגון שתודעה אנושית מסוגלת להחזיק ברגע נתון, ואנחנו חוצים את הקו האדום הזה שוב ושוב, והיום אפילו לא נגמר.
לא. כי עכשיו הותרו לפרסום שני שמות, עם תמונותיהם שוברות הלב של שני צעירים ישראלים שרק רצו – והגיע להם – לחיות את חייהם וחלומותיהם. ואז חילוץ גופתה של שני לוק ז"ל. וגופתו של רון בנימין ז"ל, נשוי ואב לשתי בנות, שיצא לרכיבת אופניים ב-7 באוקטובר, נחטף ונרצח. ועכשיו אורית סטרוק – האישה שמבחינתה 7 באוקטובר הוא "לפני הכל חג שמח" – עולה לשידור אצל אברי גלעד, שמבטו משדר תמידית איזה ריחוק מתנשא וקריר. הכל חלק מהמופע.
ולא רק הוא; גם חלק ניכר מהאנשים שמעדכנים ומפרשנים לנו הצליחו להיעטף זה מכבר בשכבה טפלונית של ציניות וריחוק שמאפשרת להם לגעת בידיים גסות גם בכאב הנורא ביותר ואז לעבור הלאה, לכאב הנורא ביותר הבא, הכל חלק מהמופע. בלי שמות, הם בערוץ 12 שלכם. לפעמים הם עונים לטלפון בזמן שידור (היי אופירה).
וגם הם חלק מהבלתי נתפס. ממה שנראה כמו קרקס טרגי, גרוטסקי, מוכה טירוף, שנמשך ללא הפוגה, מכה ועוד מכה, וכמו שכל אדם שהוכה בקביעות יאמר לכם, כעבור סף מסוים של מכות מפסיקים להרגיש כאב והופכים קהים.
זה, כנראה, המצב שלנו ברוב שעות היום. בעבודה. בסידורים. בחגים שחגגנו למרות שאין טעם או חשק. בארוחות שישי שמברכים בהן "שכל החטופים יחזרו הביתה" ועוברים לאכול.
אבל בשעות הערב של ימי חול, לפעמים אין לאן להימלט – לא מהפושים בנייד, לא מהמבט הנואש שאנחנו מזהים זה בעיניו של זה – ואנחנו פשוט טובעים יחד, ולחוד, בביצת הצער הגדולה. רגלינו הולכות ושוקעות בקרקע היגון הבוצית, והכאב מכריע אותנו. יש יותר מדי ממנו ומעט מדי מאיתנו.
ואנחנו יודעים שאסור לנו; שביצת הצער שבה טובע הסוס ארטקס ב"הסיפור שאינו נגמר" מכסה אותו בגלל הייאוש שעליו הוא לא מצליח להתגבר. ואנחנו מוכרחים להתגבר על שלנו. על הסיוט שאינו נגמר. אני נזכר בדברים שאמרה ד"ר דפנה שפט, פסיכיאטרית בשירות הציבורי, בטקס המשואות האלטרנטיבי בערב יום העצמאות: "כמי שמטפלת שנים בניצולי שואה, אני יודעת – לא מאמינה, יודעת בוודאות – שגם אחרי האסונות הגדולים ביותר, יש חיים, יש תקווה ויש תקומה... מה שכבה, יידלק שוב".
ואני מאמין – לא מאמין, יודע בוודאות – שדפנה צודקת. אבל עוד בטרם יידלק שוב מה שכבה, המוח – והמציאות שמזינה אותו – יצטרכו לחזור לרמות נסבלות של יגון. התמשכות המלחמה מבטיחה רק עוד ועוד ממנו. התמשכות הקדנציה של האיש שבמשמרתו התרחש האסון והוא לא חולם לזוז מתפקידו או להכיר באחריות כלשהי, מבטיחה רק עוד ממנו.
והצער והכאב ממשיכים להיערם ולהתגבהַּ כמו לבני טטריס, וזה פשוט יותר מדי למוח אנושי בודד. משחקי טטריס נגמרים ב-Game Over, ישראל לא תיגמר ככה. אבל למען שפיותה והמשכה, אנחנו נצטרך לייבש את ביצת הצער לא דרך שום שמחת חג מזויפת; דרך תחילתו של תיקון.
בשבוע שעבר ייחסתי כאן "חזירות" למגזר מקצועי שלם – שמאי מקרקעין – בעקבות התנסות אישית. המגזר התקומם, ואפשר שבצדק; עבודת שמאי המקרקעין מורכבת ותובענית בהרבה מרבע השעה שייחסתי לה, והשמאים גובים תמורתה סכומים שבעיניי הם ניכרים, אבל אחרים יראו בהם ראויים ואפילו נמוכים ביחס למאמץ הנדרש. כך או כך, לא הייתה כוונה לפגוע באיש, או במקצוע, והתנצלותי בפני כל מי שחשו עצמם נפגעים מהדברים.
