היא ביקשה לנשום / הבטתי בה והייתה לי הרגשה שקשה לה לנשום כי היא הוציאה את המילים הנרדפות שלה לאט-לאט, כמו מכונת כביסה שנעצרת אחרי מיליון סיבובים. זו הייתה שיחה פתאומית שניהלנו באקראי באמצע הרחוב אחרי שעצרה אותי ושאלה: "אתה זה אתה?"
"אני זה אני, עד כמה שאני יודע", עניתי. אחר כך השתתקה וכשהיה ברור שקשה לה לנשום שאלתי: "אגב, רצית משהו?"
"סתם, רק להגיד לך תודה".
"על מה?"
"על הכל", אמרה.
הייתי נבוך.
"את מעשנת? או לחוצה?"
"ממש לא".
"אולי אסתמה?"
"חלילה".
"אז למה את מדברת כאילו קשה לך לנשום?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
"בגלל המצב", אמרה. "פשוט אין לי אוויר. ובנוסף אני גם אמא של חייל (אז על אחת כמה וכמה). ובנוסף אני ממפוני הצפון וחלק ממשפחות החטופים".
"באמת? כל אלה?" "טוב, גם אם זה לא הכי מדויק", העירה במבוכה קלה, "ככה אני חשה בימים אלה כישראלית".
לפחות לגבי עובדה אחת הייתי בטוח, כי כשהוציאה תעודת תושב מעיר שזכתה לעלות לליגת העל לפני שבוע, אבל חוטפת הפגזות יומיומיות, הבנתי שהיא משם, חיה כרגע בטבריה ולא מתכננת לחזור לקריית-שמונה עד ש...
היה בה משהו נוגע ללב (אבל בינינו, מה לא נוגע ללב בימים אלה?).
"אני רוצה לדבר על שני לוק, יצחק גלרנטר, רון בנימין ועמית בוסקילה ז"ל והשם ייקום דמם", אמרה. "רוצה לזכור אותם. אז בוא אתה ואני נעמוד פה דום לזכרם", הציעה ודמעות מילאו את עיניה מתחת משקפי השמש.
וכך עמדנו דום. באמצע הרחוב. עיניי סקרו את הסביבה. הפחד, ההיסטוריה, החששות, כל מה שעברנו בדום הפתאומי הזה שלא היה קשור ליום הזיכרון, למשואות ולטקסים. זה היה טקס אישי של שני אנשים לזכר הנשמות הטהורות הללו.
וכשנפנתה ללכת, שאלתי בזהירות מתבקשת (נוכח משקפי השמש שהסתירו את פניה), "את לא במקרה גימ"ל מהמוסד שהדליקה משואה?"
"לא, מה פתאום", אמרה. "אני זו שמתקשה לנשום, אמרתי לך".
גם "סלואו הנד" נגדנו / אני זוכר בערגה שובבה שפעם הייתה איזו מדינונת בקצה העולם, שמאמן כדורגל ישראלי בשם שמעון שנהר אימן שם, והם היו למיטב ידיעתי "אבסולוטלי" בעדנו. אבל זה כבר פאסה. גם יד מושטת בהיסוס אין כבר. אפילו אריק קלפטון, מגדולי הגיטריסטים (אחרי סינגולדה), שמכונה "סלואו הנד" נגדנו. ואז נזכרתי במשה סרדינים מהשכונה שלנו, שכשהיה יורד לרחוב כולם היו בורחים ממנו. זו התחושה עכשיו למול כל האנטישמים ששונאים אותנו בעולם ובמכללות ארצות-הברית ובהאג הצבועה בצבעי צביעות. אפילו בבלג'יק (בלגיה) חטף יהודי אחד בשם אוחנה מכות ברחוב כי הוא ז'וויף (יהודי). מכות זו השיטה השכונתית עכשיו גם פה. זוועה.
לא היה לי מפתח / הסצנה הבאה קרתה ליד דלת הבית, כשחזרתי מהופעה בשוני לפני שבוע והמפתח נתקע לי. "פתחי לי את הדלת", הזדעקתי, אבל היא ישנה שנת ישרים ואני הייתי עדיין תחת השפעת האדרנלין מההופעה ובמיוחד מהקהל הרגיש שעמד ומחא כפיים ממושכות לזכר ליאור ארזי ז"ל, לוחם שלדג מגבעת חיים איחוד שנפל בעזה ושהוריו באו להופעה, ולזכר ייטב לב הלוי ז"ל, לוחם הימ"מ שנפל באותו שבוע - להם הקדשתי את השיר "מלך העולם". יהי זכרם ברוך.
אגב, הבן שלי יונתן התארח ושר ברגש שיר חדש שכתב בשם "גיבורים", על צעירים ישראלים שיצאו לקרבות, ובעל כורחם נהיו סיפורי גבורה.
ועוד אגב, ראיתם את הפרזנטורים של "רנואר"? חלקם קטועי ידיים ורגליים. מבצע אדיר! אם אפשר לנסח את זה ככה.
להקת אחרית הימים / היה מאוחר והייתי עייף ואו אז נזכרתי בשיר "פתחי לי את הדלת" של עמוס קינן וזוהר לוי, ששרה בזמנו להקת אחרית הימים (איזה שם מפחיד בקונטקסט).
"פתחי לי את הדלת
כבר אחרי חצות.
הכל נגמר בעיר
כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא
ואין כבר מה לרצות,
העיר כבר נגמרה
רק הבדידות נמשכת".
הוצאתי ת'גיטרה ושרתי בתקווה שזה יעיר אותה אך לשווא. ולרגע הייתי (סליחה על ההשוואה) כמו אחד שנקלע למצב ואין מישהו שיעזור לו. לא-לא, אני לא משווה חלילה למצבים אקוטיים, בלתי נשכחים והרואיים שעברו רבים מאיתנו. בסך הכל ביאס אותי שהדלת לא נפתחת.
אז כיוון שהיו לי מים מבקבוק שתיתי. וגם היו מים בברזייה לאפשרות שחיזבאללה ישתגע ויתקוף את מקורות המים והחשמל בארץ. וכיוון שבאמת הייתי קצת עייף, אז בלית ברירה, בדיוק כמו בליל הכטב"מים, נרדמתי שעון על הדלת. קראתי לזה נמנום, אתם יכולים לקרוא לזה בריחה מהמציאות.
פתאום משהו לסמוך עליו / אז זה היה המצב באותו לילה לפני שבוע. והוא היה רק חלק מהמצבים שאנחנו עוברים ושנראה לפעמים כאילו בכלל מעמידים אותנו במבחן. אבל דווקא אז לפתע מצאתי משהו לסמוך עליו. שואלים מה? בבקשה.
פתאום באותו לילה באמצע הסיטואציה ההזויה ללא מפתח שמאפשר לחזור הביתה, סמכתי על הזמן. כן-כן, עליו ועל המשפט הידוע "הזמן עובר ועושה את שלו", שכוונתו שאמנם דרך הזמן העובר אנחנו מזדקנים ומתקמטים, אבל יש לו גם תכונות אלטרואיסטיות כמו לרפא פצעים של אנשים, לייבש להם את הדמעות, להפוך את החיים האמיתיים לזיכרונות ולהציע פתרונות ומענה שאין כרגע ואולי יבוא אחר כך, עם הזמן.
אליס והבורקס המנחם / ואז הזמן עבר. לא יודע כמה, כי לא ספרתי. ולפתע, כצפוי, דווקא כשלא הייתי מוכן נפתחה הדלת ונפלתי לרצפה כמו אבן. כידוע הצפוי הוא הרי כל מה שלא צפוי, אז לא הופתעתי כשהיא שאלה בהיסוס, מה אתה עושה פה?
"אני גר פה", עניתי ונזכרתי בכל המפונים והחטופים שאיבדו את בתיהם ומפתחותיהם בצפון ובדרום ונשכחו.
"ולמה לא נכנסת? דאגתי לך כבר".
ידעתי שאם אתחיל להסביר לה את כל הצרות שעשה המפתח עלול לעבור זמן יקר, אז זה נראה לי מיותר ולא פרופורציונלי לחיינו פה.
וכך נכנסתי ועליתי לישון. השעה הייתה כמעט שבע בבוקר (הזמן עשה את שלו וזז, אמרתי לכם).
למחרת קמתי ושמעתי שאליס מונרו, הסופרת הקנדית שאני הכי אוהב בעולם, מתה. שהמסוק של האיראני התליין נפל והרג אותו. שהתובע בהאג התנפל עלינו באגרסיביות מקוממת. ועוד דברים שקורים בזה אחר זה במהירות מטורפת באזור שלנו. החיילים הנהדרים המשיכו להילחם ולהקריב, באיכילוב עשו טקס ושרתי שיר, הפוליטיקאים התחילו לריב "אגיין" במושב הכנסת, מכבי ת"א זכתה באליפות, והודעות על יצורים עוינים בצפון (כטב"מים) וירי בשדרות ובאשקלון כיסו את המסך של "מאסטר שף" שהמשיכה לאפות לנו לא פחות ולא יותר מאשר "בורקס מנחם".
אוי במבי / בבוקר נסעתי לתחנת הדלק לרחוץ את הרכב המטונף, ותוך כדי חשבתי, מה קרה לנו? ולמה אנחנו לא אוהבים האחד את השני? ומי עוד אוהב אותנו?
ואז לפתע חשתי שגם אני מתקשה לנשום. וכך גם זה שעמד לידי בתחנת הדלק ומילא 95. ואפילו ההוא מוולט עם האופנוע הממהר וההם שנסעו ברכב לידי.
ופתאום כשראו את שתי הבנות החטופות (שכבר חזרו) מדברות מהשבי נזכרתי שוב בכל החטופים שלנו ובסרט "במבי" שאיבד את אמו בסיפור הישן ההוא ובכה בכי תמרורים, כי רצה שהיא (או מישהו) יבואו כבר להציל אותו כי הזמן הלך ואזל.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
