הכלבה שקשוקה כבשה את המדף, הבמה והמסך הרבה לפני החתול כראמל של מאירה ברנע-גולדברג, שכבודו במקומו מונח. העובדה שכוכבי הילדים האמיתיים הם לא גיבורי-על מהחלל, אלא כלבה וחתול, לא מפתיעה את גליה עוז, שבביתה לא מצאתי שום שקשוקה, לא עם זנב וגם לא במחבת. "בעלי חיים", היא מחייכת, "זה הכי אנושי".
עוד כתבות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בביתה של עוז (60, נשואה לעמית רטר, הייטקיסט) מעולם לא גרה שקשוקה מהסוג הנבחני. "מישמיש היה כנעני מעורב קטן שגידל אותנו ואת הילדים במשך 18 שנה, ואחרי שהוא מת החתולים השתלטו לנו על החיים", היא מספרת ומשלחת את מיץ ("הזקן החמוד") לגינה. היום שלה מתחיל בהאכלת 20 חתולי רחוב ומסתיים ב"בגין, עם משפחות החטופים ונגד העריץ שמעולם לא שם אותם בראש מעייניו", כשבין לבין היא מתרוצצת בין בתי ספר בכל רחבי הארץ, עם דגש על תלמידים מפונים.
אם לא הכנת לי שקשוקה, לפחות ספרי איך נולדה "שקשוקה".
"תמונת הילדה ששקועה בעצב מפני שהגורה שלה נעלמה ישבה לי בראש הרבה שנים, מילדותי, והשם שקשוקה צילצל לי שמח ומשקשק. למדתי קולנוע, עשיתי סרטים דוקומנטריים, וכשכתבתי את "שקשוקה נעלמת", לפני 17 שנה, זה היה במטרה להצחיק את הילדים שלי – אלון (29, קולנוען) ויעל (27, עובדת סוציאלית). אמרתי לעצמי, 'אם הם יחשבו שזה טוב וקריא, אז יופי, יש לי את זה'. מה הייתי עושה אילו הילדים שלי לא היו מתלהבים? הייתי עוצרת ועובדת על זה עוד ועוד. יעל, בתי, היא הקוראת הראשונה שלי עד היום".
עלילות שקשוקה מעוגנות בילדות שלך?
"לא, אני כותבת על הילדות שהייתי רוצה שתהיה לי. הילדים האלה מתקנים אותי. יולי, גיבורת 'שקשוקה', היא הילדה שרציתי להיות ולא יצא לי, קשת היא הילדה הכי מוצלחת שאף פעם לא הצלחתי להיות. אביב הוא הגיבור האהוב עליי ביותר כי הוא ממציא סיפורים כדי למשוך תשומת לב. הוא יגדל להיות סופר".
מאז ומתמיד ידעת שאת רוצה לכתוב לילדים?
"תמיד כתבתי, זה התפתח עם השנים, ונעשה לוודאות רק בזכות ההצלחה של הספרים, שנמצאים כל הזמן במחזור הדם, מושאלים בספריות, מודפסים במהדורות חוזרות ותורגמו לארבע שפות. הספרים הראשונים בסדרה, בני יותר מעשור, נראים ונקראים כאילו הם נכתבו עכשיו. השפה שלהם לא השתנתה. זה מפני שאני כותבת בשפה לא גבוהה ולא נמוכה, כאילו פשוטה אבל בעצם מאוד אינטנסיבית ודחוסה, כמו החיים".
כשיצאת לדרך עם טייטל של סופרת, הוצגת כבתו של עמוס עוז?
"למזלי לא".
שם המשפחה הזה עזר לך או הקשה עלייך?
"לא זה ולא זה".
וזה הפיל שבחדר. לפני שלוש שנים פירסמה עוז את הספר "דבר שמתחפש לאהבה" (כנרת-זמורה, הוצאת הבית שלה) שהוצג כעדות כנה וחשופה על חייה בחיק אביה. בספר טענה עוז בין היתר כי בינה לבין אביה שרר נתק, על רקע אלימות והשפלה שספגה מצידו. על השערורייה הציבורית שקמה בעקבות החשיפה היא שילמה בנתק מאמה, אחותה ואחיה, שהפריכו את גרסתה. "לא ניכנס לזה", היא אומרת.
את מתחרטת על פרסום הספר?
"לרגע לא. זה ספר שפתח שיח על התעללות במשפחה, נתן קול להמון אנשים ואיפשר לדבר על הרבה דברים שעד אז היו בשתיקה, אבל בואי נדבר על דברים שמחים. את יודעת איך 'שקשוקה' הגיעה לטלוויזיה? זה נשמע כמו אגדה, אבל שככה יהיה לי טוב. אבנר ברנהיימר, תסריטאי, ישב במשרדה של המפיקה שולה שפיגל, ראה את ספרי 'שקשוקה' על השולחן ולקח אותם עבור בנו, יואל, שהיה אז בן 7.
"הוא אמר לילד 'תקרא ותגיד לי אם זה שווה סדרה' ובן השבע קרא והמליץ. לאחרונה סגרנו מעגל. הוזמנתי לבית הספר לטבע בדרום תל-אביב, שבו לומדים גם ילדי קיבוץ רעים, ופתאום נכנס תיכוניסט כבן 17 ואמר 'אני יואל ברנהיימר'. הצגתי אותו לתלמידים כבנו של יוצר הסדרה. יותר מזה, הוא הילד שבזכותו נולדה הסדרה".
את עוקבת אחרי השידורים ב"כאן חינוכית"?
"איך אפשר?" היא מצטדקת, "אני לא מספיקה, יש מאות פרקים. עכשיו כותבים את העונה החמישית או השישית. בעונה הראשונה הייתי צופה אדוקה ושמחתי בכל פעם שגיליתי עד כמה הסדרה ירשה את הדנ"א של הספרים".
באיזה מובן?
"בספרים שלי אין שום דבר אסקפיסטי. נורא קל לכתוב פנטזיה שבה, לכאורה, יכולים לתקן הכל במחי קסם. וכיוון שבחרתי בריאליזם, אף פעם אין אצלי 'סוף טוב מדי'. בפרינציפ. בעצם, אני מציבה מראה גדולה מול הקורא ומצביעה על ההבדל שבין המר לבין המתוק. נדמה לכם שילדים לא יכולים להתמודד עם זה? אתם טועים. אצלי, במקביל לבעיות יש תקווה ויש חום אנושי והילדים שואבים כוח מהחברות שביניהם. לדעתי, הסיפור שלנו בעולם הוא לא רק הצלחה, אלא גם חיים של משמעות".
זה המסר שלך לדור העתיד?
"אני שונאת את המילה מסר ואין אצלי מסרים, אבל אפשר לחתור לחיים של משמעות שאין להם קשר להצלחה חברתית או כלכלית. לדעתי, באמירה הזאת יש משהו מאוד משחרר. אנחנו רואים את המציאות, שבה הכל לא בסדר, ולמרות זאת אנחנו מאמינים שיהיה בסדר. למה? כי אנחנו אוהבים האחד את השני".
זה מה שעומד מאחורי דמותו של מייקי, שהבליחה בספר החמישי של "שקשוקה" והפכה לסדרה עצמאית. הראשון, "אני מייקי", נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. החדש, "מייקי וקשת", עם איוריה הנוגעים ללב של רות גוילי, יחכה לקהל הצעיר בדוכני שבוע הספר.
"את 'מייקי' הראשון היה קשה מאוד לכתוב", היא מעידה. "שאלתי את עצמי, מי ירצה לקרוא ספר על ילד שאף אחד בכיתה לא רוצה לשבת לידו? ואז התחילו להגיע התגובות. מורה בראשון-לציון סיפרה לי ש'מייקי' הוא אורח קבוע בכיתתה.
"כאן ילד אומר לי 'אצלנו בשכבה יש איזה 30-40 מייקים', ושם ילדה מחבקת אותי בסוף המפגש ולוחשת לי באוזן 'הייתי מייקית ואני עובדת על עצמי כדי להשתנות'. כשהתקשרו ממשרד החינוך לבשר לי ש'אני מייקי' זכה בפרס דבורה עומר, התחלתי לצחוק. נציג משרד החינוך שאל מה מצחיק ועניתי, 'משרד החינוך נותן למייקי פרס? אתה יודע איך הוא מתנהג? הוא זורק כיסאות והולך מכות'".
גם 7 באוקטובר ייכנס לספרים הריאליסטיים שלך?
"הדמויות שלי עומדות בפני עצמן בכל מקום בעולם, זה כוחן, אבל לא אקח אותן לטיול פורנוגרפי בעוטף עזה מפני שגם אני לא נסעתי לחורבות בארי ולא ראיתי אף סרטון זוועה. המציאות נכנסת לספרים בגדול, אבל לא באופן קונקרטי-פוליטי. למשל, תמיד נוכח בהם צער העולם. הרי השקר הגדול ביותר שאנחנו מוכרים לילדים הוא האושר שגלום בשנות הילדות והנעורים. רובנו איבדנו את היכולת לראות כמה עמוק הצער של ילדים על האובדן שהם חשים כשילד מתרחק מהם או כשהם נכשלים".
אנחנו שוכחים ומשכיחים בכוונה?
"אנחנו רוצים לחשוב שהילדים מתמודדים טוב, שיש להם שמחת חיים, שהם גמישים וסתגלנים, וכל הדברים האלה באמת נכונים, אבל זו לא סיבה להפנות את המבט לצד כדי לא לראות את הצער שלהם. אנחנו רוצים שהם לא יצטערו, זה טבעי, אבל העבודה שלי היא להאיר את הצרות ולהראות שהילדים מתמודדים איתן בכך שהם שומרים אחד על השני".
וילדי העוטף, ניצולים ומפונים, הם הקהל האידיאלי לתכנים שעוז מביאה אליהם. "אי שם בחורף הגעתי לבית ספר שמש באילת, שרוב תלמידיו הם מהמועצה האזורית אשכול. הקימו מתחם עם עשרות אוהלים ומאות תלמידים. לאחרונה חזרתי לשם ושמחתי לראות שמהמסה הענקית נותרו 40 תלמידים. אני מקשיבה להם, אבל אף פעם לא מדובבת מפני שדרושה כאן אוזן מקצועית. ילדים סיפרו לי כמה הם כועסים על שתלשו אותם מבתיהם וכמה זה מעצבן שאפילו אין להם למי להפנות את כעסם.
"באופקים עברתי בין מקלטים שבהם שוהים תלמידים שלא פונו וזמן ההתרעה שלהם קצר. אמנם הכותרת היא 'מפגש עם ילדים', אבל בכל ביקור כזה אני מגלה כמה חשוב לשוחח עם מי שאחראי על הילדים, הורים ומורים וגננות וסייעות וכל מי שתפקידו מחייב אותו להחזיק פאסון ולהתחיל את יום העבודה בחיוך ובשמחה".
מה קורה כשאת מגיעה לכיתה שבה לא נמצא אפילו ילד אחד שקרא את "שקשוקה" או "מייקי"?
"יש לי הרבה ניסיון, אני מזהה מיד מי יושב מולי ומה יתאים לו. לילדים אי-אפשר לזייף, הם מרגישים מיד מי אוהב אותם ומי בעדם. לקראת מפגש, אני מבקשת מהמורות לקרוא את אחד מהספרים כסיפור בהמשכים. לא תמיד זה קורה, אבל אני ממשיכה להתעקש על זה מפני שיש ילדים שאם לא יקראו להם בבית הספר הם לעולם לא יפתחו ספר. אם מפני שבבתיהם אין ספרים, ואם מפני שאף אחד לא גילה להם שלקרוא זה מגניב".
אפשר להשריש בילדים את אהבת הקריאה?
"בוודאי, זה יקרה בתנאי שלצד הילד שמתחיל לקרוא יהיה מבוגר, הורה או מורה, שאוהב לקרוא. זה הסיכוי שהילד יקרא. אחרת זה לא יקרה. אל תתחילו עם 'זה חינוכי לקרוא' ו'זה יעשיר לך את אוצר המילים'. לא. צריך מישהו מבוגר שחושב שזה מדליק לקרוא והילד יידבק. כשאני מקריאה בכיתות מהספרים שלי, התלמידים נדבקים. זה עובד".
מדי שנה, בחודש יוני היא "לא רואה את הבית בשל שבוע הספר ואירועיו. מפגשי בוקר בבתי ספר, אחר הצהריים בספריות, לא תמיד זה קל לי, אני שונאת לנהוג, אבל למזלי אני לא חייבת לעשות פן לקראת כל אירוע. אני עדיין רואה את עצמי כקיבוצניקית, מותר לי להיות טום בוי".
בימים אלה היא בודקת איך תוכל לעמוד בכל ההתחייבויות מבלי לוותר על המשבצת הקבועה שלה בצומת קפלן. "אנחנו חיים בתחושה שעוד מעט הכל יחזור למה שהיה קודם", היא אומרת. "הילדים יחזרו לטיקטוק ולכדורגל, אנחנו נרבוץ בלילה מול נטפליקס וכולנו ניהנה מהשגרה שחזרה, וזו טעות גדולה. מי שחושב כך מתנהג כמו ילד שמבחינתו, מה שלא נראה לעיניו לא קיים. זו התנהגות ילדית. הילדים שלנו לא יוכלו לחזור לחופשות בחו"ל והכל נהדר אם נמשיך בקו הכוחני של מלחמה ונקמה. הרעב של הילדים בעזה כבר כתוב בקורות החיים של הילדים שלנו, ואנחנו צריכים להתבגר ולהבין איך לא להנציח את המצב הזה ואיך לא להוריש אותו לדורות הבאים".
ילד שהוריו נרצחו לעיניו מסוגל לחשוב על ילדי עזה הרעבים?
"כל הילדים שחיים היום במזרח התיכון, הילדים שלנו ושל הפלסטינים, יגדלו ועדיין יהיו באותו המרחב. אין ילד שיתבגר במזרח התיכון בלי ש-7 באוקטובר יופיע בקורות חייו. וזו לא אמירה שיפוטית, אלה העובדות, והפתרון היחיד הוא הסדר מדיני. אני מצפה מכל הורה, ומכל מי שאכפת לו מאיזשהו ילד במדינה, לצאת מהמוד של לנצח ולנקום. אי-אפשר למחות את השנאה, אבל עמים מגיעים להסדרים ועם הזמן אולי גם מתפייסים. אם לא נחתור, כולנו, להקטנת הלהבות ולהסדר, נדון את ילדינו ונכדינו לעתיד מתמשך של ההווה. את אלה שיישארו בישראל".
את רואה סוף טוב?
"אני פסימיסטית שכן ישנה טוב בלילה. כשאני לא כותבת".
