יש לי קללה וברכה - אני סופר-רגיש. אדם בלי עור. קצת כמו בובספוג שאני מדבב כבר 21 שנים, זה סוג של סימביוזה שלא ברור מה בא קודם, הביצה או בובספוג. הוא נורא מגיב לדברים, הוא סופג. במובן הזה הגוף שלי הוא הברומטר שלי, והרגשתי דרכו שקצתי עד דק ביציאות, בברים ובאלכוהול. הבטן לא הגיבה טוב יותר לאלכוהול. הרגשתי שהגוף שלי לא רוצה את זה יותר. לא הייתי איזה אלכוהוליסט, אבל הייתי כמו האנשים הצעירים בתל-אביב, שותה הרבה בברים, שותה בבית בערב שתי כוסות יין. באיזשהו שלב האלכוהול התחיל לכאוב לי בבטן. הלכתי הרבה שנים לאוסטיאופת שאמר לי שאלכוהול זה "ביג נו-נו". גם קפאין, שעם זה היה לי קשה ברמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן יש לי את הגראס, אני לא מסתיר את זה שאני מעשן. אני מקבל מרשם מהמדינה בגלל פציעות שחוויתי בתיאטרון. יש לי שתי פריצות דיסק, בגב ובצוואר, וקרעים במיניסקוס בברכיים. אלו לא פציעות מנפילות אלא מה שנקרא מיקרו-טראומה, פציעה שנגרמת כשאתה עושה משהו באופן חזרתי.
אמנות הפרפורמנס על במה היא מדיום מאוד פיזי. אתה לא ממש יודע את זה כשאתה מתחיל. בסוף הכלים של השחקן הם הגוף והקול שלו, ואלו אינסטרומנטים שעם השנים מתבגרים ומתבלים, אתה צריך לתחזק אותם. אני כבר קרוב ל-40 שנה על הבמה, התחלתי בגיל שמונה. זה לא צחוק. הגוף שלי נושא את התקופה הזו. קשה לשים את האצבע לגבי המנוע של משפחת מוסרי, נראה לי שזה הגיע מאמא שלי. היא הייתה בלהקה צבאית עם שלמה בראבא, עמרי ניצן וניצה שאול, אלו היו הימים שהלהקות הצבאיות היו ה-דבר. גנטית קיבלנו את המנוע ממנה. אבא שלי הוא בכלל מהנדס מיזוג אוויר מרכזי, אבל גם לו יש אמביציה ומוסר עבודה. אנחנו אנשים שכל הזמן עובדים.
הייתי ילד מבוגר. טל ואני היינו ילדים שחקנים עוד בבית, ממש מגיל אפס. זה מה שחיבר בינינו. היינו עושים תוכניות רדיו כאלה, היה לנו מיקרופון עם מגבר ישן של ההורים, טל היה עושה את כל הדמויות של המנחים, מני פאר ושלמה ניצן, ואני הייתי מחליף דמויות. אחר כך עשינו את טוביה צפיר, הוא היה החקיין הראשון שכולם שאבו ממנו השראה, וגם אנחנו. באנו לגן של אחותי שצעירה ממני בשנתיים וחצי ושרנו “עם אחד שיר אחד”, טל חיקה את שמעון פרס ואני את יצחק שמיר. כל בית הספר ידע מי הם האחים מוסרי. בכיתה א' לקחו אותי להיות כוכב אורח בפתיחת שנת הלימודים עם מקהלת בנות כיתה ו'. איך ידעו שאני שר בכיתה א'? אני חושב שטל אמר להם. בהמשך נבחנו שנינו למחזמר. זה רגע מאוד קריטי בעיניי. אני קורא לזה דלתות מסתובבות. אני הייתי בן שמונה, טל בן 11, נבחנו לשני תפקידים שונים ושנינו התקבלנו. תארי לך שהיינו נבחנים לאותו התפקיד, ורק אחד היה מתקבל? היה שם משהו שהיה ממש כתוב בכוכבים. מאותו היום של האודישן ההוא למחזמר נוצר דומינו שאין לו מעצור. נכנסנו לבית ספר לאמנויות, הדברים התחילו להתגלגל. התקבלתי ל”שמיניות באוויר" עם דליק ווליניץ, ואז ל"תופסים ראש". בגלל שהתחלנו בתיאטרון, שנינו נמשכנו לזה. מצד אחד זה הפך אותי לנורא מבוגר, התייחסתי למקצוע בחרדת קודש, ומצד שני, זה גרם לי לעבוד שעות נוספות בזה שיאהבו אותי בכיתה, כי התחילו קצת לקנא בי. הייתי הולך לילדים אחרים הביתה לעזור להם בשיעורים".
אז איפה נכנסת הילדות, בעצם?
הכל היה סביב העבודה. היו לי חיי חברה, אבל לא כמו של ילד רגיל. ב-15:15 הייתי מסיים בית ספר והולך לחזרות ל”תופסים ראש” עד 18:00 – 19:00. משם הייתי מתקשר בטלכרט לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי, כי יש הצגה בערב. הייתי מסיים הצגה בקאמרי בחצות. בדיעבד אני חושב שאלו לא חיים שילד אמור לחיות, אבל רציתי בזה מאוד ונהניתי מכל רגע. אני לא מתחרט על שום דבר מאז ונזכר בתקופה הזאת בערגה. את המחיר שילמתי דווקא בבגרותי. עד היום אני מתהלך בתחושה של - מתי חופש? מתי יש לי זמן לנוח? מתי אני יכול להסתלבט? התחלתי להתעייף, אבל המקצוע הזה משאיר אותך צעיר. טל עושה גם דברים לילדים, אז אני חושב שזה בכלל משאיר אותו צעיר מאוד. אני לעומתו התרחקתי מעולם הילדים כמו מאש. אחרי כל השנים שהייתי ילד ונער שחקן לא רציתי לשמוע על תחום הילדים, רציתי שייקחו אותי ברצינות. לטל תמיד היה ראש יותר מסחרי, הוא יותר דומה לאבא שלנו במובן הזה. מסתכל על החיים בצורה יותר פרקטית. יש לו משפחה ושלושה ילדים, אני באיזשהו אופן לקחתי את המקום היותר-פריבילגי, עד היום לא הקמתי משפחה.
זה היה לי קשה בתור ילד. אני חושב שהפער בין אהבת הקהל ומחיאות הכפיים שהייתי מקבל בתיאטרון ובטלוויזיה לבין הערך העצמי שלי, היה גדול. אני נושא אותו עד היום. טל תמיד היה יותר גבוה וחתיך, וזה היה נורא בחוץ אצלנו. היינו מקבלים הביתה 20 מכתבים ביום. אני זוכר שהייתי יורד ולוקח חבילה של מכתבים ומתנות, כשטל כבר היה ב"צעירי תל אביב" ואני עוד לא. שנינו היינו מוכרים, אבל המכתבים היו תמיד לטל. מתוך כל המכתבים אולי הייתה איזו מישהי שגם אוהבת את עידו.
הייתי ילד שעיר מאוד, היו לי גבות נורא עבות ושפם, זה היה משהו שנורא שנאתי כילד. ב"תופסים ראש" הייתי צריך לשיר "ארץ קטנה עם שפם" בתור חיקוי של קורין אלאל והרגשתי השפלה, כולם רואים שאני שר ושיש לי שפם. הייתי נורא רומנטיקן, כתבתי והלחנתי שירים לבנות, חיקיתי קצת את אביב גפן או את בן ארצי, שהיה שנה מעליי בבית ספר והיינו חברים. נורא רציתי להיות גם סינגר-סונגרייטר. לא באמת הלך לי עם בנות, הייתי מתאהב במלכת הכיתה, היא לא הייתה רוצה אותי, אז הייתי כותב לה שירים. פעם כתבתי על כל המגרש עם גיר 'אני אוהב אותך שירלי', ואז בא מלך הכיתה והוסיף 'מוסרי' וכעסתי. אני זוכר שטל נסע לפסטיבל עכו וחזר עם היקי מדנה דבורין ובנדנה, ואני בכיתי מקנאה. רצית גם היקי, רציתי דנה דבורין, רציתי בנדנה, רציתי את כל הדבר הזה. אז הצטרפתי גם ל"צעירי תל אביב". בדיעבד, זה הדבר היחיד שעשיתי בקריירה שאני פחות משתגע עליו. אני לא חושב שזה היה בשבילי. הלכתי לשם מהמניעים הלא-נכונים: בעקבות טל, מתוך קנאה ורצון במעריצות. הערך העצמי זה משהו שאני מתמודד איתו עד היום.
הלכת לטיפול סביב הדבר הזה?
כן, שנים רבות. התפקיד ב"אל תתעסקו עם הזוהן" היה משנה חיים. הוא עזר לי מאוד עם הערך העצמי. פתאום הייתי נכנס לברים בתל-אביב ובנות לראשונה הסתכלו עליי. כשהפכתי מפורסם יותר והתחילו להחזיק ממני, אז נהייתי יותר מסקרן כנראה. אבל כשאני בלוס-אנג'לס בענייני עבודה, אם אני הולך לבר, הדימוי העצמי שלי ממש יורד, כי כולם שם גבוהים מאוד. אם אני פותח טינדר בכל מיני מקומות בחו"ל, ישר אני מרגיש שאף אחת לא רוצה אותי.
גיליתי שבכל הנושא של יחסים אני דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. דוקטור ג'קיל הוא הרומנטיקן שתמיד מאמין באהבה מושלמת ומונוגמית, ומיסטר הייד מתחיל פתאום לבצבץ לו, ומסתבר שיש בי אחושרמוטה של מיסטר הייד.
תסביר.
אני מאוד אוהב נשים ולא מצליח להתחבר לקונספט של אישה אחת. הייתי שם, היו לי מערכות יחסים. הפעם הראשונה שעברתי לגור עם חברה הייתה עם שירי גדני, שלמדה איתי באותה כיתה בניסן נתיב. אני חיזרתי אחריה, היא הייתה עם שי כרמלי פולק הבמאי והם גרו ביחד. קינאתי, אני תמיד מקנא. רציתי אותה גם, כולם רצו אותה. בסוף אני, נפוליאון הקטן, כבשתי אותה. עברנו לגור יחד וזו הייתה בשבילי טראומה. הייתי בן 23. התקבלנו לתיאטרון גשר, סיימנו ניסן נתיב, היינו כוכבים, הייתי יורד למטה פה במרכז העיר, רואה את כל הבחורות של תל-אביב ונטרף, משתגע, נכנס לפומו, כאילו אני מפסיד. נפרדתי משירי וזו הייתה פרידה קשה. התחילו שם שנים של הוללות, ואולי זה היה המרד שלי. 15 שנים השתוללתי בתל-אביב. את לא רוצה לדעת.
קבלו את זה. כן, בתוך הפרצוף שלכם, אני יודע שקשה לכם, כי גם לי קשה, אז אני יוצא מהארון עם זה. היו שנים שאמרתי שאולי אני פוליאמורי, אבל אז אני צוחק ואומר, לפני שתהיה פוליאמורי, בוא תבנה מערכת יחסים אחת. עכשיו משהו מתחיל, אבל אני מאוד זהיר. אני יודע אחרי שנים של ניסיונות, שנים של פסיכולוגים, שנים של לבד, שאני רוצה לקבל את עצמי כמו שאני ולהפסיק להילחם.
אני אוהב ילדים ורוצה ילדים, כי נראה לי שלחיות את כל החיים בלי הדבר הזה, זו החמצה. אבל כן, משכתי את זה. אני חושב על הורות משותפת, זה משהו שבהתחלה פתחתי ואבא שלי נורא נחרד, אז ירדתי מזה. אני לא שולל כלום, לפעמים יש הפתעות, אבל אני מפסיק להיאבק בעצמי עם הדבר הזה ומבין שאני יצור פחות זוגי כנראה. אולי זה עוד ישתנה, לפעמים אומרים "פגשתי את אשתי והכל השתנה". אני יודע שכולם מאוכזבים ממני, קשה לחברה לשמוע שמישהו יוצא מהארון עם משהו שהוא לא בקונצנזוס. אבל אני גם יודע שזו תיבת פנדורה של רבים. המון אנשים חיים בחוסר שביעות רצון, בגידות וזה. אני רוצה שפי וליבי יהיו שווים. החיים שלי מלאים, אני כבר איש עם הרגלים. יכול להיות שמחר אראה מישהי ויתחילו לי פרפרים, אבל היום אני יותר במציאות, פחות בפנטזיה. אני רוצה כבר לקבל את מי שאני.
זו קצת ההתפכחות הזו שכולם מדברים עליה. גם אצלי זה קרה. 7 באוקטובר נתן כאפה לכל החברה והמדינה. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש, לא משנה מאיזה צד אנחנו של המפה הפוליטית. כולנו צריכים לבדוק את עצמנו, קודם כל ההנהגה ומי שהיה שם למעלה, אבל גם החברה. הפילוג זה משהו שקשה לי איתו מאוד עוד לפני 7 באוקטובר, אני חושב שזה משהו שהפוליטיקאים, לפחות חלקם, רצו בו והצליחו יותר מדי. יש בעיה קשה עם נתניהו כבר הרבה שנים, מאז שיש לו תיקים פליליים. הגענו לסיטואציה שאי-אפשר היה בכלל לדמיין שתקרה, והיא קשורה מאוד לכל מה שקרה פה בשנים האחרונות, לחמש מערכות בחירות שהיו, לפילוג. ניצלו את זה מבחוץ והחטיפו לנו, ואני חושב אנחנו צריכים לעשות בדק בית. נתניהו היה צריך ללכת לדעתי עוד לפני האסון, אז עכשיו על אחת כמה וכמה. כל יום שהוא נשאר, זה בעייתי. מהצד השני, אני יודע שחצי עם בחר בו, ואני חושב שגם על זה צריך להסתכל באופן מפוכח. אף אחד לא צריך לחשוב שיש אמת אחת ושהיא נמצאת אצלו בכיס.
7 באוקטובר גרם לי להתפכח ברמה הלאומית יותר, להבין כמה אנחנו צריכים האחד את השני ואת המקום הזה, וכמה המקום הזה לא בטוח כמו שחשבנו וזה נורא מפחיד. השיעור החשוב ביותר מהאסון הוא החמלה בינינו לבין עצמנו. הפילוג בעם הוא אחת הסיבות לאסון הזה, ניצלו את שעת השי"ן כשאנחנו מפולגים בתוך עצמנו. אנחנו צריכים להבין שאנחנו עם אחד, לא גדול מאוד, שלא בהכרח מתים עליו בעולם – ואנחנו זקוקים למקום הזה והאחד לשני. אנחנו צריכים להמשיך לבנות את המקום הזה ברוח הערכים של האנשים שבנו אותו בדם, יזע ודמעות. אנחנו חייבים לקבל זה את זה וגם את עצמנו. "ואהבת לרעך כמוך", ובשביל שתאהב את האחר אתה צריך לאהוב את עצמך. פוליטית אני מקווה שראש הממשלה ייקח אחריות וילך הביתה, ולפני זה שיחזרו החטופים כי אי-אפשר להכיל את זה יותר.
האמת לא נמצאת בפוליטיקה, היא אצלנו, בינינו לבין עצמנו, בבני האדם, ברחוב. אנחנו חייבים ללמוד לכבד האחד את השני יותר. בתקופה כל כך קשה הכל מתגמד ומקבל פרופורציות. קשה שאחרי אסון כבד כל כך הכל מסביב נהיה כל כך פוליטי. יש לנו עם נהדר ואפילו נדיר, וההתגייסות הקולקטיבית אחרי 7 באוקטובר הוכיחה את זה. לצערנו יש תחושה מדאיגה מאוד שמי שיושב למעלה מונע יותר משיקולי שרידות פוליטיים ואישיים, ובעיקר שההנהגה מנותקת מהעם, בזמן שהמחיר הרבה יותר כבד והכאב והיגון אינסופיים.
אחרי 7 באוקטובר אדם סנדלר כתב לי יום-יום מייל. בניגוד למה שחושבים, אין לי את מספר הטלפון שלו. בטוחים שאנחנו חברים, אבל מסתבר שלאמריקאים יש יותר חוקים, בטח כשמדובר באדם פאקינג סנדלר. זה הבן אדם הכי רווחי בהוליווד, מה שעושה אותו לאחד האנשים החזקים בעולם המודרני. הוא לקח אותי לארבעה פרויקטים שונים שלו: "אל תתעסק עם הזוהן" שבאמת היה תפקיד הפריצה, "באקי לרסון: נולד להיות כוכב" – סרט שיצא רק ל-DVD ולטלוויזיה, "סנדי וקסלר", סרט בנטפליקס שאני משחק בו צלם ישראלי והסרט "את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", גם כן בנטפליקס. אני משחק שם את די-ג'יי שמולי.
הקשר בינינו הוא מקצועי, ברבות השנים הגיע אליי המייל האישי שלו, ופתאום הוא ענה לי לאחת מברכות השנה טובה ששלחתי לו. מאז אנחנו קצת מתכתבים בחגים. אחרי 7 באוקטובר, הוא כתב לי מדי יום במייל ?How is my Ido. זה היה מקסים. שפכתי את ליבי בפניו כמה פעמים ושלחתי לו סרטונים של חיילים. ברמת הפרסונה שלו רציתי שהוא יכתוב משהו בעצמו. לא היה לי נעים לדבר איתו על זה ישירות, אז דיברתי עם אחד המפיקים הקרובים אליו. הוא דיבר איתו, ואז הוא גם כתב פוסט. הוא כתב שהוא מצר על מה שקרה גם בצד הפלסטיני, הביע תמיכה בשני הצדדים וקיבל על זה ביקורת בארץ. אני יודע שברמה האישית הוא יהודי גאה, שעשה המון לטובת יהדותו. הוא חתום עם אשתו על מכתב לג'ו ביידן לגבי החטופים, הוא עושה בשקט. וגם אם אנחנו פה בישראל מגלים שאדם סנדלר הגדול והמדהים, שאני מעריץ על אמת, הוא לא מושלם, אז מה? אף אחד לא יכול להבין את מה שאנחנו עוברים, אבל אני כן יכול להגיד שברמה האישית, וזה בסוף הכי חשוב, הוא בן אדם. הוא שואל, הוא דואג. זה שהוא לא מושלם אפילו הופך אותו ליותר אנושי בעיניי.
"היהודים באים" זה הדבר שאני הכי גאה להיות חלק ממנו. זו מתנה לשחקן. הכותבים והיוצרים של התוכנית הם הכי טובים, הכל שם הכי טוב וזה נורא כיף. אני שמח על הפרויקט הזה. לעשות את העונה הזו, השישית, היה תענוג עצום. אני אוהב הרבה מהחיקויים שלי, גם את בן-גוריון. זו דמות שמאוד צמחה והעונה קיבלה ספיישל משלה. הדמות הזו מובילה את העונה, ואני מאוד גאה בכך. יצחק שמיר הוא דמות קורעת מצחוק. מצמרר לחשוב שבעונה הקודמת גילמתי את בועז שרעבי וביצעתי את "כשתבוא" שהוא ביצע לרון ארד, בהקשר של אברה מנגיסטו החטוף בעזה. עכשיו יש לנו 125 חטופים. הם עדיין שם, החיילים שלנו ממשיכים למות והמפונים לא רואים אופק. אנחנו בתוך נבואת זעם קשה ושחורה משיכולנו לדמיין.
התוכנית גם ספגה ביקורת, חלק מהשחקנים ספגו איומים. גם אתה?
הטרידו אותנו בעיקר בעונה הקודמת, היו כמה שחקנים שמספר הטלפון שלהם הופץ. שלי לא, למזלי. אני חושב שזו תוכנית חשובה גם ברמת הסאטירה וגם בחילוניות שלה. היא נותנת כבוד גדול לסיפורים. היום מלמדים היסטוריה ותנ"ך דרך "היהודים באים" בבתי ספר ובאוניברסיטאות. אני חושב שאלה רק הפנאטים והקיצוניים שנבהלים, אבל אני מכיר את היוצרים ואת השחקנים, כולם באים מתוך כבוד ואהבה לעם הזה. זה פשוט הומור עצמי. אגב, "ארץ נהדרת" נמצאת איתי בדיאלוג הרבה שנים, וזה חלום מאוד גדול שלי. הייתה תקופה שזה כבר כמעט קרה.
למה זה לא קרה?
תמיד היו כאלה שנכנסו לפניי בסוף ומספר התקנים היה מוגבל. מולי שגב היה רומז לי שיומי עוד יגיע, כי יש לי את היכולת הזו לגלם דמויות ולבצע חיקויים. יכול להיות שזה תלוי בי, אולי אני לא הרמתי עדיין את הכפפה, אבל אני מקווה שזה יקרה מתישהו.
הטלוויזיה והקולנוע בארץ עדיין לא גילו אותי כשחקן דרמטי. אני הרבה שנים עושה בובספוג, אדם סנדלר ו"היהודים באים", וזו באמת מתנה לכל שחקן. אבל מה שבכל זאת חסר לי זו הזדמנות לתפקיד דרמטי מול מצלמה. אומרים הרבה פעמים ששחקנים קומיים הם השחקנים הדרמטיים המרגשים ביותר. אני מקווה שזה השלב הבא שלי, לשם אני חותר. בארץ הקולנוע הוא קצת קליקה סגורה. אני מחכה לבמאי או לבמאית שיגידו "החלטנו לבחור בך". זה מעניין, כי אני "ארלי בלומר" ודווקא בדרמה אני "לייט בלומר". היה במאי אחד שקראו לו שרון עמרני. הוא לקח אותי לדרמה בערוץ 3 – "שלום לבן דודי". אחר כך הוא אמר לי, "אתה תהיה איתי בכל פרויקט שאעשה". הוא היה הבטחה עצומה של הקולנוע הישראלי, ואז טבע בים ומת. לפעמים כל מה שאתה צריך זה את הבמאי הזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
