בגיל 70, שלא כמקובל, שולמית לפיד צנחה לראשונה בחייה צניחה חופשית. בגיל 80, שלא כנהוג, היא הפסיקה בבת אחת לעשן. בנובמבר הקרוב היא תהיה — כמקובל וכנהוג — בת 90.
אני יושב מולה בדירתה המתוקתקת, הישנה, שברחוב לסל בתל-אביב, ושואל אותה, נעבעך, איך היא מתכוונת להפתיע את עצמה הפעם. לפיד מסתכלת עליי במבט חומל ומעט משועשע של חתול שלכד עכבר, ותוהה אם לשחרר או לטרוף. אחר כך היא צוחקת. יחסית לגילה — ולכל גיל בכלל — היא צוחקת הרבה. אחרי הצחוק כמעט תמיד מגיעה איזו שורת מחץ בטעם שוקולד מריר 90 אחוז.
כתבות נוספות למנויים:
"אני אפתיע את עצמי שאני אהיה בת 90", היא פוטרת אותי לבסוף. "זאת הפתעה גדולה. לא חשבתי שאגיע. זה שאני לא נמצאת בבית אבות חצי בהכרה עם פיליפינית לידי, אני מודה על גורלי הטוב יום-יום".
נהוג לשאול במקרים כאלה מה הסוד שלך.
"הסוד שלי הוא שהייתה לי סבתא שמתה בגיל 104 ואבא שמת בגיל 101, אז זו גנטיקה".
את עושה משהו?
"בבקרים אני הולכת בים ליד הילטון בין חצי לשלושת-רבעי שעה. מאווררת את הגווייה, מה שנקרא. ומקיימת את משק הבית, קונה מה שצריך, בעיקר מתחזקת".
את לגמרי לבד כאן?
"אני חיה לבד, ואני בחברה טובה. אני לא בנאדם חברותי. אני אוהבת בני אדם, אבל לא אוהבת חברת בני אדם. אלה שני דברים שונים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ניכר שהיא מתכוונת לזה מעומק ליבה. האישה שהשיקה את אחת המשפחות המפורסמות והמתוקשרות בישראל — אלמנתו של טומי, אמם של יאיר ומירב, סבתם של יואב ונטע רוט — לא חשה כיום צורך מיוחד באף אדם נוסף לצידה. היא מתנהלת בנמרצות יחסית בדירה הגדולה ולא מחפשת ריגושים חדשים מהסוגה החברתית, גם אם פה ושם היא תופסת את עצמה, נו, מזדקנת לבד.
"תשמע, קרה לי דבר נורא-נורא", היא נרעשת פתאום. "ביום הזיכרון הייתה צפירה ואינסטינקטיבית יצאתי לחדר המדרגות כי חשבתי שאזעקה. והתפלאתי איפה השכנים, מה קרה. ולא קלטתי. נשארתי לעמוד שם, חיכיתי לצפירת הרגעה. ההתניה שלנו לאסונות — אנחנו כל כך מותנים להם. אבל זה סיפור מגוחך ממש", היא צוחקת לסיכום האירוע, קודם כל על עצמה, אבל אחר כך, שוב, על עצמה. "אני לא מהנפגשים, אני לא האדם הכי ידידותי בעולם", היא חוזרת ואומרת, ואכן לא חולפות יותר מ-50 דקות מתחילת המפגש עד שהיא זורקת גם אותי הביתה. "רענן, יש לך חומרים מפה עד פתח-תקווה", היא פוסקת — מה שנכון, אגב — ואני צריך להתעקש להישאר כדי להמשיך לחפור לה עם שאלות גסות-רוח כמו, "בהינתן מצבנו, את שמחה שזכית להגיע עד כאן או שאולי היה עדיף שייחסך ממך?"
לא שלפיד תירתע מניסוחים כאלה. היא אישה ישירה, דוגרית, מפוכחת, והיא תמיד תגיד את האמת, ובמקרה זה: "תשמע, זה עצוב שהגעתי לגיל 90 כמעט והמצב הוא כפי שהוא. קרה לנו אסון נורא, אבל אני מרגישה חלק מהרקמה והנשמה של הארץ הזאת, פיזית וגם נפשית, ולהגיד שלא הייתי רוצה להיות זה לברוח ממקום שחשוב שאנשים כן יתעקשו להיות בו".
לא שהיא תיכננה להיות חלק מאיזו רקמה — אם בכלל, טומי ויאיר רקמו קווים לדמות הישראליות באופן שתמיד שאב את רוב האוויר בחדר — אבל מאחורי ולפני גבם, לפיד ביססה את עצמה כיוצרת המשמעותית במשפחה, מי שכתבה, בין השאר, את 'גיא אוני', 'חוות העלמות' ו'כחרס הנשבר' הקאנוניים, את סדרת מותחני ליזי בדיחי הפופולריים (החל מ'מקומון' ועד 'פרפר במחסן') וגם לא מעט מחזות מצליחים, ובראשם הלהיט 'רכוש נטוש'. ואת כל זה היא עשתה מבלי שתצטרך לצרוח אפילו פעם אחת באולפן 'פופוליטיקה' כלשהו או להתעמת עם דנקנר איזשהו. אבל העובדה שלפיד כמעט תמיד כועסת פנימה במקום החוצה לא מפחיתה מרמת הכעס, ודאי שלא עכשיו.
"יש בי כעס נורא על זה שהחטופים לא נמצאים בראש מעייניה של הממשלה הזאת", היא אומרת מיד. "אני כל הזמן חושבת עליהם, על המחילות שבהן הם נמצאים. שנים אנחנו מעמידים פנים שהמודיעין שלנו יכול להוציא סיכה מתוך בניין באיראן, ופה, מטר מאיתנו, אנחנו לא מצליחים למצוא את האנשים האלה. זה הכי כואב לי ומעיק עליי, ויש בי כעס נורא על ממשלת חדלי האישים האלה, כולל גנץ ואיזנקוט שלא הועילו בשום דבר בזה שהם נמצאים שם. אם אני בחור שנלחם עכשיו בעזה, הייתי מתפוצצת מזעם, כי אין לזה מטרה מוגדרת. אז בסדר, כבשנו את רפיח, מה אחר כך? בשביל מה, כשאין מטרה מוגדרת?
את חושבת לפעמים מה טומי היה אומר על כל זה?
"היה לו איזה משפט כזה, 'מה יש לנו לחפש בג'נין?' אז הוא בטח היה אומר, 'מה יש לנו לחפש ברפיח? איבדנו שם משהו?'"
את מדברת איתו לפעמים?
"אני לא מדברת עם המתים כי אני לא חושבת שהם שומעים אותי, אבל אנחנו מדברים עליו במשפחה. כלפי חוץ הוא היה אדם נחרץ ובומבסטי ומתלקח ומתווכח, ובמשפחה נותרה רק תמונה של המתיקות שלו. הוא היה איש מתוק-מתוק, וגם בכיין נוראי — כל דבר הוא היה פורץ בבכי — ומה שנשאר לנו במשפחה זו הדמות הזאת, האוהבת, המחבקת, עם המתיקות".
הוא חסר לך במלחמה?
"החיבוק שלו תמיד חסר לי. היד על הראש, הייתי יושבת במטבח וכותבת, ופתאום הייתי מרגישה יד גדולה על הראש שלי והוא היה תמיד אומר, אותו משפט: 'ראש קטן, כמו אשכולית'. אז את התחושה של היד שלו על הראש שלי אני עדיין מרגישה".
להפגנות את הולכת?
"לא, כי בלילה אני לא רואה. אני הולכת עם מקל. אני רואה מצוין ביום והולכת טוב, אבל בלילה כלום. אז הילדים שלי מפגינים בשבילי".
ואת אופטימית לגבי עתיד המדינה?
"אין לי חשש קיומי לעתיד המדינה. קראתי פה ושם שישראל לא תתקיים בעוד 20 או 50 שנה, אבל זה לא בדנ"א שלי לחשוב בצורה כזאת, ואני גם רואה את כל הצעירים שיצאו עכשיו למלחמה — שזה השבט כולו — עם תחושה של אחריות כלפי המדינה, ויש בזה משהו כל כך טהור ואמיתי ובלי החשבונות שאנחנו מנהלים בינינו, שזה כן נותן תקווה והרגשה שיש כאן משהו בסיסי מאוד ונכון ונקי".
אבל את רואה את ישראל הולכת עוד ועוד ימינה והופכת דתית יותר.
"כן, ואני לא אוהבת את מה שאני רואה, ובדברים שונים כבר עברנו את נקודת האל-חזור — נניח התנחלויות, שזה משהו שהייתי תמיד מאוד נגדו וכף רגלי לא דרכה מעולם מעבר לקו הירוק, אבל זו מלחמה אבודה, ואנחנו נצטרך לחיות עם התוצאות של הערבוב הזה של חרדים ומתנחלים וחלק גדול של אוכלוסייה שנושא את כל המדינה על כתפיו ואומר, בסדר, זה המצב, אני את שלי עושה ביושר. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות".
כמה זמן החלק הזה יחזיק מעמד בנשיאה בנטל?
"אני חושבת שזו הבעיה הכי גדולה שלנו. עם האויבים אנחנו נדע להסתדר, אבל שליש אוכלוסייה שלא נושא בעול בשום צורה, זה לדעתי נושא חמור עוד יותר מהמלחמות שלנו".
החלק היצרני באוכלוסייה יצליח לקום מהטרגדיה של 7 באוקטובר?
"אין לנו ברירה. זאת הארץ שלנו וצריך לחיות בה חיים הגונים וטובים ולקוות שהממשלה הזאת תיעלם מעל דפי ההיסטוריה".
את מאמינה שיש עוד סיכוי שיאיר יחזור לראשות הממשלה?
"אני לא יודעת. אני יודעת שהוא ויתר על הרבה כשהחליט לא להיכנס לממשלה, ואני מעריכה אותו מאוד על זה. אני חושבת שהוא היה ראש ממשלה ראוי והגון, שעשה דברים נכונים".
כולל הסכם המים הטריטוריאליים המושמץ עם לבנון?
"הוא עשה הכל נכון, והשיקולים אף פעם לא היו פרסונליים, מה שאי-אפשר להגיד היום; כל המסע הזה ברפיח הוא עניין פרסונלי".
את מכירה את הבן שלך. זה יעשה לו טוב להיות ראש ממשלה?
"זה יעשה לנו טוב אם הוא יהיה ראש ממשלה, ולדעתי הוא בנוי לזה. יש לו חשיבה של שישה מהלכים קדימה בכל נושא".
טוב, לביבי יש שמונה.
לפיד פורצת בצחוק מתגלגל. "כן, אבל לא, אני בוטחת ביאיר וביושר וביושרה שלו ובהבנת המצב שלו".
ונתניהו?
"אני עוקבת אחרי החדשות, ואני חושבת את מה שאתה חושב".
המחשבות שלי לפעמים די גרפיות.
"גם שלי גרפיות. מוטב לא לדבר על זה".
לא ברור כמה מהדיבורים האלה מגיעים לשולחן ארוחות השישי של משפחת לפיד המורחבת, שנמשכות, מסתבר, כסדרן. "כל יום שישי כל המשפחה מתייצבת — קודש", לפיד מאשרת. "שבוע אצל יאיר, שבוע אצל מירב".
מדברים פוליטיקה?
"כן, אבל לא ממש, כי יש תינוקות במשפחה — למירב יש עכשיו נכד, ליאיר יש נכדה מיואב, והוא מתמוגג מזה שהוא סבא, הוא כולו נמס".
אז על מה מדברים?
"כמו בכל ארוחה משפחתית, כולם מדברים בבת אחת, אז אני מראש מוותרת על הניסיון להבין על מה מדברים. אבל תמיד באיזשהו שלב של הערב מוציאים את '20 שאלות' של יוענה גונן, וזה קשה. הממוצע שלנו הוא בין 12 ל-14".
זה יפה.
"נכון, אבל אנחנו הרבה אנשים".
מי עונה על הכי הרבה שאלות?
"ליהי הכי גרועה (צוחקת). היא לא ממש אוהבת. יואב טוב. יאיר מצוין. דני של מירב מצוין. ואני די טובה".
אבל בין שישי לשישי היא צריכה להעסיק את עצמה במרחבי הזמן והבית, וכך קרה שהתחילה לתרגם להנאתה סיפורי מתח קצרים מאנגלית. "הייתי בין ספרים, ורציתי לא להישחק, שהמכשיר עדיין יהיה משומן", היא מנמקת. עכשיו מגיעה לחנויות התוצאה: "שולמית לפיד ודרור משעני מציגים — 16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם" ('אחוזת בית'), אנתולוגיה מפתיעה של ספרות מתח קצרה, יעילה, מידיית וקאנונית — החל מאו הנרי, דשיאל האמט, אגתה כריסטי וריימונד צ'נדלר, ועד ג'ון לה-קארה, ג'ון גרישם וסטיבן קינג. כל אחד מהם מדגים, בכמה עמודים בודדים, את יכולתו הבלתי מעורערת להכות בבטן הקורא או להפתיע אותו מאחור. בשנים הטובות של הז'אנר הוא נמכר בארה"ב בחוברות ובכריכות רכות וזכה לכינוי המנמיך "פאלפ פיקשן", אבל מאז שודרג באופן ניכר וגדולתו הוכרה.
לפיד בחרה בסיפורים המצטיינים לדעתה ותירגמה אותם, משעני כתב הערות מאירות עיניים בסופו של כל סיפור, והתוצאה היא פיסת אסקפיזם מושלמת לזמן הנוכחי, בחזרה לעולם שכולו רע אבל מובטח תמיד להיגמר בטוב. "הסיפור הבלשי הקצר מאוד מספק במובן זה שהוא חותר למטרה מהרגע הראשון ומגיע אליה בסוף עם פתרון סביר", לפיד מסבירה את סוד המשיכה. "הסיפור הקצר הזה חייב להיות מדויק מהשנייה הראשונה עד האחרונה, בלי קפנדריות — מה שקראו פעם, אתה זוכר את המילה הזאת? מאיפה היא עלתה לי עכשיו? כשאנחנו משחקים ב-20 שאלות ואני עונה פתאום, ומסתכלים עליי ככה, אני אומרת, 'המעלית עלתה!' אז קפנדריה זה גם ככה: המעלית עלתה. קפנדריה!"
איזה סיפורים הכי אהבת?
"אני תמיד אוהבת את לי צ'יילד. ואת הסיפור על האיש המפוטר בבית החרושת, ושינוי הזהות שלו, שהוא איזה סיפור מוסר כזה על מצווה הבאה בעבירה. ויש בספר כמה נשים מהגיהינום, כמו פטרישיה הייסמית' על ילד שרוצח את אמא שלו בגלל צב, וגם סיפור חמוד ביותר של או הנרי על חזרה בתשובה והזדמנות שנייה שניתנת לפושע. כתוב נהדר".
איך הגעת לדרור משעני?
"הכרתי אותו, הוא בחור מקסים. הספר שלו 'שלוש' הוא יוצא מן הכלל בעיניי. זו ספרות טובה במובן זה שיש לו סבלנות. אני, כשאני כותבת מותחן, אני מתפרצת ומכה. אצל משעני אתה מרגיש את הנשימה הארוכה. הוא מתקדם מדוד-מדוד, אנחנו לא מרגישים בכלל שהטורף נמצא שם בסבך איפשהו. הנשימה הארוכה בעצם מרדימה אותך, אתה לא מרגיש מאיפה זה יפגע בך. הוא מאוד מיוחד במובן הזה. ופגשתי אותו שוב באיזה יריד ספרים ואמרתי לו, יש לי 16 סיפורים מתורגמים ואני לא מוצאת להם בית. הוא אמר, תשלחי לי אותם. שלחתי, הוא ראה שהם טובים, ואז הוא פנה ל'אחוזת בית' ושידך ביני לבינם. זה מעשה ממש חברי, ואני אסירת תודה לו".
כיום כותבים ברמתו כותבים לא פעם עם הפנים לעיבוד טלוויזיוני.
"למה לא. למרות שזה מדיום אחר, וכשהופכים ספר לטלוויזיה נכנסים כל מיני עניינים טכניים - לחלק לשישה או ל-12 פרקים, מספר הגיבורים שאפשר לכלול, דברים כאלה".
זה משהו שמעניין אותך לעשות?
"לא. אני, בקושי את הספרים שלי אני כותבת, ותסריט לא מעניין אותי. זה מקצוע, ויש לי יחס של כבוד לבעלי מקצוע — בין אם זו תופרת או תסריטאי. אני לא רואה את עצמי ככזו. אני בעלת מקצוע בתחום שלי — כתיבת ספרות. לכתוב תסריט אני לא יודעת".
את צופה באיזשהן סדרות?
"אני אגלה לך סוד: אני לא רואה טלוויזיה. אני רואה חדשות ו'מאסטר שף'".
היא לא יודעת לומר מתי, אם בכלל, תכתוב ספר נוסף משלה. "אני לא מכריחה את עצמי. זה תמיד זיק שנדלק בהפתעה, איזה נושא שמבעיר אותי ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מלבדו".
לא נותר אלא לשאול אם היא מאמינה שיאיר יכתוב ספר נוסף. "אני מניחה שכן, הוא חייב", היא אומרת מיד.
הוא צריך לחזור לכתיבה?
"לדעתי כן. אפשר לשלב את שני הדברים. הגות פוליטית, גם זאת אפשרות".
היא עצמה מעולם לא נדבקה בחיידק הפוליטי שנוטה להיטפל לגברים במשפחת לפיד, גם לא בתקופה שבה שימשה יו"ר אגודת הסופרים. "היו סופרים שהיו מעורבים בפוליטיקה כמו א.ב יהושע ועמוס עוז, שאמרו את דעתם והקשיבו להם — גם הפוליטיקאים. היום זה לא יגרד להם את הפדחת אם סופר יגיד משהו. אני אף פעם לא הייתי כזאת. מאוד נזהרתי, כי לא רציתי לצבוע את עצמי בצבע פוליטי שישפיע על קהל הקוראים שלי, או לנצל את הפוליטיקה כדי לחזק את עצמי כסופרת".
היה פחד מלהיתפס כשמאלנית?
"פחד אף פעם לא היה לי משום דבר. אז מישהו לא יקרא את 'גיא אוני' כי אני שמאלנית? מה כבר יקרה? אבל לא בער לי. היה לי את טומי, שבער מפוליטיקה, וזה הספיק כדי להבעיר אש חמימה במשפחה. מספיק אחד כזה".
ועכשיו, כרגיל, היא ממשיכה בבעירה פנימית בלבד. כשהיא לא כותבת היא קוראת, "קראתי עכשיו את 'בני טובים' של כנרת רוזנבלום ואהבתי, כי זה ספר מיוחד במינו; היא כותבת על נושא שאף אחד לדעתי לא כתב עליו. משפחה של עשירים בפתח-תקווה? מי כתב על זה? זה שונה מכל מה שקראנו בספרות העברית, וזה אמיץ מצידה".
ובנובמבר, משום מקום, היא תהיה בת 90 ועדיין תופתע מזה. "אני בינתיים שולטת בחיי, אז המוות לא מעסיק אותי", היא אומרת. "מדאיג אותי רק שאהפוך חסרת אונים. אבל מעבר לזה, המסיבה יכולה להימשך בלעדיי. זה כבר קרה לאנשים אחרים".
את חושבת לפעמים איך יזכרו אותך?
"ממש לא מטריד אותי. יסתדרו בלעדיי".
ואיך זוכרים את טומי, מעסיק אותך?
"תשמע, אנשים נורא חשובים הולכים לעולמם, יש לנו רחוב בוגרשוב, פרישמן, אלנבי, גורדון, כולם היו אנשים חשובים בזמנם. נשארו הרחובות. אף אחד לא יודע מי היו גורדון ופרישמן. זו דרכו של עולם. יש רחוב על שמו של טומי בראשון לציון, אני חושבת. ויש תיכון לתיירות ומלונאות בחיפה, נדמה לי. ויש תופעה של אלמנות הסופרים, שמחזרות אחרי ראש העירייה ומתחננות ואומרות שהרחוב שנתנו על שמו לא מוצא חן, והן רוצות מיקום אחר. הכרתי את זה בהיותי יו"ר אגודת הסופרים לשעבר. עברתי את זה עם הרבה אלמנות סופרים. ומכיוון שראיתי את זה לנגד עיניי וראיתי כמה זה, בוא נגיד, מעורר חמלה — אם להשתמש בביטוי עדין — החלטתי כבר אז שאני לא אכנס למקום הזה. לא אעסוק בזה. ינציחו את טומי, אני אשמח. לא ינציחו? הוא מונצח וקיים אצלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
