"נובמבר 1942" (או בשמו המלא באנגלית: November 1942: An Intimate History of the Turning Point of World WAR II) הוא, לכאורה, סיפורו של חודש אחד בתולדות מלחמת העולם השנייה: ימי המצור האחרונים על לנינגרד והקרבות בסטלינגרד, הניצחון של בעלות הברית באל-עלמיין והדיפת הצבא האפריקאי של ארווין רומל, המלחמה ביפנים בדרום-מזרח אסיה. פטר אנגלונד מסתייג מדרכה של הכתיבה ההיסטורית המקובלת ומאמץ במודע גישה אחרת, מנוגדת, להבנת חשיבותו של החודש המכריע הזה. הוא טוען כי היסטוריונים מן השורה המצוידים בידיעה של "מה שקרה אחר כך", מעוותים, לעיתים בלא-מודע, את מהלכה של ההיסטוריה בזמן התרחשותה, וכי הכתיבה ההיסטורית המקובלת, הדבקה ב"דגם סיפור ההרפתקאות", אינה נאמנה לטיבם של האירועים בזמן התרחשותם. אנגלונד מבקש לברר איך חשו אלה שחוו את נובמבר 1942, והדרך היחידה היא בחינה של עדויות בני הזמן על האירועים, לא בדיעבד אלא בשעת התרחשותם. התשובה לשיטה שתמנע את גישת "דגם סיפור ההרפתקאות" תימצא ביומנים של בני הזמן מימי נובמבר 1942.
אנגלונד דולה מכ-40 יומנאים את מהלכו של החודש, יום אחר יום, וטוען בתוקף כי לא הוסיף ולו מילת הסבר אחת למה שגילה ביומנים. את ההבהרות ההיסטוריות לרמזים הנזכרים ביומנים הוא מפרט בהערות מקיפות הכתובות בנוסח כתיבת ההיסטוריה המקובלת, מראי מקום, הפניות ומסקנות חוקרים. מרבית עדיו של המחבר הם אכן יומנים במשמעות המקובלת של המונח, אך בתיאור פרשיות אחדות הוא סוטה ונדרש למכתבים, פרוטוקולים ועיתונות בת הזמן, בדיוק כפי שעושים ההיסטוריונים שאנגלונד מבקש להיבדל מהם.
מרבית כותבי היומנים נמנים עם החיילים והלוחמים בשלוש הזירות העיקריות בנובמבר 1942: החזית הרוסית, צפון-אפריקה ודרום-מזרח אסיה. כצפוי, יומני הלוחמים מלמדים על טבעה הרצחני של המלחמה. כשקוראים את יומניו של טייס אמריקאי המצפה בכיליון עיניים לשוב בשלום ממשימת ההפצצה ה-30 שלו (מכסה שתשחרר אותו ממצבת המפציצים הפעילים), מבינים את הנתונים המזוויעים על תוחלת החיים של טייסי מלחמת העולם השנייה.
ממד נוסף על רישומו של החודש בעורף שואב המחבר מכותבים הפורסים ביומניהם את קשיי הקיום של עולם במלחמה, ואת הרושם שהותירו בהם הידיעות על סימניה של תפנית מעודדת במהלך המלחמה. הרשימה של עדי העורף מרשימה ומרתקת. יומניו של אלבר קאמי מעידים על בדידות מכאיבה ועל רשמים מחרידים על עולם שאיבד את יסודותיו, בימים שהחל בהם את כתיבתו של "הדבר". וסילי גרוסמן, הסופר והעיתונאי שנשלח בידי עורכי ביטאון הצבא האדום "קראסניה זווייזדה" ("הכוכב האדום") לדווח מן החזית, כותב ביומנו על אימי המלחמה בסטלינגרד ועל קרבות הצבא האדום עם הכוחות הגרמניים הנסוגים, וכולל בו פרטים מאלפים שהצנזורים של הצבא סילקו מרשימותיו בעיתון. הסופרת הבריטית הנחשבת ורה בריטן, מקוננת ביומנה על ההצלחות המאכזבות במאמציה לחזק את הנטיות הפציפיסטיות בארצה, על הגעגועים לבניה שמעבר לים, ועל ניתוקה החברתי בשל דעותיה. וגם עקרת בית משיקגו כותבת ביומנה על התמורות המהפכניות בחברה, על ההתגייסות הטוטלית למאמץ המלחמה ועל מיני מצרכים הנעלמים ממדפי הסופרמרקטים. עקרת בית בבריטניה מספרת על המריבות שלה ושל בעלה כאשר בנם מודיע להם שהוא רוצה להתנדב לשירות הצבאי. הבעל, ותיק מלחמת העולם הראשונה, רוצה את בנו בבית, והאם אינה מצליחה להבין את הסירוב האנוכי להשתתף במאמץ המלחמתי. אישה זו ספקנית מאוד. היא מקשיבה לנאומו של וינסטון צ'רצ'יל ברדיו ואינה מבינה את מקור האופטימיות הזהירה שלו. כשהגיעו הידיעות הראשונות על הניצחון במדבר המערבי הורה צ'רצ'יל לכנסיות לצלצל בפעמונים ברחבי המדינה כולה, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה. כותבת היומן דוחה את סימני האופטמיות. הרי לנו עדות לשאלת היסוד של המחבר על ההכרה בנובמבר 1942 כנקודת תפנית במלחמה.
מזעזעת במיוחד היא דמותו של ג'ון אמרי כפי שהיא עולה מיומניו. ג'ון היה בנו של ליאו אמרי - חבר פרלמנט בריטי, שר בממשלה, מקורבו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה תומך נלהב של הציונות, ויש אף שמספרים כי נמנה עם יוזמיה ומנסחיה של הצהרת בלפור - והציג עצמו כעיתונאי שמוקד פעילותו בגרמניה הנאצית. בכתיבתו לא היסס להדגיש את האנטישמיות הרצחנית שלו ואת אהדתו לנאציזם. כשפרצה המלחמה לא היסס ג'ון אמרי ונענה בהתלהבות להצעתו של גבלס לשדר נאומי תעמולה ארסיים באנגלית המיועדים למאזינים בבריטניה. אמרי הצעיר תמך בהיטלר עד יומו האחרון ולא הביע חרטה במשפט שנערך לו לאחר המלחמה. הוא נידון למוות בעוון בגידה במולדת.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר November 1942: An Intimate History of the Turning Point of World War II, מאת פטר אנגלונד
(הוצאה לאור: Knopf)
וכזה גם הגילוי על הסרט "קזבלנקה", בכיכובם של המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן. יותר מ-80 שנה לאחר הצגת הבכורה שלו הוא עדיין מוקרן ומעורר קריאות עידוד והשתתפות מצד קהלי צופים צעירים שנדמה כי הם יודעים את כל התסריט בעל פה. סיפור הפקתו והצגתו של הסרט הוא אחד הפרקים המרתקים ביותר בספרו של אנגלונד. לכלילתו יש הצדקה משום שיש בו רמזים בולטים להשפעת התפתחות המלחמה על עיצובו של הסרט. מתברר כי הסרט היה מוכן להקרנת בכורה בימים הראשונים של נובמבר 1942, אך הידיעות הראשונות על התפנית בקרבות בצפון אפריקה עוררו את ספקותיהם של האחים וורנר, שמא ראוי לשנות את אחת הסצנות האחרונות בסרט שבה נפרד ריק, בעל הבר, מלאסלו הנמלט מהנאצים. מי שהציל את הסרט היה המפיק והבמאי האגדי דיוויד סלזניק, שצפה בסרט והודיע לג'ק וורנר כי השינוי המוצע הוא רעיון מטורף.
לגורלם של יהודי אירופה מייחד אנגלונד מקום בולט בנבחרת העדים שלו. חיל רייכמן, שצורף לשורות הזונדר קומנדו מיד עם הגעתו למחנה הריכוז טרבלינקה, תיאר ביומנו את זוועות פרטי ההשמדה של יהדות אירופה, והמחבר אינו חס על רגשות הקוראים בתיאורים המוחשיים מאוד של שלבי ההמתה והטיפול בגוויות. ברוח הרצון להעמיד תמונה מלאה ומקיפה הוא גם מביא את סיפוריהם של הנאצים הנלהבים לצד עדויות של חיילים ואזרחים גרמנים, שבנובמבר 1942 כבר החלו לפקפק בהבטחותיו של הפיהרר.
אינני משוכנע כי ספרו של אנגלונד אכן מקיים את ההבטחה להציע חלופה נאמנה יותר מן הבחינה ההיסטורית להבנת אחד הצמתים המכריעים במלחמת העולם השנייה, ועם זאת, הוא ראוי לכל שבח בזכות התיאור של הימים המכריעים ההם כפי שנתפסו בעיני המחוללים שלהם.
November 1942: An Intimate History of the Turning Point of World WAR II, פטר אנגלונד, תרגום משבדית לאנגלית: אלפרד פ. קנופף, 469 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
