"נו", אני אומרת ומרימה את הראש שלי ממיטת השיזוף, "היה לי כל כך ברור שבגד הים שלך יהיה בצבע אדום". רעות עומדת מעליי כשהיא לבושה בבגד ים בצבע נועז כמו האישיות שלה. היא נראית כמו סמל הבריאות והכושר, אפילו ביום החם הזה שבו אנשים שמוטים על הכיסא כמו זר פטרוזיליה נבול. "כבר שילמתי לך על מיטת השיזוף", אני אומרת, "רוצה שאזמין לך גם קפה קר? או יין אדום?" אני נשמעת לעצמי כמו איזה מחזר נלהב מדי, בחור קירח עם רולקס מזויף מזהב שמת לפנק את הבחורה הצעירה שלו. פתאום אני חושבת שכן, יכול להיות שרן צודק ואני באמת מאוהבת בה לגמרי. זה מה שהוא אמר לי כשהוא ראה איך מיהרתי לצאת היום מהבית כדי להספיק לדייט שלי איתה בחוף הים. "זה ממש כמו התאהבות, מה שקורה לך איתה", הוא אמר. "אל תגזים, אנחנו סתם חברות", אמרתי לו במבוכה, אבל עכשיו אני חושבת שהמילה סתם ממש לא מדויקת. יותר מעשר שנים לא עשיתי לי אף חברה חדשה, והאמת שחשבתי שבגילי כבר לא עושים חברים חדשים, והנה, פתאום.
בזמן שרעות יושבת איתי בים, היא מקבלת כשמונה מיליון הודעות בשעון הגרמין שלה. אני חושבת שזה חלק מההתפעלות שאני רוחשת אליה. בניגוד אליי, שלפעמים מבלה ימים שלמים בלחשוב שעוד מעט אני אקום ואעשה את הכביסה, היא פשוט לא מפסיקה לפעול אפילו לרגע אחד. היא מקבלת הזמנה מאחת מחברות ההייטק הגדולות בעולם להופיע שם עם ההרצאה הפופולרית שלה על מה שקרה לה ולילדיה ב-7 באוקטובר. ואחר כך מתבקשת לבחור את הלוגו על אריזות הפרלינים שיוגשו בבית הקפה החדש שהיא עומדת לנהל, "קפה עוטף רעים". בבית הקפה הזה היא עומדת להגיש מוצרים מהעוטף ושוקולדים שיוכנו מהמתכונים שהשאיר בעלה, השוקולטייר דביר קרפ ז"ל, שנרצח בשבת השחורה.
טורים נוספים של דנה ספקטור:
ועכשיו אני נזכרת בערב המימונה. רעות הזמינה אותי לחגוג איתם, אותי ועוד כ-768 מהחברים הכי טובים שלה. אבל באיזשהו שלב בערב המצחיק מאוד הזה פתאום נהיה רגע של עצב. מישהו הזכיר את דביר, ואז רעות אמרה שעדיין יש לה במקרר כמה מהשוקולדים שהוא הכין. אני חושבת שאני אף פעם לא אשכח את הרגע הזה. איך היא קמה והגישה את השוקולדים למרפסת על צלחת קטנה, ואיך כולם השתתקו באוויר הלילה הקר, שהתמלא פתאום בגעגוע שלא היה זקוק לדיבור. לקחתי ביס מפרלין פשוט בצורת לב. זה היה השוקולד המריר הכי טעים שאכלתי, הכי טהור ועמוק. לא הכרתי את דביר, אבל ברגע ההוא הבנתי איזה אמן נדיר הוא היה וכמה הפסדתי שלא זכיתי להכיר אותו. ואז הסתכלתי על רעות, וברגע אחד הבנתי כמה היא הפסידה. הם אמנם נפרדו קצת לפני השבת ההיא, זו הסיבה שהיא הייתה עם רובי חברתה הטובה ביהוד, ולא בממ"ד עם הילדים ברעים. ועדיין, הרצח שלו פגע בה כמו שבר ענק שחצה את החיים שלהם לשניים. או כמו שהיא אמרה, "יש סיפורי אהבה שמתחדשים דווקא אחרי המוות. אמנם נפרדנו, אבל דווקא עכשיו אני אוהבת אותו יותר מתמיד. זה לא מוזר? להתאהב אחרי המוות?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אף אחד לא היה מתפלא אם הייתה מתרסקת לגמרי, האבא של הילדים שלה נרצח לנגד עיניהם, גופתו והגופה של בת זוגו סתיו שכבו מולם בממ"ד במשך שעות ארוכות. וכן, יש המון אתגרים ורגעים שוברי לב בלגדל ילדים שחוו דבר מחריד כזה, אבל רעות לא שוכחת לרגע להמשיך לטרוף כל פיסת חיים. כי הנה היא עכשיו, כוס יין ביד אחת, היד השנייה מתקתקת טקסטים. וכמובן שאחרי שהיא תסיים עם הים היא תלך לרוץ 15 קילומטר באיזה שדה. אני מסתכלת עליה ולא יכולה להאמין שהאמזונה הזאת היא בכלל חברה של רובצת חופים עצלה ודחיינית כמוני. איך דווקא היא, שהאסון פגע בה את הפגיעה הכי ישירה שיש, נשארת כל כך אופטימית ומלאת חיות?
גם הפגישה הראשונה שלנו הייתה על שפת הים, רק באילת. הכל התחיל ב-15 באוקטובר, שבוע אחרי השבת השחורה, כשרן ואני ירדנו לאילת לראיין את הדס קלדרון, אמא של סהר וארז שנחטפו לעזה ובהמשך הוחזרו. הפגישה הייתה מאוד קשה, וכשיצאתי משם ביקשתי מרן "בוא נלך לשחות, אני חייבת לנסות לשכוח קצת". לקחנו את בגדי הים מתא המטען, והלכנו כמה מטרים עד שהגענו למים. החוף הזה והמים הספציפיים האלו תמיד היו תרופת הקסם שלי, אבל הפעם זה לא עבד. שחיתי חצי שעה, מחפשת את השכחה וכל מה שהרגשתי זה מים חמים כמו מרק, וטעם תפל ושרוף של אפר בגרון. אז נכנסנו למלתחות של מועדון השחייה כדי להתקלח.
עמדנו מתחת לזרם המים החמים, כשפתאום שמענו דפיקה על הדלת. קול נשי אמר בשובבות שהפתיעה אותנו, "אפשר להיכנס, או שאנחנו מפריעים?" והיא צדקה, בכל יום אחר אולי היינו קצת מתגפפים, אבל הפעם פשוט עמדנו והקשבנו בשתיקה לטיפות המים שדופקות על המרצפות. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה אישה יפהפייה ואני זוכרת שהספקתי לחשוב "רק לשני אחוזים מהאוכלוסייה יש צבע ירוק כזה בעיניים". באותה השנייה ממש ראיתי שליד האישה עומד ילד גבוה עם שיער זהוב. הוא נראה גדול מכדי להיכנס למקלחת ביחד עם אמא. "אני מצטערת", אמרה האישה בלי למצמץ, "זה לביא והוא על הרצף האוטיסטי, בגלל זה הוא נכנס איתי למקלחת ולא כל כך מדבר, אה, והוא גם ראה את אבא שלו נרצח מול העיניים שלו לפני שבוע".
היום אני יודעת כמה זה אופייני לה. היא מדברת אמת שוטפת כמו שאנשים אחרים מדברים אנגלית. אני כבר רגילה שהיא מספרת לי בכנות קורעת מצחוק על מה שקרה לה עם עוד אחד ממיליון הבחורים שמחזרים אחריה באינסטגרם. "מה קרה לבחורים במדינה שהם נהיו ציידי אלמנות", היא אומרת. ואני חושבת לעצמי שאיזה כיף שבכל העולם המזויף והפלסטיקי הזה, יש רעות אחת כזאת שפשוט מכריזה על הקלפים כמו שהם. אבל אז עוד לא ידעתי את זה עליה. הישירות שבה היא אמרה שלביא על הרצף וגם ראה את אבא שלו נרצח הייתה כמו סם חזק מדי שפתאום שאפתי לגוף.
רק אחר כך, כשבאנו לדבר איתה במלון באילת שאליו פינו את קיבוץ רעים, היא הסבירה לי למה היא מציגה את לביא בן השמונה בישירות כזו. "אני כל כך רגילה שאנשים שופטים אותו שהוא לא עונה, שאני ישר ממהרת לתרגם אותו ולהסביר שהוא אוטיסט כדי לחסוך ממנו שאלות מעליבות". זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איזו אמא היא, אמא שתעשה הכל כדי לחסוך מהילד אפילו דקה של אי-נעימות. בהמשך השיחה גם הבנתי שהכנות הזאת שלה היא אשכרה תכונה שהצליחה להציל חיים. היא הייתה בדרך לריצת הבוקר שלה בנמל תל-אביב, כשהתחילו האזעקות בבוקר 7. בהתחלה כשהיא התקשרה לדביר, שהיה עם דריה בת העשר וחצי ולביא בממ"ד, הוא אמר שהכל בסדר. ליה בת ה-13 לא הייתה איתם; ישנה אצל חברה בעין הבשור. זמן קצר אחרי זה הגיע פתאום מהטלפון של דביר הסמס הכי גרוע שאמא יכולה לקבל. "אמא, זו דריה, אבא נרצח", ומיד אחרי זה עוד שורה - "וסתיו גם". מפה והלאה התחילה שיחה של שלוש שעות בין רעות לדריה. רעות לא ירדה מהקו אפילו לשנייה אחת, היא לא הסתירה לרגע מדריה את מה שבאמת קורה. אמרה שיש מחבלים בחוץ, שצה"ל לא יגיע כל כך מהר, ודיברה איתה בטבעיות גמורה על הגופות של אבא ושל סתיו ששוכבות במסדרון. כנות חומלת, זה מה ששומעים בהקלטות האלו, אמא שמוסרת לילדה שלה את כל האמת, ומיד אחרי שהיא משקפת לה את המציאות כדי לעזור לה להמשיך ולשרוד, הקול שלה פתאום נמסך באהבה והיא אומרת "יפה שלי, גיבורה שלי, את מתמודדת מדהים".
נשים מתאהבות בנשים שיש להן חתיכה שחסרה להן עצמן בנפש. לפעמים זה כמה שלא אכפת לה ממה אחרים חושבים, בעוד את תזחלי על גחונך רק כדי לצאת בסדר עם כולם, ולפעמים זו היכולת שלה להיות האמא הכי נפלאה ומדויקת, כשאת יודעת שלך יש עוד מה ללמוד בנושא. נזכרתי ביום ההוא שבו מאיה פתחה את הראש על הפינה של ספסל השיש בסלון שלנו. איך ישר חטפתי התקף חרדה. בסופו של דבר, אני חטפתי את הדרמה של מאיה אל עצמי. לשמוע את רעות מחזיקה את הבת שלה בחיים באמצעות דיבור אמיתי והגיוני, גרם לי להבין את הכוח של להפריד את עצמך מהילד. "תמיד הייתי בן אדם ריאלי והגיוני", אמרה לי פעם, "חשבתי שאני אמא לא אימהית, ורק ב-7 הכל פתאום נפל למקום. כל התכונות שלי שחשבתי שהן לא טובות הפכו בדיוק לתכונות שהייתי צריכה ברגע ההוא".
אנשים אומרים שהם כל כך מרחמים על ניצולי העוטף, אבל אף אחד לא מדבר על כמה נחמה אפשר לשאוב מהשהות לידם. הם חוו את הנורא מכל, אבל ממשיכים לגלות כוחות פלאיים. במקום לרחם על עצמה שהיא לא יכולה לצאת כמעט מהבית כי הילדים מסרבים לשחרר, רעות ממשיכה להצחיק את כולם ולשתות יין על המרפסת. במקום לבכות על מה שהמחבלים עוללו לנפש של הילד שלה, כמו שנשים אחרות אולי היו עושות, היא ממשיכה להיות אמא שזוכרת שהילד זקוק שלא נעמיס עליו רגשות. היא מקשיבה לי בהזדהות מלאה כשאני מתלוננת שמאיה קיבלה שיבוץ לא טוב בצה"ל, למרות ששתינו יודעות שמה זה בהשוואה לזה שהמתבגרת שלך עדיין כותבת סמסים לאבא כל בוקר, למרות שהוא לא עונה.
רעות לא מצפה את המציאות בסוכר, אומרת שהיא לא תנוח עד שהחטופים יחזרו, שיש עוד הרבה אתגרים עם הילדים שלה ועם משפחות אחרות בקיבוץ. עוד מעט היא תצא בהרצאה שכנראה תגיע בסוף גם לטד, ובית הקפה ייפתח, ובקרוב היא גם תרוץ את מרתון תל-אביב, ואני אשאר בבית כמו פדלאה ואעודד אותה משם. "איך את נשארת כל כך אופטימית?" אני שואלת אותה בפעם המאה, "הילדים שלי בחיים", היא אומרת והעיניים שלה ירוקות כמו דשא של קיבוץ ששום דבר רע לא קרה בו.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
