תראו, יש לנו בעיה.
חברים אומרים לי, למשל, שיאיר גולן הוא בעיה, כי הוא אומר לא פעם דברים בעייתיים, ממש עושה טעויות של מתחילים עם כל ההתבטאויות הלא-זהירות האלה, "מישהו צריך לשמור לו על הפה כל הזמן, אחרת הוא תמיד יגיד משהו שיפיל אותו", הם אומרים.
אז יאיר גולן הוא בעיה.
טוב שיש את יאיר לפיד. אבל חברים אחרים אומרים לי שהוא ממש איבד מומנטום, שהוא אופוזיציה רופסת – איך ייתכן שהוא לא גינה, לא נכנס, לא יצא, לא הגיש, לא חסם – ושגם ככה ירד להם ממנו מזמן. "יש שם משהו לא באמת עד הסוף", הם אומרים, "הוא לא כזה חכם, נכון?" הם שואלים, כאילו התייעצתי עם לפיד לאחרונה בעניין חלוקת תינוק ביני לבין אמא נוספת.
טורים נוספים של רענן שקד:
אז גם לפיד הוא בעיה.
מזל ששני סוגי החברים האלה שלי מסכימים ביניהם לגמרי בעניין בני גנץ. שהוא לגמרי לא. הוא לא מבין בכלל איזה נזקים הוא גורם, חבר אחד אומר לי, וחבר אחר מדבר על עמוד השדרה שלו – שמשום מה הוא תמיד שוכח אותו בבית בראש-העין ומגיע לעבודה בלעדיו – ומישהו שלישי אומר שגנץ פשוט בונה על הסקרים המחמיאים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אה, בעצם זה הייתי אני שאמר את זה! אבל באמת, זה נכון. הבן אדם מכור לסקרים. אני יודע את זה בוודאות, נדמה לי, מצפייה בו בטלוויזיה.
למעשה, הדבר היחיד שכל החברים שלי מסכימים לגביו הוא גדי איזנקוט. שהוא ממש בסדר, מה יש להתווכח. בן אדם הגון, נורמלי, מחובר, ריאלי, שילם את המחיר היקר מכל, שיהיה בריא, גדי. אבל למה הוא עוד יושב שם? בממשלה? מה לא בסדר איתו? משהו בו לא מחובר, לא ריאלי, לא נורמלי.
אז גם איזנקוט בעיה.
אני יכול להמשיך – בגדול אנחנו לא מרוצים מאף אחד וזו הבעיה האמיתית שלנו, אנחנו הבעיה שלנו – אבל השורה התחתונה היא שכל האנשים האלה הם ישראלים טובים, הגונים ואכפתיים. חלקם פוליטיקאים טובים יותר, חלקם פחות, וזה לא מעלה או מוריד בכלל, משום שאנחנו מכירים אותם ואת המקום שבו הלב שלהם נמצא, ואת העובדה שכולם אוהבים את ישראל לא כפיסת אדמה קדושה שמצווה למות למענה, אלא כמולדת, כעם וכתרבות שצריך לחיות למענם. ואנחנו יודעים שיש, עם כל האנשים הטובים האלה, רק בעיה פוליטית גדולה אחת: שהם בנפרד.
שגם בבחירות הלא-קרובות כל אחד מהם ירוץ בנפרד. עם המפלגה שלו, האנשים שלו, הכוונות הטובות שלו – הזהות לחלוטין לאלה של כל השאר – והעמדות והדעות שלו, שזהות לחלוטין לאלו של כל השאר (להלן: לא, לא יהיה ניצחון מוחלט; לא, שום דבר לא דחוף יותר מהחזרת החטופים; לא, המלחמה לא יכולה להימשך בלי סוף; כן, מוכרחים להתחיל אתמול בתיקון ובשיקום ערכי, כלכלי, מדיני ומורלי; כן, יהיה כוח רב-לאומי בעזה מפורזת, כולל מעורבות של גורמים פלסטיניים; כן, תהיה חזרה לצפון, עם או בלי מלחמה).
כולם ירוצו בנפרד על אותו טיקט בדיוק.
וכולם יינגפו יחד – ובנפרד – בפני הגוש שהרפואה עצמה לא מצאה עדיין דרך להסיר: הביביזם והמירי-רגביזם. השבוע זו הייתה היא שייצגה בכבוד (לתפיסתה, אני מניח, זה כבוד) – אבל בואו; רגב היא כל אחד ואחת מ-64 חברי הקואליציה הנוכחית: הגוש שישראל, כמדינה, לא מעניינת אותו יותר אלא בתור פרה חולבת לצרכיו הפרטיים, בוחריו הפרטיים, מינוי חבריו הפרטיים, תקצוב חופשותיו הפרטיות, ובקיצור, האנשים שסיסמתם: "עברתי רק כדי לבזוז". כמה שיותר, כמה זמן שיצליחו – ויש להם זמן כל עוד חבל הטבור מחובר לשיבר הראשי נתניהו.
ברור לחלוטין שישראל לא תוכל להתקיים לטווח ארוך מול הביזה, הרס מוסדותיה והשמדת הערך השיטתיים האלה. ברור כבר שהאויב הגדול והסכנה הקיומית לישראל אינם אותו גורם: בעוד שהאויב הוא חמאס, הסכנה הקיומית היא הביביזם. חמאס לא יביס את ישראל; הביביזם בהחלט עלול.
ועדיין, ברור ככל שזה, הביביזם ממשיך לנצח, וזה אפילו לא משום שיש לו רוב בציבור; אין לו. אתם יודעים שאין. לא במנדטים, לא במספרים מוחלטים. הישראלים ההגונים עדיין רבים יותר. מספיק היה לראות את רבבות הישראלים שהצטרפו השבוע לשיירת הלווייתו של חנן יבלונקה ז"ל במחאה על הפקרת החטופים. לא תראו בישראל סולידריות המונית כזו בשום מקום מלבד בהלוויות חרדיות. הביביזם לא יוציא לרחוב גם רבע מהכמות הזאת.
אבל בקלפי זה מתפוגג. הסולידריות נעלמת, המצביעים מתפלגים, ונותר רק גוש הבטון הליכודי-בן גבירי ששום דבר – מלבד תאוות הכוח, השררה והכסף – לא מדביק אותו, וזה מספיק לו לחלוטין, כי מהצד השני ישנם יותר מדי אנשים טובים ושפויים שפשוט לא מצליחים לייצר חזית אחידה. כן, מסכימים על הכל – אבל מתברר שגם הכל, לפעמים, זה לא מספיק.
אז תשמעו; הזמן נגמר. עבר. אזל.
האנשים האלה יהיו מוכרחים להתאחד. כן, אני מדבר אליכם, איזנקוט, לפיד, גנץ וגולן – בתור התחלה. ציפי לבני וגדעון סער יכולים להיות תוספת מבורכת. ליברמן, דברו איתו. תקראו לשילוב ביניכם איך שמתחשק להם אבל תקימו מפלגה אחת, בלוק אחד, ארגון גג אחד, מחויבות, הסכם כובל, תאגיד, מלכ"ר, איחוד, מאוחד, לא חשוב. תחליטו מי בראש – כולכם טובים, אבל נדמה לי שבני גנץ נהנה כרגע מהקונצנזוס הרחב ביותר, אז אולי בואו ניתן לו, זה לא באמת משנה; מספר אחת, ברגע זה, הוא לא אדם, הוא מדינה. מדינת ישראל.
תרוצו יחד. תהיו לגוש חוסם אחד. תחזיקו הכי חזק רק בדבר אחד: זה בזה. תראו איך זה עובד בשביל הגוש הביביסטי.
אתם מוכרחים להתאחד ולהתאים, סוף-סוף, את המפה הפוליטית למפת ישראל הממשית: מפת שני הגושים. מצד אחד: המתונים אוהבי ישראל. ומצד שני (למעשה ראשון כרגע): הקיצונים בוזזי ישראל.
אתם תהיו מפלגת המתונים (שם לא רע בעיניי, אגב).
וברגע שיהיו כאן שני גושים מובהקים, ברורים ונטולי ניואנסים קופירייטריים, יוכל כל ישראלי לשאול את עצמו, או עצמה, רק שאלה אחת מול הקלפי: האם אני מוכן/ה שראש ממשלה שקוע עד צוואר בשקרים, פלילים ומחדלים טרגיים, שבנו מבלה במיאמי בזמן מלחמה וששריו עסוקים בבזיזת הקופה הציבורית והעברתה לחבריהם, ישלח גם את בני, בתי או אותי למלחמה כדי להנציח את שלטונו?
ולכל תשובה – כן או לא – יהיה רק פתק אפשרי אחד.
רק אז, כשהבחירה תהיה בין שתי אפשרויות מוחלטות, נגיע לתוצאה שתשקף את ההתפלגות האמיתית בישראל. רק אז נוכל להתחיל בעבודה היחידה שיש לבצע כרגע: התחלה מחדש.
אז תתאחדו. עכשיו. לא חשוב איך, תחת מי ובאיזה שם. זה הסיכוי היחיד. אולי הסיכוי האחרון. ויחד ננצח.
אבל תבינו: יחד.
