קווים לדמותו של תומר / שיירת הג'יפים במסע לזכר סא"ל תומר גרינברג מגולני שנהרג בעזה, שנשאה את השם "קווים לדמותו", הוזנקה מקיבוץ אלמוג, מקום מגוריו בערבה, והשאירה אחריה אבק דרכים. לא, לא הייתי שם במסע, אבל בזמנו שרתי עם שני ילדיי בקיבוץ הקטן לזכרו של תומר למרות שלא הכרנו. וכך נותרתי עם זכרו של הקצין המדהים, בעיקר ה"מענטש" (האדם) שהיה. וזה ממש כפי שקורה בחודשים האחרונים בין הרבה אנשים, שהיו, שנעלמו, שנהרגו, שנחטפו ונרצחו, לבין מי שנשארו מאחור מתבוננים באבק הדרכים בתלתליהם. כמו בשיר של מרגול "נערי שובה אליי": "אבק דרכים בתלתליו, אנא אלי שמור נא עליו, נתתי לו כל שאהב, רקמתי לו בחוט זהב". מילים שיכלו לשיר אשירה גרינברג, אלמנתו של תומר, הוריו המיוחדים או זיו אחיו, שהוציא מהבוידם את ג'יפ הסמוראי הישן שרכשו יחד ואירגן את המסע המרגש הזה באבק הדרכים.
ההווה הסרקסטי / ועכשיו להווה הסרקסטי שבו עסקנו השבוע. בין ירי לירי בצפון ובדרום, בין המלחמה ברצועה וגבול לבנון למה שרע במשרד התחבורע. כי כשהגיע ירי חמאס לאזור המרכז בצהרי ראשון זה היה בעיקר הזוי. הייתה שעת צהריים. חלק מהעובדים במשרדנו נכנסו לטקסי ארוחת הלאנץ'-בוקס (קופסאות הפלסטיק עם האוכל מהבית). ואז, כמו דוב שנוהם לך ליד האוזן בשנ"צ, החלה אזעקה מייבבת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כולם רצו לממ"ד ורבים החלו בעיקר לצלצל הביתה מדאגה לילדים ששבו מבתי הספר. בדיעבד התברר לי שאפילו הבת שלי חיפשה בצעקות חרדה את נעמי, הבת שלה בת ה-12, שנתפסה באזעקה ברחוב ליד הבית.
טורים נוספים של שלמה ארצי:
האם הירי בא מהצפון (חיזבאללה) או עדיין מחמאס? עלתה השאלה המונומנטלית הגורלית. אחר כך יצאנו מהממ"ד. "אתם חוזרים לעבודה?" שאל מישהו. "כן", ענו לו. העבודה היא אחד מעקרונות המוסר הכי חשובים של אנשים שנקלעים בימים אלה לדברים שלא עלו בדעתם.
נסיעה עם מפות / היו כמה ימים קרירים ואז הגיע שרב צורני. מה זה שרב צורני? זה שרב בצורת החיים שלנו. כלומר בהתאמה מלאה למצב הרוח שהתיישב עלינו.
מחמת התקופה כנראה גם הווייז התברבר והורה לי לנסוע לכיוון עמאן בירדן במקום ירושלים. וזה הזכיר לי ימים שלפני הווייז, כשהיינו נוסעים ומנווטים רק בעזרת מפות. זוכרים (לא יצאנו בלעדיהן לדרך בחוץ לארץ)?
ואיך פעם בדרך לרינו בארצות-הברית, כשאני יושב ומכוון בעזרת מפת דרכים ענקית את אבי סינגולדה שנהג, מצאנו את עצמנו חולפים באבקי ומאבקי הדרכים ליד עיירות נטושות מבני אדם למרות שלא הייתה שם שום מלחמה.
"טעינו", אמרתי לסינגולדה כשהבנתי לפי המפות שנכנסנו בטעות למה שנקרא עמק המוות, Death Valley.
צמרמורת חלפה בגופנו. "תברח, תברח מפה", לחשתי בפאניקה והפנינו את פנינו לכביש אחר ונמלטנו מהעמק. רק העיירות הנטושות שהשארנו מאחור באבק הדרכים לא יוצאות לי מאז מהראש (ממש כמו שורת המחץ מתוך הבלדה על יואל משה סלומון, על הירקון הנטוש, "המוות פה מולך").
אני מכיר מישהי שמכורה למקומות נטושים, בעיקר מהמאה ה-19. אבל פה אצלנו, 2024, למראה חלק מעיירות, מושבים וכפרים שפונו בצפון המופגז עדיין, הלב מוצף מהזדהות, כמו עם החטופים שנותרו שם. ואיך לא? אחיי.
אשרי מקסיקו 70’ / "יש רגעים בחייה של אומה שכדאי להשתמש זה מול זה במילה אחי", אמר לי מישהו. וזה אולי הרגע הזה שהקומקום רותח. אז היי, אחים. הנה רגע משמח לכולנו. המאמן רן בן שמעון מונה לרמטכ"ל החדש של נבחרת ישראל.
ובמקביל, אחיי היקרים, נתקלתי בדוקו "תמיד תהיה לנו מקסיקו" על רגע אופטימי בחיינו הסוערים לפני 54 שנים, שבו הגענו לטורניר גביע העולם בכדורגל במקסיקו, כולל התיקו המכובד עם שוודיה והגול של מוטל'ה.
מי זה מוטל'ה, את שואלת? נו באמת. מתי נולדת? הבנתי-הבנתי. הזמן חלף ואז רואים הכל רק בתוך אבק הדרכים שהכדורים משאירים על המגרשים החוליים שהיו אז.
אז מוטל'ה שפיגלר היה ערן זהבי שלנו (רק מנתניה), וגיורא שפיגל מגימנסיה הרצליה היה אשף הכדור וגם "השתקן" שהניח תמיד למוטל'ה לדבר במקומו ובשם כולם. והיו שם בין השאר משה (קיש) רומנו, מלך השערים משמשון תל-אביב (הקבוצה של כרם התימנים), וג'ורג' בורבה, שלא עלו ב-11 ונותרו כואבים עד היום ובתחושת קיפוח. והם היו רק חלק מאליליי באותם ימים, כמו פרימו וטלבי ומנחם בלו ורוזנטל ופייגנבוים (כיום מ”גולסטאר”) ואיציק.
אויש, למי קראו אז איציק? את צוחקת. אני מבין. זה כמו לקרוא לילדה שלך אז אוליביה רודריגו (הזמרת) ולא נעמי (שמר).
אני מדבר על איציק ויסוקר, השוער המופלא מהפועל פתח-תקווה שעמד בין הקורות בהנהגת המאמן הקשוח עמנואל שפר.
תודה לעפר שלח ולחבריו על הסדרה הנהדרת הזאת שעשו. סדרה כזאת מנחמת ומזיזה ולו לרגע את השאלות על מי אשם ומי אחראי, ולאן זזים מכאן במסע אבק הדרכים הזה שלנו.
ניצחון ויהי מה / ראיתי מודעה על הלוח: "משינה שרה שירים של אחרים". ובדיוק ככה אחר הצהריים אחד, לפני כמה ימים, התכנסנו הנכדים הקטנים והילדים ושרנו גם שירים של אחרים. במשפחה המוזיקלית שלי כולם מנגנים ושרים, ובין השאר אהבתי את הביצוע לבלאק בירד של מקרטני, שלני בן העשר ניגן את הליין המפורסם על גיטרה. אחר כך הלכנו לשחק פינג-פונג שולחן ושני הקטנים ניצחו אותי, אם מותר להשתמש במילה ניצחון לא רק לגבי המלחמה, אלא לגבי סתם פינג-פונג שולחן.
שלוש פריכיות ואוויר / לפנות ערב, באבק הפקקים בדרך הביתה, סיפרתי למי שנסע איתי שהבצלצלים הירוקים פרחו אצלנו בגינה עם כתר ותפרחת ועשו לטבע ולי קצת את היום.
"יודע שהצטרפתי לקבוצת דיאטה?"
"וואלה? כדוקטור של כבוד או באמת?"
"באמת. נשבע לך".
"ומה עושים?"
"מדווחים מה אכלנו וזוכים לתמיכה של אמוג'י במחיאות כפיים על אכילת שלוש פריכיות ואוויר".
"ואיך הולך לך?"
"כמו אחד שקורע את התחת על רחבת הריקודים ב’רוקדים עם כוכבים’ ומוריד קלוריה".
לעצים ולאבנים / "היי, אל מי אתה מדבר?" שאלתי מישהו השבוע. "לעצים ולאבנים", השיב.
"אויייש", שמעתי מישהו אחר נאנח בצער נורא אל נקודה מעבר לכתפי, איפה שהרגש על החטופים ומשפחותיהם הציף וטיפס למעלה.
אחר כך הנחתי את הראש העייף על הכיסא. נו ברור. המון דברים לא הגיוניים אופפים אותנו. למשל מי ישמע שמתחילה לפתע באמצע ארוחת הלאנץ'-בוקס אזעקת אמת בצפון, בדרום ובמרכז. "נראה אותם אם זה היה קורה להם בבלגיה, בשוודיה או בהאג", לחש מישהו עצבני בממ"ד. "מעניין מה הם היו מרגישים הצלייגרים האלה" (צלייגרים – ביטוי ישן לחסרי מודעות בסיסית למה שקורה באמת סביבם).
משפט קורע לב / בן אדם, אתה חושב שאתה יודע משהו על החיים אבל אינך יודע כלום. 'סתכל סביבך, לפעמים הכל אבק דרכים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
