הבכורה שלי, לני, קיבלה צו ראשון. אריק עולה לכיתה ו’. הם כבר אנשים. לא פשוט להסביר להם משהו שעדיין לא הצלחתי להסביר לעצמי. זו עמדה בעייתית מאוד כהורה, אבל הדור הזה מבין הכל יותר טוב מאיתנו, את לא יכולה לחדש להם כלום. כבר עכשיו יש ללני יותר תשובות מאשר לי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זו תקופה קשוחה מאוד, ואנחנו עוד בעורף של האירוע. אי-אפשר שלא לחשוב כל הזמן על המפונים, שאנחנו קוראים להם מפונים אבל הם בעצם עקורים, פליטים בארצם; על החטופים ועל כל קורבנות הטבח, על מה שאנשים עברו.
כתבות נוספות למנויים:
אני זוכרת שבשבוע הראשון למלחמה הלכתי לפגוש מפונים עם הקאסט של “פאודה”. ישבנו עם בני הנוער של כפר עזה בקיבוץ בשפיים, וכל אחד שיתף את החוויה שלו, סיפר מה קרה לו ב-7 באוקטובר. מי שהייתה אחראית עליהם אמרה לנו שעד שהגענו הם לא דיברו כמעט עם אף אחד. אלו היו סיפורי זוועה, סיפורי שואה. ״אבא שלי חטוף”, “אמא שלי נרצחה”, כאלה. ובאותה נשימה גם “אני חייבת פינצטה”, “את יכולה לדאוג שתבוא אלינו קוסמטיקאית?” זה דיסוננס שקשה להכיל, את לא יודעת מה לעשות חוץ מלנסות לתת להם את כל מה שהם מבקשים, אבל זה כמובן לא יעזור בכלום לנפש הפצועה שלהם.
אני כל הזמן שואלת את עצמי, איך העולם לא מפסיק להסתובב? זה כמו אסון טבע מעשה ידי אדם. משהו שאני לא מצליחה ליישב אצלי בהיגיון. כמה שאני לא חופרת, אין לי תשובות.
כל החומרים שאני מתעסקת בהם בימים אלה רלוונטיים למצב באיזושהי דרך. הקהל אולי צורך את זה וזקוק לבריחה מדי פעם, וזה בסדר, אבל לי כמבצעת מאוד קשה לעשות את הניתוק. זה אפילו יותר מורכב עכשיו, מבחינתי, כי הנפש שלי לא נמצאת שם.
ההצגה החדשה שלי בקאמרי, ״כוח עליון״, עוסקת במה שקורה לתא המשפחתי כשהוא מתחיל להתפורר. מגיע איזה אסון טבע, מפולת שלגים, והבעל פשוט חוטף את הטלפון שלו ובורח, כשהאמא נשארת עם הילדים. למרבה המזל, המפולת מגיעה כמעט עד אליהם ולא הורגת אותם. אז מתחילה מפולת פנימית והיחסים במשפחה מתפרקים. האבא, שמגלם יניב ביטון, לא לוקח אחריות על הבריחה. לא מתנצל. לא מתמודד עם האירוע. והדבר הזה מחלחל, מחלחל ולא נותן מנוח.
יש פה גם הודאה בכך שלא כולנו גיבורים. אנחנו שומעים עכשיו הרבה סיפורי גבורה יוצאי דופן, אבל יש גם המון סיפורים שלא מתפרסמים, על אנשים שלא היו גיבורים באותם רגעי אימה. אתה גם לא יכול באמת לדעת איך תתנהג בסיטואציה כזאת, של סכנת מוות. זה סוג של אינסטינקט. למרות זאת, לקיחת אחריות בדיעבד הכרחית בשביל ריפוי, בשביל צמיחה, בשביל לנסות כן לגדול מהמקום הזה.
נשמע כאילו את מדברת על המצב במדינה.
כן, זה נכון. כי אני מרגישה שאני צריכה שמישהו יגיד לי: “אני לוקח אחריות”. יש משהו כל כך כאוטי וכל כך מפחיד באירוע הזה, שאתה מצפה שיהיה איזה מבוגר אחראי מלמעלה. אני עד עכשיו לא מבינה איך יכול להיות שילד בן 19 שפגשתי, מכפר עזה, מספר לי “הייתי 36 שעות בממ”ד, פגע בי כדור, החזקתי את הידית ואף אחד לא בא”. ילד בן 19! איך יכול להיות שאף אחד לא נותן דין וחשבון על זה, עד עכשיו?
זה מתחיל להרגיש כמו סוג של אביוז. הממשלה הזו, שהייתה פה ב-7 באוקטובר, שאחראית על ביטחונם האישי של האזרחים, שזה החוזה הכי בסיסי בין מדינה לתושביה והיא הפרה אותו, עדיין נמצאת כאן. איך זה יכול להיות?
אני זוכרת את התחושה של התקווה כשהתחילו הפעימות בעסקה והראו את החטופים חוזרים. אני זוכרת את התרוממות הרוח הזו, זה היה פיזי ממש, זה היה ברחובות, זה היה כל כך חזק. פתאום היה איזה צוהר של אור ושל תקווה. התחושה הייתה שמישהו שוב מחזיק איכשהו במושכות, טיפה חזרה לי ההרגשה הזו של איך זה לחיות במקום מתפקד. ואז זה נעצר. והעצירה הזו היא חושך. אנחנו כבר מכירים את כל הפרצופים, את האנשים שנמצאים שם, את מי שהיה צריך לחזור. והיום השחור הזה, שבו הפעימות נעצרו, נמשך עד היום.
לפני שבועיים קרה סוג של נס, כשחולצו נועה, אנדריי, אלמוג ושלומי. כשהידיעה הזו הגיעה היינו בארוחה אצל המשפחה של פיטר וכולנו התחלנו לבכות. ההתרגשות והשמחה התחלפו אחר כך במועקה ובדאגה לכל 120 החטופים והחטופות שעוד שם.
המחזה ״המלך עומד למות״, שבו אני משחקת לצד קרן מור ורמי ברוך, עוסק בדיקטטורה, ברודנות, בשליט של 400 שנה שנאחז בממלכה ובכיסא. יונסקו כתב אותו בשנות ה-60 והוא עלה לפני שנה, בתקופת ההפיכה המשטרית. נורא מעניין שכל פעם חלקים אחרים ממנו מהדהדים ויוצרים תחושה שהוא נכתב בדיוק עלינו. אני שומעת שהאוזניים מצלצלות באולם ממשפטים אחרים כל הזמן. יש שם איזה משפט אחד בסוף ההצגה: “שני עמים וגיהינום אחד”. זה עושה לי לבכות.
למה?
כי זה ממש פה. מרגיש כרגע שאנחנו חולקים איזה גיהינום. קטונתי מלהבין טקטיקות של קרבות, אבל מלחמה זה דבר איום ונורא, ודם גורר דם גורר דם וזה מעגל אינסופי. אני חושבת שמשהו במחזה, בהצגה הזו, שם את זה מולך כמראה, למרות שאתה לא מצפה לזה, כי אין כמעט תיאטרון פוליטי בארץ.
ואיך התגובות של הקהל למראה הבלתי צפויה הזו שמוצבת מולו?
קשוחות. יש כאלה שיוצאים בהפגנתיות, יש כאלה שיוצאים בשקט. כשהעלינו אותה, בזמן הפיטורים של גלנט, זה כבר הגיע לבעירה של שיח קשה ומתלהם. באותה תקופה גם הגיעו, לדעתי בצורה מתואמת, כל מיני גורמים במטרה להפריע. היו כמה מוקדים בקהל שפרצו בצעקות. זה התחיל קצת יותר מרחוק, ואז זה הגיע למישהי מהשורה השנייה, תוך כדי שצילמו הכל. ופתאום התחילו לצעוק מהקהל ׳תתביישו׳ וכאלה. זה הרגיש קצת כמו אמבוש.
לא ציפיתם לתרחיש כזה, אחרי שהעליתם מחזה פוליטי בתקופה כל כך טעונה?
הצעקות עלינו באמצע ההצגה הפרו מבחינתי את הקוד הבסיסי בין השחקנים לקהל. הצגה זה לא מופע שבנוי על אינטראקציה. אני משתמשת בנפש שלי בשביל להגיע למצב שאני יכולה לעמוד מול אנשים ולבכות, להיות כנה, לכאוב. את צריכה להרגיש בטוחה שיש מי שיקבל את זה, שיש איזו מין הסכמה כזו, לא כתובה, להקשבה ביניכם. עכשיו, אנחנו שחקנים עם טקסט כתוב, כן? אף אחד מאיתנו לא ממציא שום דבר. והטקסט הזה נכתב על מישהו אחר בתקופה אחרת. בעקבות הבלגן עצרו את ההצגה למשך כמעט 20 דקות והקהל התחיל לריב נורא, בצרחות ממש. אנחנו פשוט עמדנו וחיכינו. רוב השיח הקשה היה בכלל בין הצופים בקהל.
מה עשית?
החזקתי לקרן (מור) ממש חזק את היד. נורא נבהלתי, לא רציתי להיות בסיטואציה הזאת, רציתי לרדת מהבמה, אבל אז אמרתי לעצמי: מה את יוצאת? הם רוצים שתצאי. אז את פה, את עובדת. קרן ורמי (ברוך) ניסו לתקשר עם הקהל ולהרגיע. אני ממש התאבנתי, קפאתי. אחרי ההשתחוויה ירדתי מהבמה ובכיתי נורא. ואז נתפס לי הגב לשבוע, לא יכולתי לזוז מרוב שהתאבנתי. מצד שני אני חושבת שזה תפקידה של אמנות. עצם זה שהיא עוררה כזה שיח וכאלה אמוציות רק אומר שכנראה עשינו את העבודה שלנו כמו שצריך, כי להרדים את הקהל זה להרדים אותנו כחברה.
מאז שפרצה המלחמה אנחנו מוקפים בכל כך הרבה שכול. כל כך הרבה משפחות התווספו למעגל הדמים הזה, לעצב הנוראי שלא באמת מתפוגג. דוד שלי, אח של אמא שלי, נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה קצין בסיירת שקד. למרות שזה קרה לפני שנולדתי, אני יודעת כמה השכול מושרש אצלי בדנ”א, כמה הוא נוכח בחיים אחר כך. האובדן נוכח בחיים של אמא ובאימהות שלה, יש העברה בין-דורית לכאב כזה. אני חושבת על זה הרבה בתקופה האיומה הזו. כל חייל שנופל מותיר אחריו אוהבים שנושאים איתם את הכאב הזה לנצח ומעבירים אותו גם לדורות הבאים.
במהלך החזרות ל”המלך עומד למות״ שתי הסבתות שלי נפטרו, בהפרש של שבוע וחצי אחת מהשנייה. להצגה הזו, מעבר לפן הפוליטי, יש גם פן פילוסופי של התמודדות עם המוות והיפרדות מהחיים, ואיך לשחרר. הרגשתי פתאום שהמציאות והדמיון מתערבבים.
אני זוכרת שהלכנו לפרק את הבית של סבתא שלי בלוד, והתחלנו לפתוח ארונות ומגירות. סבא שלי נפטר כבר לפני 20 שנה, אז חדר השינה היה הממלכה של סבתא, הכל נשאר שם אותו דבר מאז שאני ילדה.
ליד המיטה שלה היה תמיד ארון ארוך כזה, שנפתח מלמעלה. כל הזמן תיארתי לעצמי שיש שם סדינים. כשפתחנו אותו, גילינו פתאום שיש בו את כל הציוד הצבאי של דוד שלי. היא פשוט ישנה יותר מ-50 שנה ליד האפוד שלו, הכפית שלו, כל הציוד שמצאו לידו בשטח. זה היה כל כך מצמרר, הרגיש לי כמו איזה סיפור של עגנון, וזה הולך איתי מאז.
סבא וסבתא שלי היו תמיד מאוד ימנים, “רַפוּלניקים” - מאוד אהבו את הרמטכ”ל והשר לשעבר רפאל איתן. סבא שלי חטף שני כדורים במלחמת העצמאות, היה מאוד פטריוט, מאוד ציוני. אחרי שהבן שלהם נהרג האידיאולוגיה רק הלכה והתחזקה ותפסה מקום גדול יותר בחיים שלהם. אולי באיזשהו מקום כדי להגיד לעצמם שהמוות שלו לא היה סתם, לא היה לחינם. הם היו גאים במוות שלו.
קצת אחרי 7 באוקטובר סבא שלי פתאום הופיע לי בחלום. הוא אמר לי “טעיתי, זה לא היה שווה את זה, עכשיו אני יודע”. התעוררתי כל כך מזועזעת, כי האידיאולוגיה הייתה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו. דיברתי על זה ארוכות עם הפסיכולוגית שלי. זה מראה בעצם על ערעור עמוק של תפיסת עולם. אני חושבת שאנחנו עדיין לא קרובים להבין באמת את השבר העמוק הזה.
מאוד משמח אותי לעבוד איתו שוב. יש לנו קילומטראז’ ארוך יחד, הופענו כבר לפני 20 שנה ב”המלט”. עוד הרבה לפני שהוא פרץ עם החיקויים שלו לאריה דרעי ולאילה חסון ב”ארץ נהדרת”, הוא היה מחקה את כולנו, כולל עובדי הבמה. תמיד היו לו חיקויים גאוניים. אתה גם קצת מפחד שהוא יחקה אותך, כי הוא תופס גם משהו בפנים. זו לא רק ההתנהגות, הוא קולט בעצם משהו עמוק באישיות שלך.
כשחזרנו לעבוד יחד אמרתי לו שהחיקוי שלי, מלפני 20 שנה, כבר לא אקטואלי. עברתי אי אילו דברים ב-20 השנים האלה, ואני חושבת שהוא צריך עדכון. לדעתי הוא אוסף חומרים ברגעים אלה, וזה לא פשוט. לפעמים אני רואה אותו ואומרת לו: “לא לעבוד על החיקוי, תפסיק”.
חוץ מחיקויים וקומדיה, יניב הוא גם שחקן דרמטי מעולה. יש לו כישרון מדהים לשנות את עורו. יכולת הניתוח וההבנה שלו את הפצע של הדמות היא בלתי רגילה, דווקא בגלל שהוא קומיקאי. הוא פשוט מתנה לא נורמלית כפרטנר, וגם גלעד קמחי, הבמאי שלנו והמנהל האמנותי של הקאמרי. זה שיתוף הפעולה החמישי שלי עם קמחי, הוא קוסם, מוכשר, רגיש וחכם, שתמיד בא עם כאלה סקרנות ומיומנות ואני מאחלת לעצמי לעבוד איתו לנצח נצחים.
פיטר ואני כבר 17 שנים יחד. מה הסוד שלנו? אני חושבת שבגלל ששנינו אמנים, כל אחד יודע שיש לאחר איזו ממלכה פנימית שלו, אישית. הציעו לנו לאורך השנים לעשות “מחוברים” וכאלה, אבל זה לא בשבילי. מה פתאום, אני גם ככה על הקצה, לא צריכה עוד סטרס בחיים. גם אם אני מעלה במקרה סטורי, אני תמיד מוחקת אותו לפני שאני הולכת לישון כי אני מרגישה שהשארתי את הדלת פתוחה בבית.
אפשר לדבר על זה ששניכם נראים כמו בני 17?
איזה שטויות!
מה אתם לוקחים?
אנחנו האנשים הכי סאחים שאי פעם תפגשי. אני כן מודה שאני מכורה לספורט, זה משהו שגיליתי לפני שנה ושיפר לי באופן משמעותי את החיים. בשנה האחרונה אני עושה כל יום אימון של שעה. זה עשה לי שינוי מטורף בנפש. זה עושה אותי שמחה. כל החיים זילזלתי באימוני כושר, אבל כשהתחלתי גיליתי שזה בלתי ייאמן כמה טוב אני מרגישה אחר כך.
גם פיטר עושה ספורט?
לא, לא. איש באמונתו יחיה.
הילדים שלכם מראים נטיות אמנותיות?
כן, שניהם. אבל זה עדיין בגדר תחביב. אנחנו ממש לא דוחפים אותם לשם. אני באתי מגדרה, לא מהבוהמה. אבא שלי מהנדס אלקטרוניקה, אמא שלי מתעסקת היום ברפואה אלטרנטיבית ולפני זה עבדה בתחום הביולוגיה. לא הייתי בשום חוג דרמה בחיים, בפעם הראשונה שראיתי הצגה הייתי חיילת.
למרות זאת, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני חושבת שזה בעיקר בזכות סבא שלי, סבא חיים, אבא של אמא שלי, שהיה פריק של צילום. הייתה לו מסרטת שמונה מילימטר ואחר כך מצלמת וידיאו, אחת הראשונות בארץ. הם היו באים אלינו כל שבוע, וסבא חיים בילה שעות בלצלם אותי. הייתי עושה לו דמויות, מקשקשת מול המצלמה, אכלתי לו את הראש שעות, והוא היה מתעד הכל. בכל יום הולדת הוא גם היה עורך לכל נכד קלטת וידיאו, עם הקטעים הנבחרים שלו מכל השנה. הוא לימד אותי משחק בעצם, הכל בזכותו.
האם גם הילדים שלכם, כמו טינאייג׳רים מצויים, מתפדחים מכם?
לני כבר פחות, אבל אריק, ברור. עכשיו הייתה מסיבת סיום של ליגת הכדורגל שהוא משחק בה. ההורים האחרים אמרו לפיטר “תביא את הגיטרה, תעשה לנו קצת מוניקה סקס”. ופיטר לא נעים לו, אמר בסדר למרות שהוא מובך מזה ברמות, אבל אז אריק שמע על זה ומיד זרק: “בשום פנים ואופן לא”. אמרתי לפיטר: תגיד להם שאתה אתה מצטער, אבל לבקשתו של הילד אתה לא יכול לנגן.
הצטלמתי לסרט הראשון של תום נשר, ״קרוב אליי”. ההשראה שלי לתפקיד הייתה אמא של תום, איריס נשר. אנחנו מכירות טוב, איריס ואני. היא אמנית מדהימה ופיתחנו קשר מיוחד אחרי שהיא צילמה אותי לאורך השנים לעבודות שלה. הייתה לה לאחרונה תערוכה שבה הציגה צילומים של הבן שלה, ארי נשר ז״ל, כשהוא ישן במוזיאונים. חתיכת יצירה יוצאת דופן.
בתפקיד הזה תום נתנה לי איזושהי מתנה, כי כשאת בדמות, את באיזשהו מקום גם מעכלת את המציאות. את יכולה כמו מנתחת לעמוד מבחוץ ולהסתכל על הקרביים ‑ אבל את שמורה, את מבחוץ, כי את עם המלקחיים, לא זו שמנתחים אותה עכשיו. והמוות של ארי הוא פצע מדמם. הייתי עם אבי ברגעים הקשים שהוא עבר בבית החולים. אני מכירה את זה מקרוב.
עדיין לא ראיתי את הסרט של תום, שזכה עכשיו בפסטיבל טרייבקה היוקרתי. לי היה נורא ברור כבר על הסט שמדובר בכוכבת עולה בקנה מידה בינלאומי. היא מאוד-מאוד מוכשרת. זו גם סגירת מעגל פרטית עם ״סוף העולם שמאלה״ של אבי, התפקיד הראשון שלי בקולנוע.
במרץ האחרון הייתי בת 44. בתיאטרון אני מרגישה שהתפקידים רק הולכים ומשתבחים עם הגיל. את הדמות שלי ב”כוח עליון”, כאמא לשניים, לא הייתי יכולה לעשות לפני עשור. הייתי צריכה לעבור חלק נכבד מהחיים בשביל להחזיק תפקיד כזה על הבמה, להבין את העומק ואת המורכבויות שלו. בתיאטרון צריך שתהיה לך את המסה הרגשית, את המשקל הסגולי. הגיל רק משכלל אותי כשחקנית. אני מרגישה שזה גם מה שהמדיום מחפש וצריך. אי-אפשר להיות עלה נידף על הבמה.
חבל שזה לא המצב בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. יש פחות ופחות תפקידים, פחות ופחות סיפורים על נשים בנות 40 פלוס. המזל שלי הוא שכל החיים השקעתי בתיאטרון. אני 20 שנה בקאמרי, הייתי צריכה לוותר בדרך על כל כך הרבה סרטים וסדרות, כי זה התנגש עם תקופות נורא עמוסות של חזרות והצגות. למרות זאת, זו עבודה מדהימה עבורי, אני חושבת שזו זכייה בלוטו.
עם פחות תהילה.
תהילה זה מושג קצת ערטילאי, מה זו בכלל תהילה? זה עשן. זה כלום. אני מאוד שמחה שעשיתי את ההקרבות האלה במהלך השנים, שוויתרתי לפעמים על תפקידים בסדרה או בסרט, כי תיאטרון זו ריצה למרחקים ארוכים. אבל אני מאוד אוהבת טלוויזיה וקולנוע, גם כצרכנית.
מה היית אומרת היום לשחקנית המתחילה נטע גרטי?
היא צריכה לתת לי טיפ. היא הייתה ממש אש. את יודעת מה? הייתי אומרת לה שיהיה בסדר.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
